"להבקיע את חומת האטימות"

קישור לראיון שערכה גל גבאי עם חן אלון ובסאם עראמין לקראת טקס יום הזכרון העצמאי של תנועת לוחמים לשלום:

קטעים מדבריו של חן אלון בטקס יום הזכרון של "לוחמים לשלום"

*חן אלון הינו המתאם הישראלי של תנועת "לוחמים לשלום"

אני רוצה לפתוח בחוויה אישית. לפני כשבוע חזרנו, חברי וחברות קבוצת תל-אביב/טול-כארם - משבוע אינטנסיבי, מרגש וקשה באירלנד. לפני הנסיעה כל אחד מהנוסעים התבקש להביא חמש תמונות מהאלבום האישי. כולנו הבאנו. רגע אחד טעון במיוחד שהיה שם, מגלם עבורי את המהות של 'לוחמים לשלום'. זהו רגע שבו הזיכרון, או הייצוג שלו, אפשרו לי לראות את "האחר", להפוך אותו לאנושי;

סימה אומבוס - חברה וממייסדות הקבוצה, אסירה לשעבר בכלא הישראלי, שאיבדה את בעלה, אחיה ובן דודה בסכסוך הבלתי נגמר שלנו - הביאה תמונות של אהוביה, קרוביה, השהידים שלה. הבטתי בתמונות האלה של סימה, והתחושה הראשונה שעלתה בי, הייתה של פחד. אחר כך עלו הכעס ושאר הרגשות הקשים המלווים כל ישראלי המביט בתמונות של מחבלים – שחלקם, אני יודע מסימה - הרגו חפים מפשע. גברים עם מעילי חאקי, כאפייה ואמ- 16.

גם אורן, חבר וממייסדי הקבוצה, קצין לשעבר בסיירת צנחנים, הביא תמונות. אחת התמונות הייתה של החבר'ה שלו מהצוות בסדרת ניווט בנגב. איזה חבר'ה, יפי הבלורית, מלח הארץ. חלקם עומדים חלקם כורעים, ושוב, גברים, מעילי חאקי, אמ-16. אבל הפעם הרגש הראשון שהתעורר בי הוא בטחון, אחווה, שייכות, כל-כך מוכר, כל-כך קרוב. הצלחתי לשכוח שאורן סיפר לי שגם הם הרגו חפים מפשע.

ואז עצרתי לרגע. הסטתי את המבט שלי והבטתי בסימה, בשיפא, בשאדי, באיאד. "יכול להיות שהם מרגישים אל החבר'ה של אורן את מה שאנחנו מרגישים כלפי התמונות שסימה הביאה? - לא יכול להיות. -אבל איך? אלה אחלה חבר'ה, אלה החבר'ה של אורן, מסיירת צנחנים, שהתנדבו להגן על המדינה, -כן, ואלה החבר'ה של סימה ממחנה הפליטים טול-כארם, שהציבו את עצמם בחזית המאבק המזוין מול הכיבוש הישראלי".

היה לי קשה עם המבט של סימה ושל ואיאד ושל שאדי ומעתסם ושעאר ברגע הזה. כנראה קשה כמו שהיה להם עם המבט שלי ושל רוני ואורן ורימא וצחי ונטע ואהרון.
אבל האומץ להישיר מבט אל המבט הזה הוא קבוצת 'לוחמים לשלום' בשבילי.

האתגר הוא אתגר מורכב, השואף לבנות זיכרון משותף למען עתיד משותף. מבלי לטשטש את ההבדלים, מבלי למחוק את הצרכים והשאיפות של כל אחד מהצדדים.

ליום הזיכרון יש תפקיד מכונן ומעצב ביצירת אינטימיות קולקטיבית, בכל חברה. הניסיון לגעת באובדן שלנו, ביחד עם מחוללי האובדן, הוא ניסיון נועז ליצור מעגל נוסף של זהות והזדהות. כולנו, ישראלים ופלסטינים, קורבנות של הסכסוך, של הכאב והאובדן, אבל גם מחולליו. הניסיון המשותף שלנו, ככאלה שפגעו והרגו והרסו, לימד אותנו כי בכוחו של הכאב האנושי ליצור שותפות גם בין יריבים ואפילו בין אויבים. אפשר להתבצר בכאב, אבל אפשר גם לבחור לגייס אותו - סליחה על הביטוי – לפעולה ולשינוי.

איננו מפנים עורף לחברה ממנה אנו באים, אנו מזמינים את החברה הישראלית להצטרף אלינו, למסע שבו אין כאב "שלהם" ו"שלנו" אלא כאב אחד משותף. איננו מבקשים להתחמק מהקושי או לעקוף אותו, ולא לטשטש את המורכבות והספקות, אלא ליצור שותפות, מתוך אמונה ששני הצדדים חייבים להשתחרר מהכיבוש.

ביוני 2005 הקמנו, ישראלים ופלסטינים, את תנועת 'לוחמים לשלום'. יחד הגענו למסקנה שהדרך היחידה לסיום הסכסוך היא דרך לא-אלימה. היינו נחושים לסרב להזין את מעגל האלימות, הדם והשנאה. החלטנו לקחת את האחריות שאין למנהיגינו, לגייס את האומץ שאין להם ולומר בזעם – "די!" - אלימות מביאה רק עוד אלימות. שלוש קבוצות מקומיות פועלות בשנתיים האחרונות: חברון-באר שבע, ירושלים-רמאללה וטול-כארם-תל אביב. שלוש הקבוצות האלה בגבוי של מאות תומכים ותומכות, פועלות במגוון פעילויות: הרצאות, חוגי בית, סיורים, הפגנות, משמרות מחאה, עדויות, מסיקים, פעולות ישירות ועוד ועוד.

אני מבקש להודות לכל אחד ואחת מכם שהגיע/ה להשתתף איתנו בערב הזה. מאבקינו המשותף, יביא לסיום הכיבוש ולשלום צודק עם שכינינו, רק כשנהיה מסוגלים לזכור ולכאוב ביחד.

טקס יום הזיכרון של "לוחמים לשלום"

אתמול נערך טקס יום הזכרון העצמאי של עמותת לוחמים לשלום, אשר מתקיים זו השנה הרביעית בתיאטרון תמונע. השנה היתה כמות גדולה במיוחד של משתתפים, שמילאו את כל שלושת האולמות שבתיאטרון.

הטקס איפשר התבוננות כואבת על צערם ואובדניהם של שני הצדדים המעורבים בסכסוך ארוך שנים ועקוב מדם.

יש משהו מרגש בלשמוע את הסיפור הפרטי שלך (שהוא גם הסיפור של כולנו) עטוף במנגינה שאיתה ניתן להזדהות.

או כמו שאמר זאת מנכ"ל פורום המשפחות השכולות, ניר אורן, שנשא דברים בטקס, "אני מגיע מטקס קונוונציונלי בצופים, שם נשאתי דברים לזכר אימי, זה טקס שאני משתתף בו כל שנה, אבל אני יכול לומר שפה אני מרגיש בבית."

סוף והתחלה / ויסלבה שימבורסקה*

אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.

מישהו חייב להדוף את עיי החרבות
אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בה

עגלות מלאות מתים.

מישהו חייב לבוסס
בטיט ובאפר,
בקפיצי ספות,
שברי זכוכית
וסמרטוטים מדממים.

מישהו חייב לגרור קורה
כדי לתמוך בקיר,
להתקין זכוכית בחלון
ולקבע דלת על ציריה.

זה איננו פוטוגני
ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר
למלחמה אחרת.

את הגשרים צריך בחזרה
ואת תחנות-הרכבת מחדש.
השרוולים יקרעו לגזרים
מרוב הפשלה.

מישהו ומטאטא בידו
עוד נזכר איך היה.
מישהו מקשיב
ונד בראש שלא נתלש.
אך כבר בסביבתם
יתחילו להסתובב כאלה,
שזה ישעמם אותם.

מעת לעת מישהו עוד
יחפור מתחת לשיח
טיעונים אכולי-חלודה
ויעביר אותם לערימת השיירים.

אלה שידעו
מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה
שיודעים מעט.
ופחות ממעט.
ולבסוף, שום דבר.

בעשב, שכיסה
את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו
עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים.


(מפולנית: רפי וייכרט)

*השיר הוקרא בטקס על ידי גיתית, חברה ב"לוחמים לשלום"

ניר ברקת

השם: ניר ברקת, ראש עיר בירושלים.
זכה בבחירות: כי הצבעתם לו. רציתם ראש עיר חילוני.
החזון שלו: הקמת "פארק ארכיאולוגי" על ידי מחיקת 88 בתים בשכונת סילוואן המוסלמית (היי, אם זה עבד לסינים שמחקו שכונות שלמות כדי להקים איצטדיונים לאולימפיאדה, מה זה 88 בתים בשבילנו?)
ירצו, יקבלו: פיצויים. לא ירצו, נהרוס בכל זאת.
ההוגים: אנשי עמותת אלע"ד (ראשי תיבות: אל עיר דוד), עמותה פוליטית שמטרתה המוצהרת היא לייהד את שכונת סילוואן.
ההגיון: הגיון? למה לנו להיתפס לקטנות?
ישלמו את המחיר: כולנו.

כרגיל.

מה לעשות: יש הרבה. אפשר להתחיל כאן.

מחשבות בעקבות הביקור באירלנד (רוני סגולי)

לאור הנסיון האירי, אותו ניסינו ללמוד בביקור שערכנו, ההסכמות הבסיסיות שעליהן צריך להיבנות הסכם שלום מפורט, אצלנו ייראו וודאי כך:

כל סכסוך בין עמים נגמר במשא ומתן ופשרה. רק כאשר הצדדים מבינים שאין פתרון אחר מלבד משא ומתן ופשרה, יגמר מעגל הדמים.

שני הצדדים חייבים לקחת חלק באחריות, אי אפשר להתקדם כאשר כל צד מטיל את כל האחריות על השני. כולם קורבנות. הנסיון להוכיח מי קורבן גדול יותר הוא נסיון עקר שאין בו כל תועלת. שני הצדדים הם קורבנות בדיוק כפי ששני הצדדים אחראים לעוולות ולכן על שניהם לפעול לפתרונן.

משא ומתן לשלום ופשרות אין משמעותן מחיקת העבר. יש לתת כבוד לעבר, לחללים משני הצדדים, לטיעונים ולקהילות. אמנם יש להביט לעבר העתיד אך אין לשכוח או להכחיש את העבר.

השלום לא מגיע בבת אחת. גם לאחר שהעמים מחליטים על הפסקת האלימות, יהיו קיצונים בשני הצדדים שינסו ללבות את האש, יש לפעול למניעת התלהמות והתלקחות.

השלום מושג באמצעות שילוב של פעילות ממשלות ופעילות מהשטח; בזכרונם של אנשי צפון אירלנד, הבשורה יצאה מבתי הכלא, שם האסירים התחילו לדבר זה עם זה, ורק אחר כך הממשלות התעשתו והצטרפו לשיח המתהווה. ברגע שנוצר שיח, האוייב הפסיק להיות משהו אנונימי וחייתי אלא קיבל פני אדם וכך נסללה הדרך להתחיל לדבר על שלום.

שלש מגירות

לפני שבועיים בערך יצאה קבוצה של לוחמים לשלום לאירלנד, ללמוד על הסכסוך והפתרון שם, כדי להבין טוב יותר את הדרך שצריך ללכת בה פה.

המסר המרכזי של המקומיים המארחים, כמעט בכל השיחות שנערכו שם, היה אחיד- כדי ליצור שלום, אתה קודם כל לא מוותר על מה שאתה. אחד המארחים של הקבוצה הגדיר זאת כשידה של שלש מגירות. בתחתונה נמצא העבר. הוא שם, הוא נוכח, אבל הוא נמצא במגירה שלו, מאפשר לשתי המגירות האחרות להיות מלאות בשלהן. בהווה. בעתיד.
בסיכוי.

מה עושה אישה מוסלמית שהייתה בדרכה לפיגוע התאבדות, לצד איש מערכת הבטחון לשעבר, באירלנד הקרה והרחוקה? זו קבוצה שמכירה את עצמה היטב, ונפגשה כבר פעמים רבות בארץ. מוזר שדווקא באירלנד נפתחת המגירה התחתונה, ומדברים על מה שלא העזו בארץ. על חווית הציונות של חברי הקבוצה היהודים.

אולי כי אירלנד היא מספיק רחוקה, אולי כי היא מספקת סוג של תחושת זהות לשני הצדדים- שניהם תיירים שווי זכויות בארץ זרה, ואולי זה פשוט קל יותר לדבר על מי אני בארץ ששפכה דמים במשך מעל ל- 70 שנה ועכשיו מעצבת את ההווה והעתיד שלה בגוונים חיים.

מפתיעים בפשטותם הם העקרונות הכלליים שסוכמו בתחילת תהליך השלום בין הבריטים לקתולים בצפון אירלנד:
ישנן זהויות בריטית ואירית בצפון אירלנד ועל ההסכם לשקף זאת.
אף אחת מן הקהילות לא יכולה להידחף לזניחת הזהות ההיסטורית או הנאמנות שלה.
הטינה ההיסטורית בין בריטניה לאירלנד תהיה מופחתת בדרגות של מדיניות ממשלתית.
הרוב המכריע של אנשי האי של אירלנד מתנגד לאלימות.
הרוב המכריע של אנשי האי של אירלנד מסכים עם כך שלא יהיה כל שינוי במעמד החוקתי של צפון אירלנד בבריטניה, ללא הסכמה של הרוב בצפון אירלנד.

אין לתת לפשטות לבלבל - מדובר במלחמה ארוכת שנים כשלנו, רווית דם ושנאה, לא פחות מזו שלנו, שלא הסתיימה בשלום אופטימי ומאושר, אלא בהחלטה לא פשוטה, שלא נגררים למעגל הזה יותר. שמסמנים אופק של תקווה ולא מאפשרים לקולות הקיצוניים, שעדיין קיימים, לסמן עבור כל השאר את הדרך.

חשוב לומר- מדובר במדינה שמי שיצר בה קשר כלשהו עם הצד השני גולח ונמרח בזפת ובנוצות בכיכר העיר. מדינה שלא היו בה שום קבוצות שיח והידברות בין הצדדים.

כותב אורן, אחד מחברי הקבוצה, ביומן המסע המשותף, ביום השני:
ערבו של היום השני ונראה שאנחנו כאן כבר שבוע. כל כך הרבה דברים עשינו היום, והעומס הרגשי הוא מאוד גדול. הגעתי לאירלנד עם הרבה מאוד ציפיות, שרובן כללו ללמוד וללמד, בשום שלב הציפיות לא כללו מעורבות רגשית. והיום... היום היה לי מאוד לא קל..... הבוקר היינו צריכים להביא שני פרטים, אישיים, ולהציג אותם לקבוצה. הפריטים שאני הבאתי היו הכתובה מהחתונה של גלי ושלי (שעוד מעט ימלאו לה שנתיים :-)) וספר שאבא שלי כתב. את הכתובה היה לי חשוב להביא כלי להציג את הפוליטי-הוא-האישי-האישי-הוא-הפוליטי שלי. מכיוון שאנחנו כתבנו אותה היה לנו חשוב להכניס, מעבר לשיוויוניות (והרומנטיקה...) גם את הצורך להכיר ולטפל בבעיות סביבנו. הספר שהבאתי הוא ספר מקסים שאבא שלי כתב, מאויר בציורים שאני כל כך אוהב - על אבא שנמצא במילואים ועל הגעגועים למשפחתו. לנו הסיפור הזה נראה כל כך טבעי - אבל בקונטקסט של הסיכסוך, בעיניים ביקורתיות, להבין שעל כך גדלנו כחברה נראה לי בעייתי.
זה מוביל אותי לשני פריטים שאחרים הביאו שרציתי לספר עליהם. הראשון היה נשק מפלסטיק ששיפא הביאה. היא סיפרה על איך היא אוהבת ושונאת אותו באותו זמן. בתור אדם שקשה לו לחוות רגשות כל כך עזים באותו זמן, היה לי מאוד קשה לשמוע איך היא אוהבת את הנשק ובאותו זמן זו גם הייתה הקלה גדולה מהשנאה שלה כלפיו. היה לי קשה לשמוע על הדואליות הזו, אז על אחת כמה וכמה לנסות ולהבין, להזדהות, לקבל.
הפריט הנוסף היה המעיל של בעלה סימא שהוא לבש בזמן שהוא נהרג על ידי חיילי צה"ל. זה לא משנה בכלל כיצד הוא נהרג ומה הוא עשה - כדי להבין את האבל של סימא ועם מה היה חיה היום. על המעיל עוד יש סימני דם ובשר - שבעיני, להראות את המעיל, שלא לדבר על לחבק אותו זה מזעזע. ויש לי גם הרבה הערכה אליה כי היה צריך הרבה אומץ להביא פריט כזה אישי. זה הבהיר לי את התהום הפעורה בינינו,על ההבדלים התרבותיים שלא יגושרו לעולם, אבל בתקווה מתישהו לפחות יובנו. וכדי להוסיף לי קושי בעיכול (כי היה מאוד קל לתייג אותה רק על פי המעיל) היא מספרת שהיא לא מראה את המעיל הזה לילדים שלה כדי שלא יגדלו עם שנאה שהוא יכול ליצור... ומה עוד אפשר לבקש... אולי בכלל הקושי שלי מהיום הזה, הוא לא מהאירועים עצמם שקרו, אלא מההבנה עד כמה גדולה המורכבות".