פיל זימברדו, פסיכולוג חברתי, ערך בשנות השבעים ניסוי בית סוהר שמוכר היטב לכל סטודנט לפסיכולוגיה, במהלכו נחלקו שתי קבוצות של סטודנטים לאסירים ולסוהרים. הסוהרים לבשו מדים זהים, האסירים לבשו מדי אסיר זהים ושמותיהם הוחלפו במספרים. הניסוי הופסק בלית ברירה לאחר שישה ימים, במהלכם התפתחה התעללות פיזית ונפשית כלפי האסירים, אשר הציגו, מצידם, התפתחות של מאפייני דיכאון.
לאור העיסוק האקדמי של זימברדו במעבר שהאדם עושה מטוב לרע, הוא הוזמן לחקור את ההתעללות של החיילים האמריקאים בעצורים שבכלא אבו גרייב שבבגדד.
בעקבות כל אלה, פיתח זימברדו תיאוריה הקרויה "אפקט לוציפר", אשר טוענת שבדומה ללוציפר, שהיה המלאך האהוב על אלוהים ואז גורש לגיהנום, כך כל אדם יכול לחצות את הקו ממלאך לשטן, מטוב לרע. זימברדו טוען שכאשר אנחנו מנסים לנתח רוע, אסור לנו לפטור את עצמנו בטענת ה"תפוחים הרקובים", אלא עלינו לחפש את הנסיבות שהביאו את האדם למעשה שעשה. זימברדו טוען שהמערכת שבה מתקיים האדם הרגיל העושה רע, היא "המיכל הרקוב".
הוא אף מנסח את שמונת התהליכים חברתיים שמשמנים את המדרון החלקלק לעבר הרוע:
1. בלי משים, עשיית הצעד הקטן הראשון
2. דה הומניזציה של האחר
3. דה אינדווידואציה של העצמי (אנונימיות)
4. דיפוזיה של האחריות האישית
5. צייתנות עיוורת לסמכות
6. נאמנות ללא ביקורת לנורמות הקבוצתיות
7. סבילות פסיבית לרוע, דרך אי עשייה או חוסר איכפתיות
8. קבלת אידאולוגיה שמצדיקה רוע
מתוך כל הסעיפים, הסעיף שלחלוטין אינו מובן מאליו הוא הסעיף השביעי. לפי זימברדו, בניסוי האסירים – סוהרים שערך, אלה היו הסוהרים השקטים והנחמדים, אלה שלא השתתפו באלימות, שבהתנהלותם איפשרו לאלימות בבית הסוהר להמשיך ולהתקיים.
זה גורם לך לחשוב.
תודה לשוברים שתיקה ולענת, חברת לוחמים לשלום, שהפנתה את תשומת הלב למחקר ולקישור להרצאה של פורופסור זימברדו ביוטיוב.
יום ראשון, 31 במאי 2009
יום שישי, 29 במאי 2009
קיטנה לילדים פלסטינים
תנועת לוחמים לשלום מארגנת בימי הקיץ קיטנה לילדים פלסטינים מדרום הר חברון, רמאללה ומאזור טול כרם.
בשביל להבין למה זה נחוץ, צריך להבין את התמונה השלמה-
את העובדה שרוב הילדים שישתתפו בקיטנה מעולם לא ראו ים, מעולם לא פגשו ישראלים,
את המציאות הפיזית והכלכלית הקשה שהילדים האלה והוריהם חיים בתוכה,
ובעיקר, את המהות של תנועת לוחמים לשלום. מי שדוגל באי אלימות מתחייב לפעול לחינוך לאי אלימות; הבחירה בדרך של אי אלימות לא יכולה לעמוד בפני עצמה, יש בה התחייבות רחבה הרבה יותר מסכום כל מרכיביה.
וזה היופי.
בשביל להבין למה זה נחוץ, צריך להבין את התמונה השלמה-
את העובדה שרוב הילדים שישתתפו בקיטנה מעולם לא ראו ים, מעולם לא פגשו ישראלים,
את המציאות הפיזית והכלכלית הקשה שהילדים האלה והוריהם חיים בתוכה,
ובעיקר, את המהות של תנועת לוחמים לשלום. מי שדוגל באי אלימות מתחייב לפעול לחינוך לאי אלימות; הבחירה בדרך של אי אלימות לא יכולה לעמוד בפני עצמה, יש בה התחייבות רחבה הרבה יותר מסכום כל מרכיביה.
וזה היופי.
קיטנה שנערכה בשנה שעברה לילדים מאזור טול כרם
אנשי לוחמים לשלום מארגנים ומוציאים לפועל את הקיטנה החשובה הזו, אולם נחוצה תרומתכם כדי לאפשר כניסה לאתרים, הסעות וארוחות.
22000 ש"ח נחוצים, האם תבחרו להצטרף למעגל העשייה?
לפרטים נוספים-
צביה שפירא 054-7474994
רחל אפק 052-3251859 rchlafek@gmail.com
רחלי מרחב 054-8032500
יום רביעי, 27 במאי 2009
אי אלימות
אי אלימות היא, קודם לכל, תפיסת עולם.
ישנם ביטויים רבים לאי אלימות ומבטאים רבים שלה, ואחד הרצפים המרכזיים שלה הוא הרצף שבין התנגדות פאסיבית לבין התנגדות אקטיבית לאלימות, כשהבסיס הוא אחד- בחירה בדרך שאינה משתמשת בכלים אלימים, גם כאשר היא נאבקת, על פי דרכה, בכוחות אלימים.
אין לבלבל בין אי אלימות לפחדנות וכניעה- שני המבטאים המרכזיים שלה, מהאטמה גנדי ומרטין לותר קינג, שניהם נרצחו בגלל דרכם.
ובצריבה הגנטית של ההיסטוריה הישראלית הפרטית שלנו, קיים הנאום שנשא רבין לפני הירצחו בכיכר;
"תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום. ואתם כאן,
בהתייצבותכם בעצרת הזו, מוכיחים, עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה
בשלום ומתנגד לאלימות. אלימות היא כירסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות
אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".
מפתיע, או אולי לא, כמה כוח יש לבחירה בדרך שמוותרת על הכוח- עד כדי כך שמבטאיה העיקריים נרצחים, בגלל הפחד שמעוררת במתנגדיהם התקווה שהם זורעים.
תקווה, אין ספק, היא דבר מפחיד.
צריך אומץ רב כדי לאמץ אותה בשתי ידיים ריקות מנשק.
היה זה מהטמה גנדי שאמר,
בהתחלה הם יתעלמו ממך, אחר כך הם ילעגו לך, אחר כך הם ילחמו בך, ואז תנצח.
ישנם ביטויים רבים לאי אלימות ומבטאים רבים שלה, ואחד הרצפים המרכזיים שלה הוא הרצף שבין התנגדות פאסיבית לבין התנגדות אקטיבית לאלימות, כשהבסיס הוא אחד- בחירה בדרך שאינה משתמשת בכלים אלימים, גם כאשר היא נאבקת, על פי דרכה, בכוחות אלימים.
אין לבלבל בין אי אלימות לפחדנות וכניעה- שני המבטאים המרכזיים שלה, מהאטמה גנדי ומרטין לותר קינג, שניהם נרצחו בגלל דרכם.
ובצריבה הגנטית של ההיסטוריה הישראלית הפרטית שלנו, קיים הנאום שנשא רבין לפני הירצחו בכיכר;
"תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום. ואתם כאן,
בהתייצבותכם בעצרת הזו, מוכיחים, עם רבים אחרים שלא הגיעו לכאן, שהעם באמת רוצה
בשלום ומתנגד לאלימות. אלימות היא כירסום יסודות הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות
אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל".
מפתיע, או אולי לא, כמה כוח יש לבחירה בדרך שמוותרת על הכוח- עד כדי כך שמבטאיה העיקריים נרצחים, בגלל הפחד שמעוררת במתנגדיהם התקווה שהם זורעים.
תקווה, אין ספק, היא דבר מפחיד.
צריך אומץ רב כדי לאמץ אותה בשתי ידיים ריקות מנשק.
היה זה מהטמה גנדי שאמר,
בהתחלה הם יתעלמו ממך, אחר כך הם ילעגו לך, אחר כך הם ילחמו בך, ואז תנצח.
יום שני, 25 במאי 2009
פארסה של שבת בבוקר
שבת בבוקר.
8:15 - קבוצה של 13 פלסטינים מגיעים למחסום מיתר.
הם "חמושים" באישורים שקיבלו מהמת"ק. ביום רביעי הלך אחד החבר'ה למת"ק. אמרו לו לבוא בעשר. הוא חיכה עד 12. אמרו לו תחזור בשתיים.הוא חזר בשתיים, חיכה קצת וקיבל את האישורים עבור חברי הקבוצה
( ארבע שעות של המתנה נגזלו מחייו וזאת בלי לספור את הזמן של הללכת, לחזור, ללכת לחזור וללכת)
דקות ספורות אחרי ההגעה למחסום מסתבר - פלסטינים לא יכולים לעבור במחסום בשבת
-אבל יש לנו אישורים
-אבל פלסטינים לא יכולים לעבור במחסום בשבת. המת"ק לא מאשר. אלה הנהלים
-אבל האישורים הם מהמת"ק
-אבל היום שבת
-אבל האישורים מהמת"ק הם להיום גם אם היום שבת
אבל המתק לא ידע שהיום שבת (תוספת שלי)
שלומי - מנהל המחסום -מסייע, מדבר ונותן לאנשים שלו את האישור לבדוק את התעודות על מנת לקצר את התהליכים ברגע שיתקבל האישור מהמת"ק (שלא ידע שהיום שבת)
שלומי - מנהל המחסום -מסייע, מדבר ונותן לאנשים שלו את האישור לבדוק את התעודות על מנת לקצר את התהליכים ברגע שיתקבל האישור מהמת"ק (שלא ידע שהיום שבת)
אחרי שעה בערך ניתן האישור
קבוצה של 20 אנשים,ישראלים ופלסטינים, עושה את דרכה ליום טיול בערבה ואח"כ למפגש בקיבוץ סמר
דברים קטנים.תחושת ניצחון אדירה.
כתבה: עפרה בן פורת
יום ראשון, 24 במאי 2009
אובדן הדרך
מילים רבות נכתבו על עדותו של אל"מ איתי וירוב במשפטו של סגן אדם מלול הנאשם בתקיפת פלסטיני בנסיבות מחמירות.
בטובו, אל"מ וירוב לוקח אותנו אל המקום האפל של צבא ההגנה לישראל, המקום שבו כף רגלו של "המוסר הצה"לי" אינה דורכת, המקום שבו מונחים כמו טוהר מידות ומוסר מעלים את אותו ניחוח ריקבון עז של מה שפעם היה בו אולי צל של צידוק מוסרי וכיום פשוט מבטא השחתה בגלוי, בראש חוצות, של כל אמות המוסר של החברה הישראלית ושל הצבא, כמיקרוקוסמוס של החברה מתוכה הוא צומח.
בעצם, אל"מ וירוב עשה טובה גדולה לכולנו. הגיע זמנה של הכביסה המבאישה הזאת לעלות על החבלים:
"סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. האם יש טבלה שאומרת מה מותר ומה אסור? לא, וגם בלתי ניתן שתהיה".
"אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".
"חיפוש אחרי כתובת יכול להביא להפעלת לחץ על עובר אורח תמים, חיפוש אמצעי לחימה, תחושת איום, על כח על ציר. יש הבדל בין ללכת לכפר שאין בו איום ואתה לא חושד בשום דבר, לבין אם אתה הולך למשימה שהוגדרה לך, שם הפעלת אגרסיביות היא בהחלט דבר שכיח כלפי כל אחד מהתושבים בכפר".
זה צה"ל של ימינו, זה כוחו, זו גדולתו.
הגדיל אל"מ וירוב לעשות ופרסם לפני מעל שנה מכתב גלוי לאילנה דיין על שפירסמה התעללויות של פקודיו של וירוב בעצירים פלסטינים. מה שאולי בלתי נסבל יותר מכל הוא הטון המצטדק, הנוזף, שמבליע בתוכו תוכחה נדהמת- איך את מעיזה לשפוט אותנו, אילנה, בזמן שאנחנו פה עושים בשבילך את העבודה השחורה?
כי מה שחמור הוא לא הדברים שאמר וירוב, לצערינו הוא לא מחדש דבר. החמור הוא המקום בו אדם שאמור להיות אמון על מוסריות פקודיו, מפקד בדרג בכיר מפקד על חטיבה שכל עבודתה היא בשטחים הכבושים מול אוכלוסייה אזרחית, יוצר לעצמו עולם מוסרי חדש, בו המוסר הוא הרחק בבית, והבית של האנשים שבתוך חייהם הוא ופקודיו מתנהלים כבשלהם, על הבית הזה לא חלים כל חוקי מוסר. והבעיה היא שהוא באמת מאמין שכך נכון. כי כמו כולנו, אל"מ וירוב הוא קורבן של הנסיבות. של העיוות המתקבל כאשר מתבוננים במציאות דרך עדשת הכיבוש.
וכך, במו ידיו הלהוטות, הנרעדות מרוב התפעמות עצמית על העולם המוסרי המצומצם שבנה לעצמו, במסגרתו להגן על כבודו של חייל חשוב יותר מכל דבר אחר, מצטרף אל"מ וירוב לכוחות שבסופו של דבר אינם חדלים מלבנות עתיד חסר סיכוי ותקווה, עבור כולנו.
אין לטעות באחריות של כולנו למציאות הזו. זה לא ייגמר, אם לא נתעורר.
בטובו, אל"מ וירוב לוקח אותנו אל המקום האפל של צבא ההגנה לישראל, המקום שבו כף רגלו של "המוסר הצה"לי" אינה דורכת, המקום שבו מונחים כמו טוהר מידות ומוסר מעלים את אותו ניחוח ריקבון עז של מה שפעם היה בו אולי צל של צידוק מוסרי וכיום פשוט מבטא השחתה בגלוי, בראש חוצות, של כל אמות המוסר של החברה הישראלית ושל הצבא, כמיקרוקוסמוס של החברה מתוכה הוא צומח.
בעצם, אל"מ וירוב עשה טובה גדולה לכולנו. הגיע זמנה של הכביסה המבאישה הזאת לעלות על החבלים:
"סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה. האם יש טבלה שאומרת מה מותר ומה אסור? לא, וגם בלתי ניתן שתהיה".
"אנחנו נעכב ונחקור, ונפעיל לחץ פיזי מותאם על כל אדם כדי להגיע למחבל הבודד. בכל אמצעי הלחץ שאנו מפעילים, רובם המכריע מופעל נגד אוכלוסייה שאינה מעורבת. כך המחסומים, כך הסריקות של שכונות שלמות וכך התשאולים של עוברים ושבים ברחוב".
"חיפוש אחרי כתובת יכול להביא להפעלת לחץ על עובר אורח תמים, חיפוש אמצעי לחימה, תחושת איום, על כח על ציר. יש הבדל בין ללכת לכפר שאין בו איום ואתה לא חושד בשום דבר, לבין אם אתה הולך למשימה שהוגדרה לך, שם הפעלת אגרסיביות היא בהחלט דבר שכיח כלפי כל אחד מהתושבים בכפר".
זה צה"ל של ימינו, זה כוחו, זו גדולתו.
הגדיל אל"מ וירוב לעשות ופרסם לפני מעל שנה מכתב גלוי לאילנה דיין על שפירסמה התעללויות של פקודיו של וירוב בעצירים פלסטינים. מה שאולי בלתי נסבל יותר מכל הוא הטון המצטדק, הנוזף, שמבליע בתוכו תוכחה נדהמת- איך את מעיזה לשפוט אותנו, אילנה, בזמן שאנחנו פה עושים בשבילך את העבודה השחורה?
כי מה שחמור הוא לא הדברים שאמר וירוב, לצערינו הוא לא מחדש דבר. החמור הוא המקום בו אדם שאמור להיות אמון על מוסריות פקודיו, מפקד בדרג בכיר מפקד על חטיבה שכל עבודתה היא בשטחים הכבושים מול אוכלוסייה אזרחית, יוצר לעצמו עולם מוסרי חדש, בו המוסר הוא הרחק בבית, והבית של האנשים שבתוך חייהם הוא ופקודיו מתנהלים כבשלהם, על הבית הזה לא חלים כל חוקי מוסר. והבעיה היא שהוא באמת מאמין שכך נכון. כי כמו כולנו, אל"מ וירוב הוא קורבן של הנסיבות. של העיוות המתקבל כאשר מתבוננים במציאות דרך עדשת הכיבוש.
וכך, במו ידיו הלהוטות, הנרעדות מרוב התפעמות עצמית על העולם המוסרי המצומצם שבנה לעצמו, במסגרתו להגן על כבודו של חייל חשוב יותר מכל דבר אחר, מצטרף אל"מ וירוב לכוחות שבסופו של דבר אינם חדלים מלבנות עתיד חסר סיכוי ותקווה, עבור כולנו.
אין לטעות באחריות של כולנו למציאות הזו. זה לא ייגמר, אם לא נתעורר.
יום שבת, 23 במאי 2009
חוג בית בחוסאן, או- איך נראה חוג בית שנערך בצד הפלסטיני
אחת השאלות שתנועות שלום בכלל (ואנחנו בפרט) נשאלות, היא על תחושת החד צדדיות; היא בעיקר משקפת את חוסר הידע שלנו לגבי תהליכים מחשבתיים שמתרחשים בצד הפלסטיני. יש בה גם אמת, כיוון שההתנהלות שלנו משקפת את הנטייה שלנו לבחון יותר את עצמנו, פחות את האחר.
ואולי דווקא בגלל כך, לחוגי הבית בצד הפלסטיני יש משקל סגולי כל כך גדול. כי הם מאפשרים לנו להתבונן בהלך הרוח ברחוב הפלסטיני והיא גם מאפשרת לנו לצאת מתוך ההתעסקות בעצמנו, שהיא חשובה, אין ספק, אבל משקפת נאמנה רק צד אחד דורש שלום בסכסוך, וללמוד איך נראית ומצטיירת היד שמנגד.
שמי רוני ואני אחראי על חוגי הבית של ארגון לוחמים לשלום ומתוקף כך נוכח בהרבה חוגי בית שאנחנו עורכים בישראל. אחת השאלות שאנחנו נשאלים בדרך כלל ובכל פורום היא האם יש פעילות דומה בצד הפלסטיני, האם גם הם סקרנים וכמהים לשלום כמו הישראלים.
בארגון שלנו אנחנו מארגנים גם חוגי בית בצד הפלסטיני, במתכונת דומה לאלו שבצד הישראלי (פגישות המבוססות על ספורים אישיים של חברי הארגון משני הצדדים) וגם חוגי בית בהם הקהל מעורב.
אתמול התקיים חוג בית בבית פלסטיני בחוסאן, נכחו בו כ 20 אורחים.
בארגון שלנו אנחנו מארגנים גם חוגי בית בצד הפלסטיני, במתכונת דומה לאלו שבצד הישראלי (פגישות המבוססות על ספורים אישיים של חברי הארגון משני הצדדים) וגם חוגי בית בהם הקהל מעורב.
אתמול התקיים חוג בית בבית פלסטיני בחוסאן, נכחו בו כ 20 אורחים.
חוג בית של לוחמים לשלום שנערך בחורף האחרון בכפר דיר בלוט
אני סיפרתי את הספור האישי שלי וואהל סלאמה ספר את סיפורו, ולאחר מכן הגיע תור הדיון ושאלות ותשובות.
נדהמתי לשמוע כמה השאלות זהות למה ששומעים בקהל הישראלי, השאלה העיקרית היתה למה לא שומעים את קול השמאל הישראלי, למה הוא לא יותר קולני ומשפיע, וזאת בדיוק השאלה שאנחנו נשאלים לגבי הפלסטינים, איפה שלום עכשיו שלהם (הייתי שואל גם איפה שלום עכשיו שלנו אך זו נקודה כאובה).
השאלה השניה כצפוי התייחסה לעלית הימין לשלטון בישראל ואילו בישראל בדרך כלל שואלים על הסיבות לעליית החמאס בבחירות שהיו לפני כמה שנים.
הדיון שהתפתח במקום היה מעניין ופורה; קשה להסביר לאנשים כיצד נחישות של אנשים ופעילות שטח תוביל לשלום בין עמים, כאשר הם חושבים שהכל נתון בידי הממשלות, וכמובן- לדעת רוב הפלסטינים אין שיוויון באחריות על המצב בין העמים, שכן בכל מקרה הישראלים הם בעלי הכח והכובשים והפלסטינים הם הנכבשים.
נדהמתי לשמוע כמה השאלות זהות למה ששומעים בקהל הישראלי, השאלה העיקרית היתה למה לא שומעים את קול השמאל הישראלי, למה הוא לא יותר קולני ומשפיע, וזאת בדיוק השאלה שאנחנו נשאלים לגבי הפלסטינים, איפה שלום עכשיו שלהם (הייתי שואל גם איפה שלום עכשיו שלנו אך זו נקודה כאובה).
השאלה השניה כצפוי התייחסה לעלית הימין לשלטון בישראל ואילו בישראל בדרך כלל שואלים על הסיבות לעליית החמאס בבחירות שהיו לפני כמה שנים.
הדיון שהתפתח במקום היה מעניין ופורה; קשה להסביר לאנשים כיצד נחישות של אנשים ופעילות שטח תוביל לשלום בין עמים, כאשר הם חושבים שהכל נתון בידי הממשלות, וכמובן- לדעת רוב הפלסטינים אין שיוויון באחריות על המצב בין העמים, שכן בכל מקרה הישראלים הם בעלי הכח והכובשים והפלסטינים הם הנכבשים.
מעניין היה הדיון שהתעורר על תחושת הפחד הישראלי- הפחד מהפלסטינים, הפחד מאירן, הפחד מעליית האיסלאם הקיצוני, שהוא כל כך מנוגד לתחושה של הפלסטינים של חוסר אונים מוחלט מול הצבא והשלטון הישראלי.
דברנו על התנהגות החיילים בשטחים, על הסיכוי לשלום כעת משאובמה עלה לשלטון.
סכמנו להמשיך ולהפגש, הארוע הבא באזור אליו הזמנו גם אותם הוא סיור בדרום הר חברון בתאריך 6/6.
דברנו על התנהגות החיילים בשטחים, על הסיכוי לשלום כעת משאובמה עלה לשלטון.
סכמנו להמשיך ולהפגש, הארוע הבא באזור אליו הזמנו גם אותם הוא סיור בדרום הר חברון בתאריך 6/6.
גם אתם מוזמנים- האירוע יתקיים עם ארגון שוברים שתיקה, ומטרתו להציג לקהל את מציאות החיים של הפלסטינים המתגוררים בדרום הר חברון ושל החיילים המשרתים במקום. בנוסף, יתקיימו במהלך היום עבודות חקלאיות-ליווי כבשים לחלקות מרעה, עבודה בבורות המים ועוד.
צרו קשר כדי לקבל פרטים נוספים, כי כולם מדברים על שלום, אבל אף אחד לא מדבר על פשוט לדבר.
הגיע הזמן להפסיק להפקיר את השיח למנהיגים, ולעשות אותו במו ידינו.
יום רביעי, 20 במאי 2009
הסיפור של שופא- מפגש לוחמים לשלום בשבת האחרונה
"העבירה שעבר הנאשם
חמורה משום עצמה, משום מידת נפוצותה ומשום הסכנה שיכול ותהא טמונה בה לבטחון תושבי
הארץ... לצד הקולא אשקול את הודאתו המידית של הנאשם, את העובדה כי נכנס לישראל כדי
לעבוד על מנת שיהא בידו לרכוש תרופות לאימו החולה, את העובדה כי לאורכם של 26
חודשים מאז הרשעתו האחרונה לא שב ונכנס לישראל, ואת הבטחתו שלא לחזור עוד על מעשהו
ולדאוג למציאת מקור פרנסה באזור מגוריו."
(פסק דין שניתן לפני כשנה לתושב שופא על שהיה בלתי חוקית
בישראל, ועל הדרך מגדיר מחדש את גבולות ההגיון האנושי)
ביום שבת 16/5 נערך בכפר שופא אירוע לקהל מוזמנים ישראלים ופלסטינים שאורגן על ידי קבוצת תל אביב טול כרם של לוחמים לשלום. הארוע נערך במסגרת סדרת אירועים שאנחנו מארגנים בהם אנחנו מנסים להשיג שתי מטרות עקריות, הראשונה שבהן- מפגש פשוט ובלתי אמצעי בין הצד הישראלי לפלסטיני, כדי להפחית את הפחד והרתיעה בין שני הקהלים. המטרה השניה, חשובה לא פחות, היא חשיפה של מציאות החיים בשטחים לקהל הישראלי,שבדרך כלל אינו מודע למה שקורה מספר קילומטרים מביתו.
כמקום הארוע בחרנו את הכפר שופא, בו הקבוצה נוהגת להפגש מאז הקמתה לפני כשנתיים. כפר שופא מהווה מעין מיקרו קוסמוס של כל מציאות החיים בגדה.
הכפר נמצא במרחק קילומטרים ספורים מהגדר והוא מורכב משני חלקים שביניהם יש דרך סלולה, אך בסמוך (ועל אדמות תושבים מהכפר) קיימת התנחלות שנקראת אבני חפץ. על מנת להקל על תנועת המתנחלים נאסר על התושבים של הכפר לנסוע במכוניות בכביש המקשר את שני חלקי הכפר, ועל הדרך הונחו סלעים שמונעים מעבר מכוניות, אך לא אנשים. התוצאה היא שכל תושבי הכפר שרוצים להגיע לעיר הסמוכה (טול כרם) צריכים ללכת ברגל כמה קלומטרים כדי לעבור את המחסום או לנסוע בדרך עוקפת שאורכת כמעט כשעה בגלל שהיא ארוכה יותר ובגלל העיכוב במחסומים.
רוב הישראלים, כאשר הם שומעים על מחסומים, חושבים מיד על מעבר בין הגדה לישראל. קשה לתפוס, שמתוך יותר מ-700 מחסומים בגדה, רק 13 בערך הם בין ישראל והגדה, והשאר פשוט מפצלים איזורים זה לזה, ולעיתים אפילו כפרים נחצים לשניים, וזה המקרה של שופא. לפני כשנה ערך ארגון לוחמים לשלום הפגנה באיזור ובמהלכה פינינו חלק מהחסימה אך למחרת הצבא החזיר את הסלעים למקום.
וכאילו לא די בכך, תושבי המקום אינם מורשים להגיע לאדמות שסמוכות להתנחלות, לא כל שכן לעצים שנכללים בתוך שטח ההתנחלות, אדמות אשר שייכות לתושבי הכפר ועליהן פרנסתם.
האירוע היה הזדמנות טובה עבור הישראלים לראות,לשמוע ולהבין, מפי תושבי המקום, על מציאות החיים שלהם.
.
בארוע נכחו כמאה אורחים במספר שווה פחות או יותר משני הצדדים, כחלק מהארוע נערכה הפעלה על ידי קבוצה של מספרי ספורים מקצועיים שהגיעו מאנגליה לסיור והם הצטרפו לפעילות ואף הנחו את קבוצות הדיון שערכנו. בתום הפעילות כמעט לא היה ניתן להפסיק את פעילות הקבוצות, כולם דיברו והסבירו וסרבו להפרד זה מזה.
כמה קל, פשוט ואנושי המפגש, וכמה רחוק ובלתי אפשרי הוא, במציאות החיים הישראלית הרגילה.
אומרים לנו תמיד שאנחנו מזמינים ומדברים בפני המשוכנעים, אך המציאות שונה ואנחנו רואים זאת יום יום, המעגל מתרחב- אנחנו מדברים לא רק אל אלו שמגיעים לארוע אלא דרכם אל החברים שלהם ובני המשפחה שלהם, וכך הלאה. קולם של ההגיון והתקווה, מסתבר, חזק לא פחות מקולות אחרים.
אם ברצונכם להצטרף לארוע כזה בעתיד או פשוט לארח חוג בית בביתך אנא צור קשר
יום ראשון, 17 במאי 2009
בתוך כל הסבל צצה האנושיות - המסע לאירלנד מנקודת מבט אישית
לפני כחודש נסעה קבוצה של חברים ישראלים ופלסטינים מתנועת לוחמים לשלום לצפון אירלנד, למסע שמטרתו ללמוד את הנסיון המתמשך והאמיץ לפתור את הסכסוך שם, ומאידך, כמו בכל מסע- להצליח גם להעמיק ללמוד את עצמם, כקבוצה וכפרטים, במציאות הכל כך מורכבת, פה.
מובאים כאן דבריה של יעל, חברת לוחמים לשלום, על המסע האמיץ שלה, לאירלנד ובחזרה.
במהלך חיי אני יכולה למנות שני מסעות קבוצתיים שהשפיעו עלי מאוד. הראשון היה הנסיעה לפולין בגיל 16. הטיול הזה נועד להיות טיול פרה-צבא שנועד להסביר לנו למה חשובה הקמת המדינה. עבורי זה היה בעיקר הרצון להבין את השואה וכיצד אנשים חיו בזמן השואה. אני זוכרת שהדרך חזרה הייתה מלאת תסכול ואכזבה עבורי. לא רק שלא הצלחתי להבין מה קרה שם- אמנם נתנו לנו הרבה פרטים מגטו ורשה ולודז'-כיצד אנשים שרדו, ברחו, נכלאו ומתו-אך חוסר ההבנה עבורי גדל. המרכיב העיקרי בחוסר ההבנה היה הקושי להבין כיצד אנשים היו כל כך עיוורים שלא להתערב, שלא להתעמת. אנשים שראו מעבר לגדר ושתקו. אושוויץ לא הייתה בשחור- לבן כמו בסרטים, אלא פסטורלית למראה, עם המון טבע וציפורים מסביב. שאלתי את עצמי באותה תקופה איך בתוך כל הפסטורליה והשקט צמח כזה רוע. התסכול הזה גרם לי לא לצפות יותר בסרטי השואה, להתחמק מנושא זה לחלוטין ולשמוח שיש לי מדינה שיכולה להגן עלי. כמובן התגייסתי לצבא ולא היו לי דילמות מוסריות מאף סוג. כמובן שידעתי על הכיבוש, אבל לא רציתי בדיוק לדעת מה קורה בצד השני.
מסע שני היה הביקור באירלנד. הסיבה האישית שלי לנסיעה היתה להכיר את חברי הקבוצה שלנו (קבוצת טול כרם- תל אביב) שבאים מן הצד השני, ולהבין כיצד הם תופסים את המציאות שבה אנו חיים. כמובן גם שם בהתחלה היה תסכול ענק. באופן פארדוקסלי- תסכול דומה במהותו למה שחשתי במסע הראשון. ראיתי שהרצון שלי להבין מה זה כיבוש, להבין כיצד אדם לוקח נשק וכבר לא רואה את הצד השני כאדם-נכשלים. לפעמים הרגשתי שדברים שאמרתי ודיברתי שהיו לי חשובים- חלק מן הפלסטינים לא חלקו עימי את אותה תפיסה. היו רגעים ששאלתי את עצמי האם בכלל שווה לנסות להסביר את עצמי כשברור לי שהפערים רחוקים כל כך.
ובכל זאת-המסע הזה היה כל כך שונה. במהלך המסע לאירלנד עברתי תהליך מאוד משמעותי. במשך כ-7 שנים לא חשפתי פרט מאוד משמעותי מהעבר שלי, שבעצם הוא חלק ארי מההווה שלי. לפני כשבע שנים עשיתי את הבגידה הכי גדולה שיכולה להיות במולדת-בעיקר לאחר שירות בשירות צבאי. התאהבתי בערבי והיינו זוג במשך כשנה וחצי. השנה וחצי הזו התאפיינה באהבה מאוד גדולה אך גם בכאב יומיומי מאוד גדול בעיקר מול ההורים שלי שפשוט קרעתי להם את הלב. הם לחצו עלי בכל נקודה אפשרית שאפרד ממנו, הפעילו עלי הרבה רגשות אשם וגרמו הרבה פעמים לכעוס על עצמי ובעיקר על אהובי, על כך שבגללו אני חייבת לשקר כדי לא להכאיב להורים, או לחילופין להגיד את האמת וכך להרגיש שאמללתי אותם עוד קצת. אבל אלה לא היו רק ההורים. גם הסביבה עצמה לא תמכה וזה בלשון המעטה. לא יכולתי להביא את בן זוגי כמעט לאף אירוע חברתי, לא הרגשתי שמול מכרים אני יכולה לדבר עליו באופן חופשי, וחשתי שזה תמיד הפך לאישו פוליטי. בסופו של דבר נפרדתי כי באמת רציתי שוב לחיות חיים נורמליים ונורמטיבים. בגלל זה הסתרתי את החלק הזה של חיי. עד אירלנד.
בפעילות פסיכודרמה שערכו לנו שם היינו צריכים להביא פריטים אישיים שהשפיעו עלינו במהלך הסכסוך. הבאתי את הספר "יסמין", שמדבר על סיפור אהבה בין בחורה ערבייה ליהודי לאחר התקופה של מלחמת ששת הימים. כמובן שהרומן ביניהם, כמו כל הרומנים היהודים והערביים שמסופרים בספרות העברית, נכשל- כאילו לא יכולה לצמוח אלטרנטיבה אחרת. אחרי קריאת הספר אני זוכרת שבכיתי ארוכות והייתי אומללה, שאפילו רומן לא יכול קצת לכופף מציאות קשה. הבאתי את הספר בחשש גדול. לא ידעתי איך זה יתקבל על ידי הפלסטינים ולא על ידי קבוצתי הישראלית. פחדתי שיסתכלו עלי בסלידה-על כך שחציתי את הקווים. בכל זאת הרגשתי שאני חייבת לספר את הסיפור האישי. אי אפשר שאחביא חלק כל כך גדול מתוכי ולא לחשוף אותו גם עכשיו. גם לא יתכן שבקבוצה של לוחמים ישנם רק סיפורי מלחמה ולא אהבה. לכן החלטתי לספר. לא הסתכלתי לאנשים בעיניים ועלו לי דמעות כל אותו זמן מהתרגשות ופחד. התגובה שקיבלתי מכולם הייתה אהדה מאוד עמוקה. מיד אחרי שסיפרתי את הסיפור אנשים מהקבוצה-ראוויה, עבד אלחכים (שני חברי הקבוצה שהיו בעבר אסירים פלסטינים בכלא הישראלי) ושחר החליטו להציג את הסצנה. אני שיחקתי את עצמי-והתעקשתי לשחזר פרט על גבי פרט את התמונה בה אני מודיעה להורים שלי שעשיתי את "מעשה הבגידה"- סוף סוף יש לי את הכוח לחזור ולהסתכל בחזרה על עברי. עבד אלחכים וראוייה שיחקו את אבא ואמא שלי. לאחר ההצגה להפתעתי היו לאנשים דמעות בעיניים - ההזדהות הייתה מוחלטת. משהו בי נשבר כי סוף סוף נחשף הכאב, ופתאום האנושיות, ההבנה וההזדהות של האנשים איפשרה לגעת בו. כבר לא ראיתי מסביבי יהודים וערבים אלא רק אנשים עם אהבה ומטרה משותפת-להלחם נגד הטרוף שעושה את שני הצדדים כה אומללים.
סיפרתי את הסיפור שלי שלוש ארבע פעמים במהלך אירלנד כשכל פעם הרגשתי שמשהו אחר מיטלטל ומזדעזע בתוכי ומן הצד השני הרגשתי תהליך של ריפוי- סוף סוף הסוד שלי יוצא. סוף סוף אני יכולה לצעוק ולשנות אולי את הסיפור. גם בחברי לקבוצה חל שינוי. ראוויה, שבתחילה היה לה קשה לשחק אמא יהודייה שנשברת כאשר ביתה מכריזה שהיא יוצאת עם ערבי, שמה בתחילה כומתה צבאית. כאשר הסברתי לה שאמא שלי בחיים לא שירתה בצבא ובכל זאת הרגישה כל כך שבורה בסיטואציה הזו, זה טילטל בה משהו והיא התחילה להיות אמפטית כלפיה והפכה להיות ממש כמו אם שניה בשבילי. גם עבדו אלחכים, שכונה אחר כך "משה" על ידי ראוייה, היטיב לשחק את אבא שלי. "אני הבאתי אתכם לכאן כדי שתתחתנו עם יהודיים, איך העזת לשבור לי כך את הלב ולבחור דווקא ערבי!" הוא זעם בכאב שהזכיר את אבא שלי.
מסע שני היה הביקור באירלנד. הסיבה האישית שלי לנסיעה היתה להכיר את חברי הקבוצה שלנו (קבוצת טול כרם- תל אביב) שבאים מן הצד השני, ולהבין כיצד הם תופסים את המציאות שבה אנו חיים. כמובן גם שם בהתחלה היה תסכול ענק. באופן פארדוקסלי- תסכול דומה במהותו למה שחשתי במסע הראשון. ראיתי שהרצון שלי להבין מה זה כיבוש, להבין כיצד אדם לוקח נשק וכבר לא רואה את הצד השני כאדם-נכשלים. לפעמים הרגשתי שדברים שאמרתי ודיברתי שהיו לי חשובים- חלק מן הפלסטינים לא חלקו עימי את אותה תפיסה. היו רגעים ששאלתי את עצמי האם בכלל שווה לנסות להסביר את עצמי כשברור לי שהפערים רחוקים כל כך.
ובכל זאת-המסע הזה היה כל כך שונה. במהלך המסע לאירלנד עברתי תהליך מאוד משמעותי. במשך כ-7 שנים לא חשפתי פרט מאוד משמעותי מהעבר שלי, שבעצם הוא חלק ארי מההווה שלי. לפני כשבע שנים עשיתי את הבגידה הכי גדולה שיכולה להיות במולדת-בעיקר לאחר שירות בשירות צבאי. התאהבתי בערבי והיינו זוג במשך כשנה וחצי. השנה וחצי הזו התאפיינה באהבה מאוד גדולה אך גם בכאב יומיומי מאוד גדול בעיקר מול ההורים שלי שפשוט קרעתי להם את הלב. הם לחצו עלי בכל נקודה אפשרית שאפרד ממנו, הפעילו עלי הרבה רגשות אשם וגרמו הרבה פעמים לכעוס על עצמי ובעיקר על אהובי, על כך שבגללו אני חייבת לשקר כדי לא להכאיב להורים, או לחילופין להגיד את האמת וכך להרגיש שאמללתי אותם עוד קצת. אבל אלה לא היו רק ההורים. גם הסביבה עצמה לא תמכה וזה בלשון המעטה. לא יכולתי להביא את בן זוגי כמעט לאף אירוע חברתי, לא הרגשתי שמול מכרים אני יכולה לדבר עליו באופן חופשי, וחשתי שזה תמיד הפך לאישו פוליטי. בסופו של דבר נפרדתי כי באמת רציתי שוב לחיות חיים נורמליים ונורמטיבים. בגלל זה הסתרתי את החלק הזה של חיי. עד אירלנד.
בפעילות פסיכודרמה שערכו לנו שם היינו צריכים להביא פריטים אישיים שהשפיעו עלינו במהלך הסכסוך. הבאתי את הספר "יסמין", שמדבר על סיפור אהבה בין בחורה ערבייה ליהודי לאחר התקופה של מלחמת ששת הימים. כמובן שהרומן ביניהם, כמו כל הרומנים היהודים והערביים שמסופרים בספרות העברית, נכשל- כאילו לא יכולה לצמוח אלטרנטיבה אחרת. אחרי קריאת הספר אני זוכרת שבכיתי ארוכות והייתי אומללה, שאפילו רומן לא יכול קצת לכופף מציאות קשה. הבאתי את הספר בחשש גדול. לא ידעתי איך זה יתקבל על ידי הפלסטינים ולא על ידי קבוצתי הישראלית. פחדתי שיסתכלו עלי בסלידה-על כך שחציתי את הקווים. בכל זאת הרגשתי שאני חייבת לספר את הסיפור האישי. אי אפשר שאחביא חלק כל כך גדול מתוכי ולא לחשוף אותו גם עכשיו. גם לא יתכן שבקבוצה של לוחמים ישנם רק סיפורי מלחמה ולא אהבה. לכן החלטתי לספר. לא הסתכלתי לאנשים בעיניים ועלו לי דמעות כל אותו זמן מהתרגשות ופחד. התגובה שקיבלתי מכולם הייתה אהדה מאוד עמוקה. מיד אחרי שסיפרתי את הסיפור אנשים מהקבוצה-ראוויה, עבד אלחכים (שני חברי הקבוצה שהיו בעבר אסירים פלסטינים בכלא הישראלי) ושחר החליטו להציג את הסצנה. אני שיחקתי את עצמי-והתעקשתי לשחזר פרט על גבי פרט את התמונה בה אני מודיעה להורים שלי שעשיתי את "מעשה הבגידה"- סוף סוף יש לי את הכוח לחזור ולהסתכל בחזרה על עברי. עבד אלחכים וראוייה שיחקו את אבא ואמא שלי. לאחר ההצגה להפתעתי היו לאנשים דמעות בעיניים - ההזדהות הייתה מוחלטת. משהו בי נשבר כי סוף סוף נחשף הכאב, ופתאום האנושיות, ההבנה וההזדהות של האנשים איפשרה לגעת בו. כבר לא ראיתי מסביבי יהודים וערבים אלא רק אנשים עם אהבה ומטרה משותפת-להלחם נגד הטרוף שעושה את שני הצדדים כה אומללים.
סיפרתי את הסיפור שלי שלוש ארבע פעמים במהלך אירלנד כשכל פעם הרגשתי שמשהו אחר מיטלטל ומזדעזע בתוכי ומן הצד השני הרגשתי תהליך של ריפוי- סוף סוף הסוד שלי יוצא. סוף סוף אני יכולה לצעוק ולשנות אולי את הסיפור. גם בחברי לקבוצה חל שינוי. ראוויה, שבתחילה היה לה קשה לשחק אמא יהודייה שנשברת כאשר ביתה מכריזה שהיא יוצאת עם ערבי, שמה בתחילה כומתה צבאית. כאשר הסברתי לה שאמא שלי בחיים לא שירתה בצבא ובכל זאת הרגישה כל כך שבורה בסיטואציה הזו, זה טילטל בה משהו והיא התחילה להיות אמפטית כלפיה והפכה להיות ממש כמו אם שניה בשבילי. גם עבדו אלחכים, שכונה אחר כך "משה" על ידי ראוייה, היטיב לשחק את אבא שלי. "אני הבאתי אתכם לכאן כדי שתתחתנו עם יהודיים, איך העזת לשבור לי כך את הלב ולבחור דווקא ערבי!" הוא זעם בכאב שהזכיר את אבא שלי.
האב הישראלי (עבד, המכונה- משה) זועם כשנודע לו שלביתו יש חבר ערבי, "מכל היהודים בישראל מצאת לך חבר ערבי?"
היריעה קצרה מלספר את כל ההתרגשויות וההתרחשויות שהיו באירלנד. רק להגיד שבתוך כל הסבל, האומללות שאנו חיים והחוסר אונים מול המציאות האכזרית, צצים האנושיות באנשים, האהבה והחברות. במסע הזה לא הבנתי מה זה לחיות תחת כיבוש, כיצד כל כך הרבה אנשים מעדיפים לא להסתכל, כיצד אנשים מצדיקים מעשים של רוע בשם פטריוטיות. מן הצד השני נתגלו לי השמחה, האהבה ואמונה חזקה שדברים צריכים להשתנות. כי אין ברירה אחרת. להפתעתי לא רק אני השתניתי. הצגתי את התמונות לאמא שלי ולראשונה נחשף הכאב שבינינו, כשאמא שלי ראתה את דמותה משוחקת על ידי ערבייה. לראשונה מאז הפרידה דיברנו על המאורע והיא הביעה צער מהול בחרטה על מעשה שהיא חשבה אותו בעבר כנכון לחלוטין. בעקבות התמונות היא החליטה להגיע לאירוע הטקס האלטרנטיבי של לוחמים לשלום ולהיחשף למציאות שונה.
כך שבמסע לאירלנד לא רק הופתעתי מאנשי הקבוצה הפלסטינים והישראלים אלא הפתעתי את עצמי ביכולת שלי לשנות לשנות מציאות ולראשונה בחיי הבנתי ובאמת הבנתי את משמעות המשפט שהושמע בקונטקסט אחר לחלוטין אבל לא פחות חשוב עבור כולנו של "אם תרצו-אין זו אגדה".
יעל.
יום שבת, 16 במאי 2009
ליווי רועים בדרום הר חברון
ביום שישי, יצאנו קבוצה של חמישה פעילים ללוות את רועי אום אל ח'יר עם הכבשים.
המאהל של המשפחה של עיד נמצא ממש על גדר ההתנחלות כרמל.
שכונה חדשה הוקמה בהתנחלות ודרך רחבה נסללה - זהו השב"מ של הישוב ואנשי אום אל ח'יר הוזהרו מפני חציית הדרך וכניסה להתנחלות (גדר כמובן שאין ).
עיד ומשפחתו מתפרנסים מרעייה ומעט מחקלאות.
אנחנו צועדים איתם על הגבעות לכיוון עין זיתים - אחת הוואדיות בין כרמל לחוות מעון.
לחלקות הללו לא הגיעו עדיין השנה והירק בהן גבוה וסבוך יותר מבשאר החלקות.
אנחנו מבצעים עיקוף רחב מאוד מסביב להתנחלות ואני רואה שהרועים מאוד לחוצים מפני תקיפה של מתנחלים.
לשמחתנו היום מתנהל על מי מנוחות, אחרי צעידה של שעה פלוס אנחנו מגיעים לואדי המדובר.
בדרכנו חזרה אנחנו נעצרים ליד בור מים. עיד מסביר שאיש לא הגיע לבור מאז שנת 2000
לצערנו הרועים היו כל כך סקפטים באשר לסיכוי להגיע לבור שאיש מהם לא חשב להביא עימו דלי.
כל שנותר לנו הוא להביט על המים מלמעלה ולדמיין את טעמם הצונן.
הדרך חזרה קצרה יותר. הרועים תופסים מעט אומץ ואנחנו צועדים סמוך לכביש.
המאהל של המשפחה של עיד נמצא ממש על גדר ההתנחלות כרמל.
שכונה חדשה הוקמה בהתנחלות ודרך רחבה נסללה - זהו השב"מ של הישוב ואנשי אום אל ח'יר הוזהרו מפני חציית הדרך וכניסה להתנחלות (גדר כמובן שאין ).
עיד ומשפחתו מתפרנסים מרעייה ומעט מחקלאות.
אנחנו צועדים איתם על הגבעות לכיוון עין זיתים - אחת הוואדיות בין כרמל לחוות מעון.
לחלקות הללו לא הגיעו עדיין השנה והירק בהן גבוה וסבוך יותר מבשאר החלקות.
אנחנו מבצעים עיקוף רחב מאוד מסביב להתנחלות ואני רואה שהרועים מאוד לחוצים מפני תקיפה של מתנחלים.
לשמחתנו היום מתנהל על מי מנוחות, אחרי צעידה של שעה פלוס אנחנו מגיעים לואדי המדובר.
בדרכנו חזרה אנחנו נעצרים ליד בור מים. עיד מסביר שאיש לא הגיע לבור מאז שנת 2000
לצערנו הרועים היו כל כך סקפטים באשר לסיכוי להגיע לבור שאיש מהם לא חשב להביא עימו דלי.
כל שנותר לנו הוא להביט על המים מלמעלה ולדמיין את טעמם הצונן.
הדרך חזרה קצרה יותר. הרועים תופסים מעט אומץ ואנחנו צועדים סמוך לכביש.
סיכמה את הפעילות- עפרה בן פורת
בתקופה זו, כאשר האביב לקראת סיום והקיץ בפתח, העבודות החקלאיות רבות, והחקלאים הפלסטינים זקוקים לעזרתנו בעבודות חקלאיות שונות - חפירת בורות, סיוע בחריש, שאיבת מים, ליווי רועים ועוד.בכל שבוע תצא קבוצה קטנה של אנשים, לעזור בעבודות השונות ובעיקר להפגין נוכחות במקום.
כדי שנוכל להבין (ולהאמין) מה מצפה לאותם חקלאים פלסטינים בשדות ובמטעים שלהם, כשהם ללא כל הגנה או סיוע, חימשה עמותת "בצלם" מספר פלסטינים תושבי האזור במצלמות וידאו, בפרוייקט מיוחד, שנקרא "חמושים במצלמות".
הנה המציאות שלהם:
זו מציאות שאנחנו, כישראלים, לא יכולים להרשות לעצמנו לחיות בתוכה.
צרו איתנו קשר, הצטרפו, תמיד נחוצות עוד ידיים. תמיד.
יום שישי, 15 במאי 2009
שואה (רק) שלנו
נראה כי כל דיון על נושא השטחים הכבושים, בין אם נערך בארץ, בין אם נערך על ידי תומכי הכיבוש או מתנגדיו, אינו חף מן ההקשר של זכר השואה.
לפני כחודש פוטר איתמר, חבר בתנועת לוחמים לשלום מעבודתו ב"יד ושם", על רקע הנסיון לעורר דיון בנושא הטבח בדיר יאסין במהלך ביקור של קבוצת חברי ישיבה במקום. ראש הישיבה, אשר נחשבת מתונה באופן יחסי, העביר מכתב זועם להנהלת יד ושם בו הוא מתאר את הקושי הנפשי שבהשוואה בין סבלו של העם היהודי לסבלם של הפלסטינים. לדבריו, קבוצת התלמידים אשר ביקרו איתו במקום, רובם עולים מחו"ל, דיברו על התחושה שבדבריו הוא מייצג את התפיסות האנישמיות אשר רווחות בארצות מהן באו.
גם בתוך תנועת לוחמים לשלום אין אחידות דעים לגבי המקרה הזה באופן ספציפי ולגבי ההתיחסות לשואה כנקודת השוואה לכיבוש הישראלי.
השאלה הלגיטימית המתייחסת לתהליכים אשר עוברת חברה כאשר היא הופכת לגזענית, מנותקת ואדישה לסבלו של האחר, אינה ברת השוואה לרצח העם שנעשה בשואה ואף סובלת מזילות כאשר היא מושווית לשואה.
יחד עם זאת, קשה שלא לקשור זו בזו את תופעת הגזענות של עם אשר סבל כל שנותיו מגזענות קשה מנשוא שהופנתה כלפיו.
לעיתים נדמה שמדובר בתמונת מראה כמעט, אשר קיימים בה מוטיבים חוזרים של דה הומניזציה של האחר, תיוגו כמלוכלך, נחות, אכזרי(עלילות הדם על היהודים עשויות להזכיר לא במעט את הטענה הנשמעת לא פעם, ש"לערבים לא איכפת מהילדים שלהם"), חסר דעת והשכלה, ללא כל התחשבות בנסיבות חייו הקשות.
במובן הזה, זכר השואה הינו בעוכריו של הדיון המוסרי החשוב הזה, כיוון שהוא מסמן גבול בלתי ניתן לחצייה בין הדיון הלגיטימי, לזה שאותו הס מלהזכיר.
בין אם מדובר בדיון לגיטימי ובין אם לאו, במאגר הגנטי של האסוציאציות הישראליות הדיון הזה חי, קיים ובועט, לא נאמר במילים ולפיכך משוחרר מכבלי הפוליטיקלי- קורקט, מעצב דרכי התנהלות ומתווה תפיסות עולם, לכאן ולכאן;
מספר זוהר, חבר לוחמים לשלום, במפגש בבילעין לפני כשלש שנים, את סיפורו האישי, ומתחיל בשנות השלושים של המאה הקודמת, עת סבו וסבתו ברחו מגרמניה, מצילים את נפשם מתוך שבט שלם שגורל כל חבריו למות בכבשני טרבלינקה.
זהר ממשיך ומספר על החוויה המכוננת שגרמה לו לשנות את אופן חשיבתו והובילה אותו בסופו של דבר להקים, עם חבריו, את תנועת לוחמים לשלום. הוא מדבר על כניסה באמצע הלילה לבית בענתא עם חיילים נוספים, בחיפוש אחר מבוקש, בזמן האינתיפאדה השניה. או אז, בתוך הרעש וההמולה, ילדה קטנה בת 7 שרצה לכיוונו מתוך בהלה, מביאה אותו לירות באויר, על מנת שתעצור. זהר מספר שברגע שירה, היא נעצרה ו"עשתה ככה", ומרים את שתי ידיו, רפויות, באויר. לדבריו, חודשים אחר כך עוד רדפה אחריו התמונה של הרגע הזה.
מעניין לראות בוידאו שוואל, חבר לוחמים לשלום שמתרגם את דבריו של זהר לערבית, חוזר על דבריו של זהר, אבל כאשר הוא מרים את ידיו באויר, הוא מרים אותן אחרת מכפי שעשה זהר. אין זה מקרי. מן הסתם, וואל אינו מתנהל בתוך מאגר האסוציאציות הישראלי כל כך אשר טבוע בנפשנו. אנחנו כן.
יום רביעי, 13 במאי 2009
ים
במפגש לוחמים לשלום האחרון בירושלים, דיבר אחד המשתתפים הישראלים על הפחד הישראלי המפורסם, שהערבים יזרקו אותנו לים.
המשתתפים הפלסטנים גיחכו, "איזה ים?"
ובאמת, החשש הזה עשוי להישמע מעט מנותק מן המציאות, בהתחשב בכך שפלסטינים רבים אשר חיים בגדה מעולם לא ראו את הים, בגלל הגבלות תנועה קשות מנשוא שמדינת ישראל החוששת הכבידה עליהם.
.
תנסו לדמיין את זה- חיים שלמים בלי לראות את הים, רק לשמוע אודותיו, לראות תמונות שלו.
חיים שלמים בלי לדעת מה הריח של המים ואיך המגע של החול ממלא את הרווחים שבין האצבעות ואיך הרחש הזה הקבוע והשמש שקוצבת את עצמה לאט, בעצלות, עד שהיא נעלמת תוך כמה דקות, משאירה אחריה אור מיוחד, שהמילה הכי מתאימה לתאר אותו היא נוגה,
חיים שלמים בלי לדעת את התחושה של טיול איטי על קו המים, הסנדלים מונחים בידיים והרגל חופשיה להטביע את עצמה בכל צעד רך,
בעצם.
תדמיינו עוד פחות מזה- חיים שלמים שבהם מותר לכם לנסוע רק, נאמר, בין תל אביב לנתניה. זהו. שכל נסיעה מעבר לזה מערבת כל כך המון פרוצידורות שהופכות אותה למשימה שהיא כמעט בלתי אפשרית, וברוב המקרים זו פשוט משימה בלתי אפשרית, בלי כמעט. שכל נסיעה גם בתחום שבין תל אביב לחדרה היא בבחינת נעלם גדול- יתנו לעבור? לא יתנו? נגיע תוך שעה? שעתיים? חיים של אי ודאות, של שרירותיות שלא תלויה בכם. שכל נסיעה יכולה להפוך ברגע אחד לבידוק משפיל ואכזרי של חייל או שומר אזרחי או שוטר שנמאס לו מהחום ונמאס לו מהמחסום ונמאס לו ממך והוא רק רוצה לגמור את המשמרת המסריחה הזו ושיגיע שישי, וניסע לים.
הדברים הפשוטים.
המובנים מאליהם.
מה שאנחנו קוראים לו- החיים שלנו. על הצרות ועל השמחות ועל התקוות שלנו-
אין להתבלבל.
זה לא דומה בשום צורה.
יום כיף שערכה תנועת לוחמים לשלום לילדי קבוצת טול כרם- תל אביב
יום שלישי, 12 במאי 2009
מחשבות לאחר חוג בית
כמה שורות על המפגש בו נכחתי הערב, של לוחמים לשלום.
מפתיע איך אותן שאלות מאותם אנשים מעלות את הנושא ישר לפנים; נערים שהולכים להתגייס, או אחרי שלוש שנים שירות, הודו וקצת חיפוש עצמי מתלבטים בשאלה, אז מה עושים? ואיך אני, בתור אדם ערכי, שמרגיש אחריות על המדינה הזו ועל החברה בה אני חיה, מתמודדת עם הסיכסוך הזה ?
ותמיד אותה שאלה שמעדיפים להדחיק: עד כמה הפחד הוא העמוק ועד מתי נאפשר לו לשלוט בחיינו ולהרוס כל חלקה טובה. המפגש הזה מאפשר להסתכל לסיכסוך בעיניים ולשאול את השאלות הקשות האלו בקול רם, ולדעת שהן נופלות על האוזניים של ה"אויב", שהוא, כמוני, שואל שאלות קשות וחי במציאות מדכאת ומשתקת, מציאות שבה אני שוללת חופש משכני, והוא שולל אותה ממני.
זו עבודה חשובה, להפגיש אנשים משני הצדדים, ולדבר. כי בפעם הבאה שאני אפגש איתם במציאות, הפגישה תהיה או מתווכת על ידי התקשורת, או דרך הכוונות, או מלאה בסטיגמות, באמירות פוליטיות רחוקות, ובשאלות שמרחיקות אותי מהשאלה האמיתית: האם אני מוכנה מחר בבוקר להתמודד עם השנאה ועם הפחד שהחברה שלי מייצרת, להתגבר על הריחוק הזה וליצור מציאות חדשה שבה אני יכולה לשמוע ולהקשיב באמת למי שאין לי ברירה אלא לחיות לצידו?
נכתב ע"י עירית בן פורת, חברה בבינ"ה - מרכז לימוד וחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית, לאחר חוג בית של תנועת לוחמים לשלום במכינה של המרכז, בפני צעירים לפני גיוס ולאחר השחרור מהצבא.
מפתיע איך אותן שאלות מאותם אנשים מעלות את הנושא ישר לפנים; נערים שהולכים להתגייס, או אחרי שלוש שנים שירות, הודו וקצת חיפוש עצמי מתלבטים בשאלה, אז מה עושים? ואיך אני, בתור אדם ערכי, שמרגיש אחריות על המדינה הזו ועל החברה בה אני חיה, מתמודדת עם הסיכסוך הזה ?
ותמיד אותה שאלה שמעדיפים להדחיק: עד כמה הפחד הוא העמוק ועד מתי נאפשר לו לשלוט בחיינו ולהרוס כל חלקה טובה. המפגש הזה מאפשר להסתכל לסיכסוך בעיניים ולשאול את השאלות הקשות האלו בקול רם, ולדעת שהן נופלות על האוזניים של ה"אויב", שהוא, כמוני, שואל שאלות קשות וחי במציאות מדכאת ומשתקת, מציאות שבה אני שוללת חופש משכני, והוא שולל אותה ממני.
זו עבודה חשובה, להפגיש אנשים משני הצדדים, ולדבר. כי בפעם הבאה שאני אפגש איתם במציאות, הפגישה תהיה או מתווכת על ידי התקשורת, או דרך הכוונות, או מלאה בסטיגמות, באמירות פוליטיות רחוקות, ובשאלות שמרחיקות אותי מהשאלה האמיתית: האם אני מוכנה מחר בבוקר להתמודד עם השנאה ועם הפחד שהחברה שלי מייצרת, להתגבר על הריחוק הזה וליצור מציאות חדשה שבה אני יכולה לשמוע ולהקשיב באמת למי שאין לי ברירה אלא לחיות לצידו?
נכתב ע"י עירית בן פורת, חברה בבינ"ה - מרכז לימוד וחינוך לזהות יהודית ותרבות ישראלית, לאחר חוג בית של תנועת לוחמים לשלום במכינה של המרכז, בפני צעירים לפני גיוס ולאחר השחרור מהצבא.
יום שני, 11 במאי 2009
הזמנה פתוחה למפגש מיוחד
תנועת לוחמים לשלום מזמינה אתכם לסדנת מספרי סיפורים משותפת לישראלים ופלסטינים כאחד
הסדנה תכלול פעילות קבוצתית, אשר תונחה על ידי קבוצת מספרי סיפורים מקצועיים שמגיעים מרחבי העולם.
האירוע הוא חלק מסדרת מפגשים שתנועת לוחמים לשלום מארגנת, ואשר מטרתם חיזוק ההיכרות האישית בין אנשים משני הצדדים, על מנת לפתח הבנה הדדית בין העמים.
בהמשך מתוכננים אירועים נוספים פתוחים לקהל הרחב, של עשייה משותפת.
*
במפגש נשמע סיפורים אישיים מלוחמים ישראלים ופלסטינים, שלחמו בעבר אלו באלו וכעת תומכים בפעילת שלום אי- אלימה. כמו כן ניקח חלק בפעילות הקבוצתית ונחשף לכלי ה"סיפור" באופן מיוחד
*
בואו להכיר, לספר, לשמוע ולחוות יחדיו.
*
האירוע מתוכנן ליום שבת הקרוב, 16/5 לפני הצהריים, פרטים לגבי ההסעות ושעות מדוייקות ימסרו בעת ההרשמה.
מספר המקומות מוגבל ועל כן הסליחה מראש עם מי שיאחר את ההרשמה.
האירוע יתקיים בחיק הטבע, ועל כן נא להצטייד בכובע ובקרם הגנה.
*
פרטים אצל ליאת- leeatti@hotmail.com
(נא לציין מספר טלפון ליצירת קשר)
יום ראשון, 10 במאי 2009
למה צחקו החיילים
זה לא רוע. זו לא טיפשות.
זו מבוכה, שמתרגמת את עצמה לביטחון בצדקת הדרך.
החברה ששולחת אותם לבצע את הריסת הבתים לא מסמנת להם שזה מעשה שאינו מוסרי, כל עוד הוא נעשה מחוץ לגבולות השכונות והבתים הפרטיים שלנו. אין זה מקרי שאחד החיילים אומר: "הלילה אני ישן בבית".
הפער שבין האיתות הפנימי לעובדה שזו המשימה אליה נשלחו, הפער הזה נקרא אנומליה.
מרחב שלא חלים עליו חוקי המוסר החברתיים הרגילים.
האם באמת אין ברירה?
וחשוב מכך- מה המחיר? לא עבור אותם ילדים שנותרו בלי בית, ואפילו לא עבור פתרון הסכסוך שהולך ומתרחק על כל בית שנהרס. המחיר הזה הוא ברור וידוע.
מה המחיר שאנחנו משלמים בתוכנו, כחברה? מה קורה לאורך זמן לאמות המוסר שלנו, תחת שחיקה רבת שנים של שלטון על עם כבוש?
לחשוב שאין מחיר, זו הטיפשות האמיתית.
(תודה לאתר העוקץ על ההפנייה לסרטון. האיש הכפות באזיקון הוא עזרא נאווי. צריך לקרא את פסק הדין כדי להאמין.)
יום שבת, 9 במאי 2009
חוגי בית
הבלוג הזה נפתח כדי להציג את תנועת לוחמים לשלום בפני הקהילה הישראלית.חברי לוחמים לשלום הישראלים רואים בזהות הישראלית שלהם חלק בלתי נפרד ממה שמגדיר אותם, כפרטים וכתנועה.
אם הצלחנו לסקרן, אם הצלחנו לגרום לכם לרצות לשמוע עוד, אנא צרו איתנו קשר- נשמח להגיע ולפגוש אתכם ואת חבריכם בחוגי בית בתוך הקהילה שלכם, במפגש שיציגו בו את סיפוריהם האישיים חברי התנועה - לוחמים לשעבר מן הצד הפלסטיני והישראלי, אשר נטשו את דרך האלימות והתחייבו במשותף לפעולה לא אלימה, לצורך השגת שלום בין שני העמים.
אנחנו מחוייבים לשיח הציבורי הישראלי, אנחנו מחוייבים לנסיון ליצור עתיד טוב יותר עבור כולנו.
צרו קשר ונבוא.
יום חמישי, 7 במאי 2009
קריאה לשלום של אב פלסטיני שכול, מאת בסאם עראמין*
"ביום שבו בתי נורתה, רבתי איתה.
כשעמדה בפתח הבית, בדרכה לבית-הספר, הכריזה עביר כדרכם של ילדים, שהיא תשחק עם חברה אחרי-הצהריים ולא תחזור מייד הביתה ללמוד למבחן שאמור היה להיערך למחרת היום. היא היתה בת עשר, פיקחית, תלמידה חרוצה, ובכל-זאת ילדה קטנה.
היא רצתה לשחק. אמרתי לה שלא תחשוב על זה אפילו.
אילו יכולתי לומר לה משהו עכשיו, הייתי אומר: לכי, תעשי מה שאת רוצה, שחקי.
כי עכשיו היא לא תשחק יותר לעולם. לעולם לא תצחק, לעולם לא תשמע את חברותיה קוראות בשמה, לעולם לא תרגיש את אהבת משפחתה עוטפת אותה בלילה כמו שמיכה חמה.
עביר, השלישית מבין ששת ילדי, נורתה בראשה בדרכה מבית-הספר ב- 16 בינואר 2007, לאחר שנלכדה בתקרית בין כוחות משמר-הגבול הישראלי וילדים מבוגרים יותר, שאולי – ואולי לא - זרקו אבנים. היא מתה כעבור יומיים.
אני יודע מה אמר הצבא הישראלי על התקרית, ואני יודע מה ראתה אחותה הבוגרת של עביר, ערין, בשתי עיניה: עביר ברחה בריצה מהחיילים, כשלפתע עצרה ונפלה, והדם ניתז על הקרקע. נתיחה עצמאית מאשרת כי סיבת המוות הסבירה ביותר היא כדור גומי, שעבר דרך עורפה של עביר. הכדור נמצא אצלי בבית, כי ערין המסכנה, שראתה איך אחותה נורתה, הרימה את הכדור והביאה אותו הביתה. לא הופתעתי כשהצבא הישראלי ניסה להאשים את עביר במותה. תחילה אמרו לנו שנמנתה עם זורקי האבנים. אמרו לנו ש"משהו" התפוצץ לה בין הידיים – למרות שידיה היו שלמות בדרך נס – בטרם הספיקה להשליך את הדבר הזה על הג'יפ של משמר הגבול.
לא הופתעתי, אבל המצוקה שהבדיות האלו גורמות לאשתי ולי קשה לתיאור. התינוקת שלנו נהרגה – האם צריך לחלל גם את שמה ואת תמימותה?
קל, כל-כך קל, לשנוא. לחפש נקם, למצוא לעצמי נשק, להרוג שלושה או ארבעה חיילים בשם בתי. זו הדרך שבה ישראלים ופלסטינים מנהלים את העניין זה זמן רב. כל ילד מת – וכל אחד הוא ילד של מישהו, הוא סיבה נוספת להמשיך ולהרוג.
אני יודע. פעם הייתי חלק מהמעגל הזה. ביליתי שבע שנים בכלא ישראלי, משום שעזרתי בתכנון פעולה חמושה נגד חיילים ישראלים. אז התאכזבתי שאיש מהחיילים לא נפגע.
אבל בזמן שריציתי את עונשי, שוחחתי עם רבים מהשומרים שלי. למדתי על תולדות העם היהודי. למדתי על השואה.
ובסופו של דבר הבנתי: בשני הצדדים, הפכנו לכלי המלחמה. בשני הצדדים יש כאב, ואבל, ואובדן אינסופי.
הדרך היחידה לגרום לזה להיפסק, היא להפסיק את זה בעצמנו.
אנשים רבים באו לתמוך בנו ולעודד אותנו כשעביר שכבה על ערש דווי, פניה הקטנות לבנות כגיר, עיניה עצומות לעד. בין אלה שלא משו מצידי היו כמה בחורים שלמדתי לאהוב כמו אחים, בחורים שמכירים את עברי ושותפים לו. בחורים שאומנו, כמוני, לשנוא ולהרוג, אך כעת גם הם מאמינים שעלינו למצוא דרך לחיות עם האויבים לשעבר.
בחורים ישראלים. חיילים קרבים לשעבר, כולם.
הבחורים האלה ואני חברים בתנועת "לוחמים לשלום." כל אחד מאיתנו – 300 פלסטינים וישראלים – עמד פעם בקו החזית של העימות. ירינו, הפצצנו, עינינו והרגנו. האמנו שזו הדרך היחידה לשרת את עמנו.
כעת אנו יודעים שזה לא נכון. אנו יודעים, שכדי לשרת את עמנו עלינו להלחם בשנאה שבקרבנו, ולא זה בזה.
עלינו למצוא דרך לחלוק את האדמה הזו, שאותה נוצר כל אחד מהעמים בעמקי נשמתו. לבנות שתי מדינות זו לצד זו. רק אז ייגמר האבל.
לא אשקוט עד שהחייל האחראי למותה של בתי יועמד למשפט ויתמודד עם המעשה שלו. אדאג לכך שהעולם לא ישכח את בתי, את עביר היפהפייה שלי.
אבל לא אבקש נקם. לא, אני אמשיך בפעולה שלקחתי על עצמי, יחד עם אחי הישראלים. אני אלחם בכל כוחותיי כדי ששמה של עביר, דמה של עביר, יהפוך לגשר שיגשר סוף-סוף על התהום בינינו, לגשר שיאפשר סוף-סוף לישראלים ולפלסטינים לחיות בשלום, אינשאללה.
אם הייתי יכול לומר משהו לבתי, זה מה שהייתי מבטיח לה. והייתי אומר לה שאני אוהב אותה מאוד-מאוד".
עביר עראמין היא ביתו של בסאם עראמין, חבר בתנועת לוחמים לשלום.
תמונות מיום עבודה של ארגון לוחמים לשלום להקמת גן לזכרה של עביר עראמין ותמונות מטקס חניכת הגן.
* דבריו של בסאם צוטטו מתוך פוסט שנכתב על עביר בבלוג עכשיו תורי
"כולנו בני אדם שחיים על האדמה הזו"- עדות אחת מעזה
הסרטון הוצג בטקס יום הזיכרון העצמאי של תנועת לוחמים לשלום, 2009
"... אני חושב שלכל חייל ישראלי שיוצא מביתו יש לו ילדים או משפחה ואנשים שהוא אוהב והם אותו. אני מאמין כאשר הוא יוצא מביתו הוא עוטה אידאולוגיה דתית מסויימת איתה הוא יוצא להרוג פלסטינים . המסר שיש לי אליהם הוא: תנסה לחשוב בצורה רציונלית, עזוב את כל המחשבות והאידיאולוגיות שאולי הכתיבו אחרים, דתיות או תרבותיות, ותנסה לחשוב, שכולנו בני אדם שחיים על האדמה הזו וייתכן, שביום מן הימים יהיה בינינו שלום ".
יום רביעי, 6 במאי 2009
"כאב שקורא לפעולה"
קטעים מדבריו של שי בדיחי, לוחם לשלום, בטקס יום הזיכרון:
יומיים לפני הגיוס לא חשבתי בכלל על המלחמה הישראלית פלסטינית. לא חשבתי על מלחמת הפלסטינים בכיבוש הישראלי ולא על המלחמה הישראלית בטרור הפלסטיני. ובודאי שלא חשבתי על הקשר ביניהן. ישבתי עם אחי הבכור לשולחן המטבח, והוא הביא לי שלל פיצ'פקעס מהצבא לקראת הטירונות הקרבה. נפרדנו בנשיקה על מדרגות הבית והוא עלה לדרכו חזרה אל הגדוד. לא ראיתי אותו יותר.
גיל נהרג למחרת הגיוס שלי לצבא. על מותו הודיע לי קצין צעיר, מפקד פלוגת טרום הטירונות, בחור צעיר בעצמו, שאפילו לא ידע אם מותר לו להניח לי יד על הכתף. אחרי השבעה חזרתי למסגרת הצבאית והיה לי זמן רב לבדי , לתהות לאן להוליך את הכאב.
הכאב הזה, של געגועים שאין להם פתרון, של ההורים שאיבדו את בנם בכורם, של הריקנות במרקם החיים, הוא כאב שקורא לפעולה. הרצון להכאיב לבני העם הפלסטיני על בחירותיהם שהובילו למות אחי היה רב עוצמה. נעשיתי אטום ותומך בבחירות האטומות ובהחלטות האכזריות של המדינה שלי.
בפגישה עם אחים שכולים אחרים היה רגע המפנה – אחד מהם אמר שהוא מאחל להורגי אחיו את כל הכאב שהוא חש בעצמו. אני ידעתי לומר לעצמי, שאיני מאחל לשום אדם את הכאב שאני מרגיש . משם הדרך הייתה ברורה לי – הנקמה שלי תהיה במלחמה עצמה , והמאבק שלי יהיה באותם אנשים שמלבים את אש השנאה והקיצוניות. בארגון 'לוחמים לשלום' מצאתי שותפים לאמונה מהצד הפלסטיני. אנשים שמתנגדים לשימוש באלימות לא רק מכיוון שאינה משרתת את מטרותיהם, אלא גם מכיוון שאיננה מוסרית . אנשים שינהלו בעם שלהם את המאבק המקביל לזה שאנחנו מנהלים אצלנו, מאבק על נשמת עמם.
היו קשיים בדרך -
חבריו של גיל מהצבא, ובכלל אנשי מערכת התמיכה הצבאית, נשאו את משפחתי על כפיים ברגעים הקשים והנוראים ביותר. בתחילה הכרת התודה שלי כלפיהם הובילה לקושי להתנגד לפעילות הצבא ולראייה הצבאית של המצב הישראלי. כיום הכרת התודה שלי כלפיהם באה לידי ביטוי במאבק לסיום הכיבוש ולהסכם שלום . מאבק שכאשר יצליח, יציל את היקרים לי מהצורך לנהל שלטון כיבוש על עם אחר.
בתחילה הרגשתי שכל פקפוק בממשלה אשר שלחה את אחי להלחם מוזיל את מותו, וכיום אני יודע שעלינו להיאבק בממשלותינו שבוחרות שוב ושוב באלימות, בהעמקת הכיבוש וחיסול כל אפשרות להסכם.
בתחילה חששתי שבהתנגדותי לשלטון הצבאי בשטחים אני פוגע בביטחון המדינה שעל הגנתה נפל אחי. היום אני יודע שהכיבוש מסאב ומשחית את המדינה שעליה רצה להגן, ושבמאבק לסיום הכיבוש אני עושה חסד עם זכרו, באהבתי אליו.
אחרי שקברתי בעפר ארץ ישראל את אחי אני יודע לומר דבר מה על דם ואדמה: האדמה הזו רוותה מספיק דם, ומי שליבו גס בכך פושע כנגד ילדיו.
כשעלתה ההצעה לשאת דברים בטקס הזה – תהיתי אם אני רוצה לקחת בו חלק. אני חושב שהארגון שלנו צריך להיות חלק מהציבור ולא להתנתק ממנו. אני מקווה שנשכיל להבהיר שאנחנו חלק מהעם הזה, ולא זרים לו ולכאביו. מותו של גיל קשר אותי לגורל העם שלי בארץ הזו – ועכשיו מה שנותר לעשות הוא להיאבק על הגורל הזה.
גיל נהרג למחרת הגיוס שלי לצבא. על מותו הודיע לי קצין צעיר, מפקד פלוגת טרום הטירונות, בחור צעיר בעצמו, שאפילו לא ידע אם מותר לו להניח לי יד על הכתף. אחרי השבעה חזרתי למסגרת הצבאית והיה לי זמן רב לבדי , לתהות לאן להוליך את הכאב.
הכאב הזה, של געגועים שאין להם פתרון, של ההורים שאיבדו את בנם בכורם, של הריקנות במרקם החיים, הוא כאב שקורא לפעולה. הרצון להכאיב לבני העם הפלסטיני על בחירותיהם שהובילו למות אחי היה רב עוצמה. נעשיתי אטום ותומך בבחירות האטומות ובהחלטות האכזריות של המדינה שלי.
בפגישה עם אחים שכולים אחרים היה רגע המפנה – אחד מהם אמר שהוא מאחל להורגי אחיו את כל הכאב שהוא חש בעצמו. אני ידעתי לומר לעצמי, שאיני מאחל לשום אדם את הכאב שאני מרגיש . משם הדרך הייתה ברורה לי – הנקמה שלי תהיה במלחמה עצמה , והמאבק שלי יהיה באותם אנשים שמלבים את אש השנאה והקיצוניות. בארגון 'לוחמים לשלום' מצאתי שותפים לאמונה מהצד הפלסטיני. אנשים שמתנגדים לשימוש באלימות לא רק מכיוון שאינה משרתת את מטרותיהם, אלא גם מכיוון שאיננה מוסרית . אנשים שינהלו בעם שלהם את המאבק המקביל לזה שאנחנו מנהלים אצלנו, מאבק על נשמת עמם.
היו קשיים בדרך -
חבריו של גיל מהצבא, ובכלל אנשי מערכת התמיכה הצבאית, נשאו את משפחתי על כפיים ברגעים הקשים והנוראים ביותר. בתחילה הכרת התודה שלי כלפיהם הובילה לקושי להתנגד לפעילות הצבא ולראייה הצבאית של המצב הישראלי. כיום הכרת התודה שלי כלפיהם באה לידי ביטוי במאבק לסיום הכיבוש ולהסכם שלום . מאבק שכאשר יצליח, יציל את היקרים לי מהצורך לנהל שלטון כיבוש על עם אחר.
בתחילה הרגשתי שכל פקפוק בממשלה אשר שלחה את אחי להלחם מוזיל את מותו, וכיום אני יודע שעלינו להיאבק בממשלותינו שבוחרות שוב ושוב באלימות, בהעמקת הכיבוש וחיסול כל אפשרות להסכם.
בתחילה חששתי שבהתנגדותי לשלטון הצבאי בשטחים אני פוגע בביטחון המדינה שעל הגנתה נפל אחי. היום אני יודע שהכיבוש מסאב ומשחית את המדינה שעליה רצה להגן, ושבמאבק לסיום הכיבוש אני עושה חסד עם זכרו, באהבתי אליו.
אחרי שקברתי בעפר ארץ ישראל את אחי אני יודע לומר דבר מה על דם ואדמה: האדמה הזו רוותה מספיק דם, ומי שליבו גס בכך פושע כנגד ילדיו.
כשעלתה ההצעה לשאת דברים בטקס הזה – תהיתי אם אני רוצה לקחת בו חלק. אני חושב שהארגון שלנו צריך להיות חלק מהציבור ולא להתנתק ממנו. אני מקווה שנשכיל להבהיר שאנחנו חלק מהעם הזה, ולא זרים לו ולכאביו. מותו של גיל קשר אותי לגורל העם שלי בארץ הזו – ועכשיו מה שנותר לעשות הוא להיאבק על הגורל הזה.
יום שבת, 2 במאי 2009
חזרנו אל בורות המים- סיכום פעילות בחברון, שבת 02 במאי, 2009
תנועת לוחמים לשלום פועלת במספר מישורים, ביניהם גם פעילות אקטיבית לתמיכה בשותפינו הפלסטינים לתנועה במאבק שלהם נגד הכיבוש.
היום נערכה פעילות שכזו באזור הר חברון.
הר חברון הינו אזור שמאופיין במאחזים של מתנחלים על גבעות באזור, שמיד עם הקמתם, האיזור מסביב למאחז מוכרז שטח צבאי סגור, ולחקלאים ורועי הצאן הכניסה נאסרת.
למרבה האירוניה, המדינה שלנו משתמשת בחוק עותומני, לפיו שטח חקלאי שלא מעובד על ידי בעליו, במשך שלש שנים, הופך להיות רשות המדינה.
כן, זו אמת-
מצד אחד אנו מונעים מהם את הגישה ומצד שני מנצלים את אי יכולתם להגיע לאדמה על מנת להצדיק את החרמת האדמה.
וכאילו לא די בכך- תושבי האזור סובלים מהתעמרות הצבא והמשטרה ומאלימות מתנחלים.
בפעילות משותפת של "לוחמים לשלום" שנעשתה היום באיזור סוסיא נכחו כ 200 איש (מספר שווה של ישראלים ופלסטינים).
הפעילות נחלקה למפגשי היכרות אישיים בארבע קבוצות קטנות, כאשר לאחריה נערכה צעדה שקטה לכיוון בור מים שנמצא על גבעה סמוכה.
היום נערכה פעילות שכזו באזור הר חברון.
הר חברון הינו אזור שמאופיין במאחזים של מתנחלים על גבעות באזור, שמיד עם הקמתם, האיזור מסביב למאחז מוכרז שטח צבאי סגור, ולחקלאים ורועי הצאן הכניסה נאסרת.
למרבה האירוניה, המדינה שלנו משתמשת בחוק עותומני, לפיו שטח חקלאי שלא מעובד על ידי בעליו, במשך שלש שנים, הופך להיות רשות המדינה.
כן, זו אמת-
מצד אחד אנו מונעים מהם את הגישה ומצד שני מנצלים את אי יכולתם להגיע לאדמה על מנת להצדיק את החרמת האדמה.
וכאילו לא די בכך- תושבי האזור סובלים מהתעמרות הצבא והמשטרה ומאלימות מתנחלים.
בפעילות משותפת של "לוחמים לשלום" שנעשתה היום באיזור סוסיא נכחו כ 200 איש (מספר שווה של ישראלים ופלסטינים).
הפעילות נחלקה למפגשי היכרות אישיים בארבע קבוצות קטנות, כאשר לאחריה נערכה צעדה שקטה לכיוון בור מים שנמצא על גבעה סמוכה.
מדוע אל בור המים?
בשבועות האחרונים הקים אחד המתנחלים קרוון וסככה על הגבעה ו'בזכותו' הגישה אליה נמנעת מהפלסטינים. על המאחז הזה כמובן שומרים חיילי צה"ל. נכון, על אדם אחד עם קרוון אחד.
כתוצאה מהקמת המאחז הצטמצמו שטחי הרעיה של תושבי המקום ולא ניתן לשאוב מים מהבור.
ההחלטה היתה לנסות להגיע לבאר, אך במידה והצבא יבקש שנעזוב ויגבה זאת בצו חוקי, הדבר ייעשה ללא עימות. כמובן שברגע שהקבוצה הגיעה לבור, הגיע הצבא, ודרש שתעזוב ("יש לכם שלש דקות לעוף מהמקום ואנחנו מתחילים לספור כעת"), כיוון שיש צוו שמגדיר את השטח כשטח צבאי. מן הסתם לו הפלסטינים היו מנסים להגיע לבאר ללא הישראלים, הפינוי היה ברוטלי ומיידי.
בשבועות האחרונים הקים אחד המתנחלים קרוון וסככה על הגבעה ו'בזכותו' הגישה אליה נמנעת מהפלסטינים. על המאחז הזה כמובן שומרים חיילי צה"ל. נכון, על אדם אחד עם קרוון אחד.
כתוצאה מהקמת המאחז הצטמצמו שטחי הרעיה של תושבי המקום ולא ניתן לשאוב מים מהבור.
ההחלטה היתה לנסות להגיע לבאר, אך במידה והצבא יבקש שנעזוב ויגבה זאת בצו חוקי, הדבר ייעשה ללא עימות. כמובן שברגע שהקבוצה הגיעה לבור, הגיע הצבא, ודרש שתעזוב ("יש לכם שלש דקות לעוף מהמקום ואנחנו מתחילים לספור כעת"), כיוון שיש צוו שמגדיר את השטח כשטח צבאי. מן הסתם לו הפלסטינים היו מנסים להגיע לבאר ללא הישראלים, הפינוי היה ברוטלי ומיידי.
בסופו של יום, התחושה שאנחנו עוזבים את הגבעה ומותירים את התושבים להתמודד עם המתנחלים, שהשתלטו על אדמות פלסטיניות פרטיות בעזרת הצבא, היתה קשה מאד.
דברי עפרה, מתאמת קבוצת באר שבע אשר ארגנה את האירוע:
דברי עפרה, מתאמת קבוצת באר שבע אשר ארגנה את האירוע:
"אין בכוונתנו לוותר. נמשיך להיאבק בכיבוש בדרכים לא אלימות, בתקווה לימים טובים יותר באזור זה ובכלל"
ראו תמונות נוספות מהאירוע
תנועת "לוחמים לשלום" מארגנת ארועים דומים בזמן הקרוב,
אל תאמרו- טוב שיש מי שעושה זאת. הצטרפו אלינו, זה בידיים של כולנו.
אנא הירשמו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל פרטים.
תנועת "לוחמים לשלום" מארגנת ארועים דומים בזמן הקרוב,
אל תאמרו- טוב שיש מי שעושה זאת. הצטרפו אלינו, זה בידיים של כולנו.
אנא הירשמו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל פרטים.
.
בין ציונות לשמאלנות- רוני סגולי
פוסט שנכתב באירלנד, במהלך ביקור בן שבוע של קבוצת לוחמים לשלום במדינה:
היה לנו היום דיון עם הפלסטינים, זה התחיל בהכרזה מתלהמת מעט שלהם שאין להם בעיות עם היהודים אלא רק עם הציונים, ושהציונות משולה אצלם לגזענות.
חשוב היה לנו לומר לפלסטינים שאנחנו מגדירים עצמנו כפטריוטים ישראליים, כציונים, וכמאמינים בצורך של המדינה היהודית כמקלט לעם היהודי, שהעובדה שציונות הפכה למילה נרדפת לגזל קרקעות וניצול היא הדבר היוצא דופן מבחינתנו, והפתרון יבוא כשכל צד יתפשר מעמדה של הכרה וגאווה בזהותו.
אני חושב שהם הופתעו לשמוע, אך זה התקבל על אוזניים קשובות. בערב הסביר לנו אחד הפלסטינים את תפיסתו וכרגיל הטיעונים והתהיות זהות בינינו לבינם, הוא מבחינתו לא כל כך מבין את החרדה שלנו מהחמאס, הוא מודע לכך שיש מוסלמים קיצוניים, אך הוא רואה עצמו (כמו רבים אחרים) כמוסלמי האמיתי, ויש סובלנות בדתם ואהבה לזולת. ואני מכבד את זה כמו שאני שמח שהוא מכבד אותי.
שאלה שאנחנו נשאלים לעיתים תכופות היא איך אנחנו מזהים את עצמנו, בודאי שזה סובייקטיבי ואני אדבר רק בשם עצמי, כי אני רואה את עצמי כפטריוט ישראלי וכציוני. הפעילות שלי בלוחמים לשלום היא לא כי קצה נפשי במדינה אלא כי אני אוהב אותה וחרד לגורלה. מעבר לכך, אינני יהודי דתי אך אני אוהב ומוקיר את הערכים המוסריים של היהדות ורוצה לפעול לפיהם, והפתגם ואהבת לרעך כמוך חשוב לי לא פחות מהטיעונים שמשמיעים אחרים על הצורך בקדושת הארץ.
השליטה בכח מזיקה לא רק לעם הנשלט אלא גם לשולט, האלימות מחלחלת חזרה אלינו, הכלכלה שלנו לא יכולה לשגשג, וכל העקרונות עליהם חונכנו נרמסים ברגל גסה בשטחים.
אנחנו והפלסטינים קשורים קשר הדוק בחבלי ההסטוריה, והסיפורים שלנו כל כך דומים שקשה להבין, אנחנו בני הפליטים מאירופה, הגשמנו לנו את החלום למדינה, תוך הפיכת עם אחר לפליטים. אנחנו שכל חיינו היינו מיעוט נרדף ומופלה לרעה, שולטים כיום על עם אחר, שהדרך היחידה לשלוט בו היא לנגוש מצד אחד, ולמנוע כל ביטוי של לאומיות ושיוויון מצד שני.
אנחנו צריכים לשחרר עצמנו מהכיבוש אולי יותר ממה שהפלסטינים צריכים לשחרר עצמם.
דזמונד טוטו אמר "אדם הוא אדם ברגע שהוא מכיר באחרים כבני אדם". הלל אמר "אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך".
כל עוד אני בטוח בצדקת דרכנו אין לי בעיה להיות מיעוט ו"יפה נפש", כי מה שאני מייצג הוא לדעתי הישראלי והיהודי האמיתי.
היה לנו היום דיון עם הפלסטינים, זה התחיל בהכרזה מתלהמת מעט שלהם שאין להם בעיות עם היהודים אלא רק עם הציונים, ושהציונות משולה אצלם לגזענות.
חשוב היה לנו לומר לפלסטינים שאנחנו מגדירים עצמנו כפטריוטים ישראליים, כציונים, וכמאמינים בצורך של המדינה היהודית כמקלט לעם היהודי, שהעובדה שציונות הפכה למילה נרדפת לגזל קרקעות וניצול היא הדבר היוצא דופן מבחינתנו, והפתרון יבוא כשכל צד יתפשר מעמדה של הכרה וגאווה בזהותו.
אני חושב שהם הופתעו לשמוע, אך זה התקבל על אוזניים קשובות. בערב הסביר לנו אחד הפלסטינים את תפיסתו וכרגיל הטיעונים והתהיות זהות בינינו לבינם, הוא מבחינתו לא כל כך מבין את החרדה שלנו מהחמאס, הוא מודע לכך שיש מוסלמים קיצוניים, אך הוא רואה עצמו (כמו רבים אחרים) כמוסלמי האמיתי, ויש סובלנות בדתם ואהבה לזולת. ואני מכבד את זה כמו שאני שמח שהוא מכבד אותי.
שאלה שאנחנו נשאלים לעיתים תכופות היא איך אנחנו מזהים את עצמנו, בודאי שזה סובייקטיבי ואני אדבר רק בשם עצמי, כי אני רואה את עצמי כפטריוט ישראלי וכציוני. הפעילות שלי בלוחמים לשלום היא לא כי קצה נפשי במדינה אלא כי אני אוהב אותה וחרד לגורלה. מעבר לכך, אינני יהודי דתי אך אני אוהב ומוקיר את הערכים המוסריים של היהדות ורוצה לפעול לפיהם, והפתגם ואהבת לרעך כמוך חשוב לי לא פחות מהטיעונים שמשמיעים אחרים על הצורך בקדושת הארץ.
השליטה בכח מזיקה לא רק לעם הנשלט אלא גם לשולט, האלימות מחלחלת חזרה אלינו, הכלכלה שלנו לא יכולה לשגשג, וכל העקרונות עליהם חונכנו נרמסים ברגל גסה בשטחים.
אנחנו והפלסטינים קשורים קשר הדוק בחבלי ההסטוריה, והסיפורים שלנו כל כך דומים שקשה להבין, אנחנו בני הפליטים מאירופה, הגשמנו לנו את החלום למדינה, תוך הפיכת עם אחר לפליטים. אנחנו שכל חיינו היינו מיעוט נרדף ומופלה לרעה, שולטים כיום על עם אחר, שהדרך היחידה לשלוט בו היא לנגוש מצד אחד, ולמנוע כל ביטוי של לאומיות ושיוויון מצד שני.
אנחנו צריכים לשחרר עצמנו מהכיבוש אולי יותר ממה שהפלסטינים צריכים לשחרר עצמם.
דזמונד טוטו אמר "אדם הוא אדם ברגע שהוא מכיר באחרים כבני אדם". הלל אמר "אל תעשה לרעך מה ששנוא עליך".
כל עוד אני בטוח בצדקת דרכנו אין לי בעיה להיות מיעוט ו"יפה נפש", כי מה שאני מייצג הוא לדעתי הישראלי והיהודי האמיתי.
יום שישי, 1 במאי 2009
מפגשים
מי שמגיע למפגשי ההיכרות של "לוחמים לשלום" שנערכים בצד הפלשתיני, יכול להתרשם מכמות ואופי האנשים שמגיעים מן הצד השני; כי אנחנו יודעים, פחות או יותר, לצייר בעיני רוחנו את הדמויות שיאכלסו את המפגשים האלה מן הצד הישראלי, אבל קשה יותר לדעת מה מאפיין את מי שמתעניין באותו מפגש, מן העבר השני של המתרס. וגם הם באים בשביל להקשיב, ללמוד, להבין, לחלוק, לשאול, לומר.
חלקם אורחים לרגע במפגש הזה, וחלק אחר ייקלט לתוך המארג של התנועה הייחודית הזו, שמתנהלת כמו תמונת ראי של עצמה- אותה תקווה, אותן אמונות, אותו חלום, בשני עולמות שונים.
אורח לרגע אחד כזה הוא זיאד ח'דאש, מורה מרמאללה שהגיע למפגש בא- ראם לפני כשנה. הוא הביא עימו עותקים מודפסים של סיפור שכתב, מתורגם לעברית קצת משונה, אבל זורמת היטב, עמד בצד חלק גדול מן הזמן וחיכה בצמא לשמוע מה יגידו האנשים.
אחר כך הוא לא שב למפגשים.
אבל דווקא הסיפור היפה שכתב (שפורסם בערבית באחד מתוך חמישה ספרי סיפורים קצרים שהוציא) יכול לפתוח סוג של צוהר על החוויה של הדברים מן הצד השני של אותה גדר.
לסיפור הוא קרא:
וכאילו איש שלישי נתקע בינינו
מפגשים בין אנשים משני צידיו של הסכסוך הם אחד האמצעים העיקריים של "לוחמים לשלום". כי מי שאני לא מכיר יכול להיות רע, מפלצתי, לא אנושי. מי שאני כן מכיר הוא כמוני- הורה, חבר, בן, אח. זה נשמע קל, אבל זה לא. מה שבאמת קל הוא לשנא את מי שאני לא מכיר. ולהמשיך לא לרצות להכיר.
אפשר להמשיך לחיות ככה, אבל ההפסד הוא של כולנו. כי עצימת עיניים לא באמת מעלימה את קיומו של הצד השני. היא רק משמנת את גלגלי השנאה, צובעת את האופק של כולנו בשחור.
"לוחמים לשלום" נותנת הזדמנות למפגש. זה יכול להיות חוג בית בצד הישראלי (אנחנו תמיד שמחים לקבל הצעות לאירוח), זה יכול להיות מפגש היכרות- הם לרוב נערכים מעבר לגדר, כדי לאפשר גם לאנשים מן הצד השני להגיע ולהשתתף, כי המחסומים הם שסתום חד כיווני. אנחנו יכולים להיכנס. הם, לרוב, לא יכולים לצאת.
מפגש היכרות של "לוחמים לשלום" בפאתי א-רם
צרו איתנו קשר. תנו לעצמכם הזדמנות להתבונן במציאות בעיניים פקוחות.
נומו נומו- שיר ערש לטייסים
נכתב ובוצע ע"י יונתן שפירא (2008)
אתם שואלים את עצמכם איך מעולם לא שמעתם אותו.
יכול להיות שיש עוד דברים שאולי אתם לא יודעים?
יכול להיות שבעולם של טלוויזיה רב ערוצית אנחנו חיים על תחושה לא מציאותית, שמראים לנו הכל?
יכול להיות שיש הסכמה שבשתיקה בין התקשורת לבין הממשלה לגבי דברים שלא רוצים שנראה?
יכול להיות שמישהו אחר מחזיק את השלט על הדרך שבה אתם תופסים את המציאות שלכם?
-לא כקונספירציה. סתם כי ככה נוח לממשלה וככה עדיף לעיתונאים. (זוכרים את יונית לוי?)
יכול להיות?
כתבו עליו בעיתון
מספר קישורים לדברים שנכתבו ברשת על טקס יום הזיכרון העצמאי של תנועת לוחמים לשלום (2009):
http://www.yaffo.co.il/article_k.asp?id=223
http://rotter.net/cgi-bin/go-news.pl?file=12304.html
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/11275/85/
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1009511
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/883/802.html?hp=1&loc=114&tmp=1534
ומאמר אורח ב'וואלה', שכתבה נטע אסנת, חברת לוחמים לשלום:
http://news.walla.co.il/?w=%2F2971%2F1474985
http://www.yaffo.co.il/article_k.asp?id=223
http://rotter.net/cgi-bin/go-news.pl?file=12304.html
http://www.epochtimes.co.il/news/content/view/11275/85/
http://cafe.themarker.com/view.php?t=1009511
http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/883/802.html?hp=1&loc=114&tmp=1534
ומאמר אורח ב'וואלה', שכתבה נטע אסנת, חברת לוחמים לשלום:
http://news.walla.co.il/?w=%2F2971%2F1474985
הצטרף כמנוי ל-
רשומות (Atom)
