יום שני, 29 ביוני 2009

תדהמת החיילים

42 שנים של כיבוש גובות מחיר כבד מן השמאל הישראלי.

אתה לא יכול להתריע 42 שנים על אותו דבר, ולא לסבול מכרסום מתמשך באותנטיות שלך. זו בעיה.
כי אי הצדק הוא אותו אי הצדק והכיבוש הוא אותו כיבוש וגרוע מכך- השנים שעוברות מגדילות את הצלקת, הנראית והנסתרת, במרקם החברתי של שתי החברות, הישראלית והפלסטינית, וכל אלה רק מגבירים את המבוכה, הניכור והניתוק של השמאל "המתון" הישראלי.

כתבה קטנה בעמודי החדשות של עיתון הארץ מלמדת היום רבות על מבוכת השמאל- חיילי מילואים נדהמו כאשר גילו כי אחד החיילים, שבקו הקודם התקשר להזהיר מתנחלים לפני פינוי מאחז, קודם לתפקיד מ"פ. וכאילו לא די בכך, חיילים אחרים שסירבו לבצע מחסום למתנחלים, לא ננזפו והמעשה שלהם זכה לעצימת עין מאשרת.
בישראל של שנת 2009 הגזענות כבר לא מחפשת צל להסתתר תחתיו.

השאלה היא, מה האנשים שמזהים עצמם בשמאל מתכוונים לעשות עם העובדה הזו.
למשל, אותם חיילים נדהמים, שתפיסת העולם שלהם, כפי שהם מעידים על עצמם, היא לגמרי אחרת.
זו לא תהיה הנחה מרחיקת לכת שהם לא יעשו כלום. עד הצו הבא שיקבלו בדואר. ושוב יצאו להגן על עוד שכונה / מאחז/ קרוואן שצומחים להם חדשות לבקרים באין מפריע.

השמאל הישראלי שחוק. אחת הסיבות לשחיקה היא העובדה שמדובר בציבור שאינו מורגל במאבקים. ציבור צייתן.
הצייתנות לא צריכה להפתיע. בשנת 1967, ללא קשר לעובדה שזו היתה שנתו הראשונה של הכיבוש הישראלי, נוסחה בארה"ב על ידי חוקר בשם מרטין סליגמן, תיאוריה הקובעת כי ישנן סיטואציות מסויימות בהן האדם לומד שאינו יכול לשנות מצב נתון, אשר ישפיעו על התפקוד שלו גם בהמשך ויהפכו אותו לפאסיבי גם מול מצבי סכנה או מצוקה, והוא לא יעשה מאומה כדי להימנע מהם. לתיאוריה הוא קרא "חוסר אונים נלמד". כך, מבלי לדעת, ניסח סליגמן את הטרגדיה של השמאל הישראלי. ארבעה עשורים בהם כלום לא משתנה, הותירו קבוצה קטנה מחוץ למעגל הישראלי, מתוייגת כשמאל קיצוני ו"הזוי", ובתוך המעגל הרחב יותר נמצא שאר השמאל הישראלי ה"מתון", מוכה, עייף, פאסיבי, חסר אונים.
הוא ישרת בצבא כי כך צריך, הוא לא יפגין, הוא יימנע מלהביע דעה, הוא יתכנס בתוך ארבע אמותיו, יטביע עצמו לדעת בקפה הפוך, בצרות היומיום, בטרנדים אינטרנטיים, במזון אורגני.
כל פעיל שמאל "הזוי" זוכר היטב את הרגע שבו הוא הבין שעליו להשיל מעליו את מעמסת הנאמנות- ללא- גבול, כדי שיוכל באמת ובתמים להילחם, בלהט, בלי בושה, על מה שקריטי לנו כמדינה, לנו, כבני אדם.
זה אולי נראה פחות טוב, פחות מכובד, פחות נעים לעין. אנחנו פוחדים כל כך להיות ילדים רעים.
הנה, המילואימניקים. הם באמת נדהמים.
אבל היום זה לא מספיק. זה פשוט לא מספיק.
עברו הימים בהם להיות איש שמאל בא לידי ביטוי בהגדרת עצמי ככזה.
היום הדברים נמדדים בעשייה. ביציאה מן הבית. באקטיביזם. בהבעת עמדה ברורה ובמאבק על השמעתה. האנשים שעושים זאת הם לא "הזויים". אלה אנשים שמבינים היטב את מה שגם אתם מבינים אבל עדיין פוחדים;
שכל מה שהוא פחות מזה, מתוייק אוטומטית בדברי ימי ישראל הגזענית, החשוכה, אטומת הלב ועצומת העיניים.
שכל מה שהוא פחות מזה, הוא פשוט כלום.

יום שבת, 27 ביוני 2009

אירן וכאן

האמת היא שמערכת המושגים שלנו כעם, ואולי זה טבעי, היא משוחדת ולא אובייקטיבית.
כולנו נרגשים ממה שקורה באירן, מהטבח שהמליציות והשלטונות מבצעים באזרחים, כולנו מצקצקים בלשוננו ומזדהים עם המפגינים, גם אני.
אך כאשר מזכירים לנו שבהפגנות של ערביי ישראל לפני כמה שנים הרגה משטרת ישראל יותר מפגינים ביום אחד ממה שהרגו באיראן, אזי ליבנו נאטם. כאשר מזכירים לנו שבמלחמת עזה הרגו כוחותינו יותר מ 1300 אנשי חמאס ואזרחים (כולל ילדים) בשבועיים, אזי ליבנו נחמץ ואנחנו מצדיקים זאת כהגנה עצמית, במקרה זה זו 'אשמתם', אנחנו רק רצינו שלום וידנו מושטת לשלום 50 שנה ולא מוצאים פרטנר לדבר איתו.
בבלוג הזה אנחנו כותבים רבות על מה שקורה בשטחים, הדברים שאנחנו כותבים מופנים לקהל הישראלי, בודאי שגם אנחנו לא אובייקטיביים כי אנחנו מדגישים רק סבל של צד אחד ועוולות ואטימות של הצד השני, אך זאת כיוון שאנחנו כותבים לקהל הישראלי, אנחנו רוצים שתתעוררו, שתבינו שהעולם אינו שחור ולבן, זה לא שרק הם רעים ואנחנו כולנו טוב לב, יש המון אפור באמצע, וכשרואים אותו ומכירים בו, אז יש גם מקום למשא ומתן, לחמלה, לוויתורים ולפתרון.
כישראלים נפשנו חצויה בנושא הגדר, הרי זה גבול בין מדינות, מה רע בזה? מאז שהקימו את הגדר אין כמעט יותר פיגועים, מה רע בזה? האמת שום דבר, ישראל זכאית שיהיה לה גבול מוגן, כפי שפלסטין שתקום בין אם נרצה בזה ובין אם לא, תהיה זכאית להגן על גבולה. אני מקווה שביום מן הימים לא יהיה צורך בגדר גבול בין המדינות, אך כיום בודאי יש צורך.
הבעיה בגדר אינה בעצם הקמתה אלא בתוואי שלה, ישראל שלא החליטה האם הגדה המערבית היא מסופחת או כבושה או יצור כלאיים, הקימה את הגדר בתוואים בלתי אפשריים, מה שפשוט יוצר מצבים בלתי אפשריים שאם לא היו עצובים הם היו קומיים.
ישנו כפר שנקרא אום ריחאן , וכשמתסתכלים עליו במפה בתצוגה של מבט לווין אפשר לראות את תוואי הגדר ואת סימון הגבול. על מנת להכליל בשטח שבצד ישראל של הגדר את ההתנחלויות הסמוכות, הכלילו גם את אום ריחאן. לתושבי ההתנחלויות זה כמובן טוב, אך תושבי הכפר נמצאים בסיטואציה טרגית- קומית. הם בצד שלנו של הגדר, עקרונית הם יכולים לנסוע לתל אביב ישר ללא שום מחסום בדרך, אך כמובן זה אסור עליהם. בנוסף, כל ערוצי החיים שלהם נמצאים עבורם מעבר לגדר. נפטרה בכפר אישה מבוגרת, אף אחד מקרובי משפחתה שנמצא מעבר לגדר לא יכול להגיע להלוויה. יש לך מיחושי בטן, רוצה רופא? חכה שיפתח השער, ואז קווה שהחייל שעומד בו קם על צד ימין כדי שיתן לך לעבור לצד השני. פרצו לך בלילה לבית? בעיה, שוטר פלסטיני לא יכול להגיע אליך, שוטר ישראלי לא אכפת לו ממך.
וכן הלאה וכן הלאה.
הסיבה שהתחלתי לכתוב את כל זה היא בלעין ונעלין, בכל יום שישי יש שם הפגנות של התושבים בתמיכה של כמה יפה נפש ישראלים ותושבי חוץ. מפעם לפעם נהרגים שם אנשים, התושבים מפגינים מדי יום שישי כבר לאורך שנים.
בתקשורת הישראלית ההפגנות מדווחות כתקצירים. 'תושבים גרמו נזק לגדר', 'ידויי אבנים על חיילי מג"ב', 'שוב התפרעויות בנעלין'. שום מילה על סיבת ההפגנות, ואילו אתם הקהל הישראלי הייתם באמת מתעמקים בסיבה שגורמת לאנשים אלו להפגין כל יום שישי, ואילו הייתם מנתקים את הארוע מהאיזור, ומעבירים אותו בדמיונכם למחוזות אחרים, כמו אירן, היו לכם רק כבוד והערכה להתמדה של אנשים אלו, ולמסירותם לאדמתם, ולעובדה שהם מסכנים את חייהם כל יום שישי. והיתה לכם רק הערכה לאותם אנשים אחרים , ישראלים וזרים, שמוותרים על שנת אחר הצהריים, או טיול אופניים בפרק הירקון ומוכנים לסכן את זמנם עבור אחרים.
אז הנה העובדות שאינכם יודעים.
ההפגנות בבלעין נמשכות לאורך שנים כי הצבא מסרב להעביר את הגדר מהתוואי הקיים, בו למעשה מונצחת הפקעת אדמות של תושבי הכפר. בג"צ (שלנו רבותי) קבע כבר לפני שנים שיש להעביר את הגדר, אך הצבא (שלנו רבותי) מתעלם מהוראה זו והתושבים הפלסטינים למעשה מפגינים כדי שצוו בג"צ ימולא. מדהים?
בנעלין תוואי הגדר הוסט כמה פעמים, והשאלה היא אם יהיה קרוב להאחזות חשמונאים ולא יגזול אדמות נוספות מהתושבים או יהיה קרוב לנעלין ויגזול אדמות נוספות.
אל תשכחו את הצדק הישראלי שקובע, לפי חוק עותמני שחוקק רק לפני כמעט מאתיים שנה, שתושבים שלא מעבדים את אדמותיהם במשך שלש שנים, מאבדים אותן לסולטן, כלומר תושבי בלעין ונעלין שמתפרנסים מאדמתם, לא רק שלא יוכלו לעשות כך אלא גם יאבדו את האדמה, וברור להם מה יקרה אם יניחו לגדר להיבנות. אלו הן העובדות על הסיפור של בלעין.
האם זה משנה את התובנות של הקוראים? האם אתם יכולים לעצום עיניים ולהניח לרגע לרגש המיידי של הצורך בלהניח שכל מה שנוגע לנו הצדק תמיד איתנו? שאפשר להזדהות גם עם אחרים?
אם התרגיל מצליח וגם אתם כעת מבינים ורוצים לעשות משהו כדי לחזק את מערכת המשפט הישראלית, וכדי לשפר את תדימתה של ישראל וכדי למחות על עוול, וכדי שיהיה קל לכם יותר לישון בלילה, אז אנחנו קוראים לכם להצטרף אלינו.
לוחמים לשלום היא תנועה לא אלימה, המחאה שלנו לא אלימה אך אי אלימות אין משמעותה פסיביות. הצטרפו למחאה שלנו וביחד נצליח לגרום לקול השפוי בשני הצדדים להשמיע את קולו.
כתב: רוני סגולי, חבר 'לוחמים לשלום'.

יום שישי, 26 ביוני 2009

אד הומינם

עובדה אחת שקשה להתווכח איתה היא שיש קושי אמיתי, משמעותי ועמוק לנהל בארץ דיון על נושא הכיבוש, מבלי ליפול לתוך מערכת תיוגים קשיחה וערלת אזניים.
זה מצב מסוכן, כי הוא מונע הקשבה. ויותר מזה הוא מקטין את הנכונות להביע עמדות שלא מתיישבות עם הרוח הכללית.
הנה, אומר אהרון ברק דברים חשובים על הקושי שמציב הכיבוש בפנינו, כחברה. אלה דברים חשובים לא כי נאמרו מפיו, אלא כי אין ספק שעלינו לדון במשמעות של הכיבוש עבורנו, כחברה כובשת. זה דיון שחשוב שנערוך אותו לא רק לטובת העם האחר שנמצא תחת ידינו. זה דיון שחשוב שנערוך אותו גם אם החברה הישראלית יקרה לליבנו. זה דיון שחשוב שנערוך אותו. אין קשר לכמות הפעמים בהם אולי נערך בעבר. כל שנה נוספת של כיבוש מביאה איתה סכנות אחרות עבורנו, כחברה.
וכבר יוצאים המשחרים לטרף וקריאות כאלו ואחרות על אהרון ברק נישאות בחלל האויר. הבעיה היא לא עם הטוקבקים שקוראים להחזיר את אהרון ברק לארה"ב ממנה בא, או לשלוח אותו להתגורר לבד בשטחים שהוחזרו במהלך ההתנתקות/ לים, או סתם להתפוצץ בפיגוע מהסוג האישי.

הבעיה היא שיושבים וקוראים עכשיו את הפוסט הזה קבוצה לא מבוטלת של אנשים שמבינה מה אהרון ברק אומר, ומסכימה איתו, אבל לא תעשה עם זה דבר.
אנשים שלא יקומו מן הכורסה, לא כי הם לא מסכימים, אלא כי הם עמוק בתוך חוויה של חוסר אונים נרכש.
הם ישמחו שהג'י 8 עכשיו מצטרפים ללחץ על ישראל (-שמישהו יעשה בשבילנו את העבודה), לא יביעו את עמדתם בגלוי ברחוב אלא רק ימלמלו משהו לא מחייב מן השפה אל החוץ, ואולי (אולי) יכתבו איזה טוקבק וכחני בתגובה, וזהו.

אפשר לומר הרבה דברים על אהרן ברק, מימין ומשמאל, אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו. הוא עומד במקום שהיום מעטים מעיזים לעמוד בו מפחד ההמון הזועם, ואומר את דבריו. דברים שבכל חברה סבירה היו צריכים לעורר ויכוח, דיון. פה הם מעוררים "עליהום".
ישנו מונח שנקרא אד הומינם- מצב שבו בויכוח טוענים לגופו של אדם ולא לגופו של הדיון. ניתן לומר היום שזה המצב של השמאל בישראל- הוא נתון תחת אד הומינם מתמשך. זה מצב בעייתי, בעיקר בגלל שבטווח של שנים, אנשים רבים שזיהו את עצמם בשמאל, ויתרו על הזיהוי הזה, בגלל המשמעויות שהחלו להתלוות לו. הנטייה האנושית הטבעית היא לרצות להיות במקום בטוח ליד הברזייה, איפה שכל החבר'ה עומדים. לאורך זמן זה מצמצם את היכולת שלנו, כמדינה, לפרגמטיזם. למעורבות. לאיכפתיות.
כמדינה, לא רק כמדינה כובשת, מצב כזה לאורך זמן משמעו אסון חברתי.

אמר אהרון ברק- "אם לא נמצא דרך לחיות איתם בשלום, לא נחיה בשלום עם עצמנו".
הדרך הזו מתחילה בנו. בהנכחה מחדש של השמאל הישראלי.
קומו. צאו.
אל תוותרו.
זה שלכם. לא פחות.

יום חמישי, 25 ביוני 2009

החייל ד'

"ההפך מאומץ בחברה שלנו איננו פחדנות, כי אם הליכה בתלם" (רולו מאי)
כמה אומץ צריך לגייס בשביל לסרב להתבונן על העולם מנקודת מבט משותפת לכולם, אלא לבחון אותו בעיניים אחרות. כמה אומץ צריך בין שבילי העפר של הצבא וטפיחות השכם והמצואיזם וההומור הפנימי ושכרון הכוח והנעורים בשביל לומר- עד כאן.

האדם הקודם שעשה פחות מזה באותה חטיבה, בודד, הושפל, הורחק ונודה.
כי צבא הוא מסה. הוא לא מתעניין בפרטים. הצבא מחפש אחידות. זה אותו היגיון שמוודא שלצבא יגיעו בחורים בני 18. ככל שנמוך הגיל כך פוחתת היכולת לחשוב עבור עצמך, לראות את המציאות על מורכבויותיה, לקבל החלטות שאינן מיישרות קו עם הקבוצה.
יודע כל לובש מדים בעבר ובהווה עד כמה חזק הכוח שמושך אותך להיות חלק מזה. לא להתנגד.
יודע כל אדם שהתנגד מה המחיר הכבד שהוא צריך לשלם.

אבל אומץ פירושו גם חירות.

תמונות מתוך תערוכה של תנועת "שוברים שתיקה", פורסמו באתר זה

החופש לבחור בצלם אנוש, לא לאבד את החמלה הבסיסית, את היכולת להמשיך ולראות דרך עיניים אנושיות ולא דרך כוונות.

ועדיין, זה מאד לא פשוט להיות בחור בן 18 בכלא 6, בגלל שסירבת פקודה בחטיבה אחת שבנויה על סטירות, בירכיות ושנאה.

כתב פעם איתי וירוב :
"הלחימה בטרור, במפגעים, חשובה לנו כשמירה על דמותנו וצלמנו. את ימינו כולם מקדישים אנו למאבקים הללו, נזהרים שלא למעוד, לא בראשון ולא באחרון. אלפי סיכולים יהיו כלא היו בפיצוץ, חלילה, בפתחו של מרכז מסחרי, בתחבורה הציבורית, בבית משפחה ישנה. ולכן, לכן נמשיך לפצל כוחותינו למאות ואלפי חוליות, כדי להיות בכל עת ושעה. נמשיך לחפש ולתור בית אחר בית, להביט בעיני הילדים, ולנוע לבית הבא. נשמע את רטינתו של המעוכב במחסום, ונבדוק בקפידה עוד רכב, ונפרוק סחורה מעוד משאית, נפשפש בכליו של כל עובר אורח."

אל"מ וירוב וגם אנחנו יודעים היטב, שמה שעשה חייל אחד שלו עולה באומץ ליבו בהרבה על כל אלה.

רב"ט ד',
אנחנו גאים בך.
בהשקט ובבטחה תהא גבורתך.

יום שלישי, 23 ביוני 2009

משהו רקוב

לאט לאט, כמו בתהליך ריקבון ביולוגי מתקדם, מטפטפות החוצה העדויות שחושפות בפנינו כיצד נראית, מתנהלת ופועלת החטיבה אשר אמונה על השירות הצבאי בשטחי הגדה.
זה התחיל בכתבה של אילנה דיין, שבאה אחרי הצטברות של עדויות על אירועים בחטיבה, ובעקבותיה פורסם מכתב התגובה הבכייני והצדקני שהפיץ אל"מ איתי וירוב, מפקד החטיבה, באינטרנט,
המשיך במשפט של מפקד בחטיבת כפיר על התנהגות בלתי הולמת, בעקבות תלונה של אחד החיילים במצ"ח (שנודה מן הפלוגה בעקבות התלונה), במשפט עצמו הואיל אל"מ וירוב לספר לנו באגביות מצמררת את מה שבעצם ממילא כבר ידענו, על כוחה של בירכייה טובה להרגעה, אם צריך, כנורמת התנהגות יומיומית של חיילי החטיבה.
ואם לרגע היה נדמה לתמימים שבינינו שהנה, אחרי שאלוף הפיקוד יטפל משמעתית בנושא, וצה"ל יישר את הקווים בנוגע לאלימות חיילים,
נפתחה שוב המורסה ומתוכה הגיח חייל אחד אמיץ ("אמרנו לו שאם הוא לא רוצה לעשות פעילות מבצעית, אין בעיה בכלל- הוא יכול בכיף לנקות עם המברשת שיניים שלו את השירותים"), כדי לספר ש"הדעה הרווחת אצל הלוחמים כלפי הערבים היא שהם חיות פרא שיש להשמידן ולא בני אדם".
חשוב להזכיר שמדובר בחטיבה שמונתה לערוך פעילויות בלב אוכלוסיה אזרחית. מספיק לראות את סרטון התדמית של החטיבה, שמפרט את פעולותיה, ובין השאר נרשם בו "לוחמה בשטח בנוי", על רקע קיר של בית מאוכלס שנפרץ בו חור בעזרת פטישים וחומרי נפץ, כדי להבין עד כמה חולנית יכולה להיות המחשבה שעומדת מאחורי הקמתה והפעלתה של החטיבה.
זו חטיבה שמאומנת לשנוא. שימו לב לסרטון, ואיך מוצגת בו החברה הפלסטינית- כרוצחים. אין גווני ביניים.



ואת זה אחר כך משסים ברחובות הכפרים, בגיוס להט נעורים של בני 18 שהתגייסו לחטיבה כי הם מחפשים אקשן אלים, כמו בסרט אמריקאי טוב, בלי שיעבור במוחם הרהור קל אחד באשר לאופי הפעולה שלהם והשלכותיה ארוכות הטווח. בחורים בני 18 לא בהכרח צריכים או יכולים להפעיל שיקולים כבדי משקל וארוכי טווח. הממשלה ששולחת אותם, כן. כך גם המפקדים הבכירים שלהם.

מישהו שם צריך להתעורר, ועכשיו. מישהו שם צריך לשאול את עצמו אם אלה הפנים שהוא רוצה שיהיו לצבא ההגנה לישראל של שנת 2009.

זה לא צבא הגנה. זה משהו אחר לחלוטין. זה גוף צמא דם שרחוק מרחק של נצח מלראות ולהבין את קצה קצה של המורכבות האנושית והמוסרית של המקום בו הוא נמצא.

זו חטיבה חסרת זכות קיום שאיבדה לחלוטין את דרכה, אם מעולם היתה לה דרך.

ומתוך כל הרקב הזה יצא עכשיו חייל אחד בן 18 וחצי ואמר- די.

הוא הולך לשלם על כך מחיר כבד.

לנו לא נותר אלא להצדיע לו.

יום ראשון, 21 ביוני 2009

"מסתלבטים על ערבי מצחיק"

לאחרונה התפרסמה כתבה על סרטוני התעללות שמג"בניקים מעלים ליוטיוב בהארץ . הכתבה והתגובות מתייחסות בעיקר למג"ב, אבל האמת העגומה היא שמדובר בתופעה רווחת הרבה יותר.

הנה סרטון נוסף, אחד מיני רבים שנמצא ביוטיוב, של שני חיילי מגל"ן, שמציקים לשני פלסטינים. הסרטון נקרא "מסתלבטים על ערבי מצחיק". ובאמת, לא מכות, לא צעקות, לא שום דבר קיצוני ואולי בגלל זה הסרטון הזה כל כך מטריד. כי בנחת, בלי לרגע לחשוב שיש בזה משהו פסול, נהנה החייל להנחות את הפלסטיני הנבוך שוב ושוב לחזור על אותם משפטים, כשברקע הוא וחברו צוחקים באקסטזה. כל העניין הזה נראה להם כל כך משעשע, בלי שום יכולת לראות את המצב הרגשי של האדם העומד מולם. או סתם לראות אותו כאדם. הוא חפץ שנועד לשעשע אותם, כשהם מנחים אותו שוב ושוב לומר משפטים בשפתם, שפתנו.

אלה לא מג"בניקים. אלה חיילים ביחידה שנחשבת למובחרת. כך שלמקרה שמישהו חיפש לשלוף פה את תירוץ ה"מה לעשות, אלה אנשים שלא נקלטו בשום מקום אחר במערך הלוחם ומה כבר ניתן לצפות", כדאי שיחשוב שוב.

כי זה לא רק המג"בניקים וזה לא רק קבוצה קטנה של חיילים, ולפני שיגידו לנו שיש אפס סבלנות לאירועים כאלה ומייד זה יטופל, נגיד אנחנו-

זו הנורמה.

זה כיבוש. וככה הוא נראה.



בזמן שישנתם

בלילה, בזמן שישנתם,
למתנחלים היו תכניות משלהם.
בזמן שהתכסיתם בשמיכה קיצית,
נהניתם מהשקט, מהקרירות שמביא איתו הלילה, מהמנוחה אחרי השבת,
המתנחלים בסוסיא עשו טקס הבדלה מיוחד משלהם בין קודש לחול.
כלומר, בין קדושת חייהם, לבין האנשים המתגוררים על הגבעה הסמוכה, באוהלים, אנשי המאהל שליד סוסיא, שחייהם שווים בעיני המתנחלים כקליפת השום.
במספר אוהלים על הגבעה נמצאת סוסיא הערבית. באוהלים מתגוררות משפחות- ילדים, נשים, צעירים וזקנים .
מתנחלי סוסיא עלו בלילה על הגבעה, והעלו באש את אחד האוהלים.
דיירי האוהל- נשים, מבוגרים וילדים, נסו על נפשם, אבל האוהל, שהוא בית לכל דבר ועניין, נשרף כליל, עם נזק כבד לציוד ולרכוש.

כל זה קרה בזמן שישנתם.
הייתם מצפים אולי, שכשתתעוררו, שמש תציף באור את כל המעשים, הגלויים והסמויים, אבל הפלסטינים בסוסיא חיים במציאות חשוכה בה אף אחד לא מתעורר לזעוק את זעקתם או לפחות לנסות ולטפל בעוול שנגרם להם.
המשטרה שקיבלה את התלונה, התעלמה, התקשורת רואה ואינה מתייחסת, החיים של המתנחלים מתנהלים על מי מנוחות במסלול ברוטלי שאין לו דין ולא דיין.

עובדה, התעוררתם, ולא שמעתם דבר.
לא ברור איזה אלוהים עובדים המתנחלים אשר הפכו להם את ההצקה הבריונית לפלסטינים שמתגוררים בדרום הר חברון לדרך חיים.
השאלה היחידה שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא האם אתם מצקצקים בלשון וחוזרים לישון,

או אתם בוחרים להתעורר.

אירוע שאיבת מים בסוסיא לפני כחודש

חוג בית

תנועת לוחמים לשלום פועלת רבות בחוגי בית, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני.
המטרה של חוגי הבית היא להציג בפני אנשים את האלטרנטיבות, על ידי המפגש עם מי שהיו בצד הלוחם, ובכל זאת בחרו להניח את נשקם ולבחור בדרך השלום.
בתקופה הזו, שבה רבים מן האנשים המאמינים בדרך השלום נמצאים בחוויה של יאוש והרמת ידיים, מקומם של חוגי הבית חשוב לאין שיעור.
חוגי הבית יכולים להיות בבתים פרטיים, אוניברסיטאות, מכללות, תנועות נוער, בתי ספר ובכל מקום שבו יש כיסאות, ואנשים שמוכנים להקשיב.
לפני מספר ימים נערך חוג בית אצל משפחת רווה ממושב חוגלה.
לחוג הבית הגיעו בסאם עראמין, אליק אלחנן, וואאל סלאמה מטעם 'לוחמים לשלום'.
לאחר המפגש כתבו בני המשפחה המארחת מכתב לחבריהם, ואיפשרו לנו לפרסם אותו בבלוג:

שלום חברים
תודה למי שהצטרף לערב של היכרות ושיחה עם רמי אלחנן מירושלים ואאל סלאמה ובאסם ערמין מענאתא- "לוחמים לשלום" .
מפגש כנה וקרוב עם מנהיגי תנועה ששמה לה למטרה לחרוץ ולהבקיע את חומות השנאה וההפרדה שבין שני העמים למען חיים משותפים ומכבדי חיים של כולנו.
במציאות של חוסר אמון הדדי,קורבנות דמים משני הצדדים, במציאות של דיכוי והשפלה יומיומיים אותם עוברים הפלשתינאים, מול הקיצוניים המשתמשים בכל אמצעי התקשורת כדי לצעוק את צעקת המלחמה ודרך האין סיכוי , נשמעים קולות אנושיים של בני אדם שאיבדו את היקרים להם מכל, ובחרו להלחם למען המשך החיים באזורנו.
קצת חששנו מארגון הערב, חששנו מעוד ויכוח עקר עם חברים טובים לחיי היומיום, חששנו מעוד חוויה של אכזבה למשמע," אין סיכוי, אין עם לדבר, הם שונאים אותנו ולא מעוניינים בנו במדינה הזו".
רצינו לעשות משהו כדי לצאת מתוך מעגל האדישות והשתיקה שהופכת אותנו לשותפים לדרך שאיננו מסכימים לה בעליל.
ואז, הגעתם לחצר שלנו, בית של אהבה ושלום, ולקחתם חלק במסע החד פעמי של ערב אחד.
אתם חברינו, והדוברים הגיבורים של החיים , רמי אלחנן, באסם ערמין, יעקב גוטרמן, ואאל,
נתתם לנו שביב של תקווה להמשך דרך אותה אני מוכנים לעשות בכל העוצמה והמחויבות הנדרשת, דרך השלום.
חיים ורותי רווה

"זכרו והזכירו לפרי שנשר
את העלים ואת הענף,
הזכירו לקוצים הקשים
שהיו רכים וירוקים באביב,
ואל תשכחו שגם האגרוף
היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות"
יהודה עמיחי

יום שבת, 20 ביוני 2009

אנשים טובים

תודה רבה שנשמטה, שלא בצדק, לבומה ענבר, אדם מיוחד שהוא גם מפעל חיים של עשייה, על תרומתו הכספית שאיפשרה להוציא לפועל את יום הקיטנה לילדים פלסטינים מדרום הר חברון.

וזו גם הזדמנות להפיץ את המסר שלו, שצריך להיות גם המסר של כל מי שדרך השלום יקרה לליבו:
ממשלות חותמות הסכמים - אנשים עושים שלום.

יום חמישי, 18 ביוני 2009

השר אהרונוביץ'


הקטע הבא שמצוטט מתוך ויקיספר, מהפרק העוסק בהכנת תלמידים לבחינת הבגרות בהיסטוריה, מוקדש לשר אהרונוביץ (היינו כותבים "כבוד השר", אבל נראה שבהתנהלותו האנינה הפך את התואר למיותר). אולי שיעור היסטוריה קצר יכול לעזור לרענן את זכרונו של השר באשר למקורותיה של ההתבטאות המחוייכת שלו.
אחרי הכל, מזל גדול של השר אהרונוביץ' שהוא ישראלי.
בעיקר בגלל שבכל מדינה אחרת כבר היה מתפטר מזמן, מפאת כבודו של כלל הציבור הישראלי, אבל בעיקר מפאת הניחוח המבאיש והמביש העולה מדבריו.


"היהודים באזור פולין היו מסורתיים יותר כפי שתואר באידיאולוגיה הנאצית, כך חייל מהחזית רשם במכתבו : "נשלחנו לפני 8 ימים...בישוב זה יש 16 אלף תושבים וכ-14 אלף יהודים. יהודים אמתיים, מלוכלכים, עם זקן, ליתר דיוק גרועים מכפי שהם מוצגים בדר שטרימר". כך החיילים הגרמנים היו מעודדים ליזום פגיעות ביהודים".

אדוני השר,
נשמע מוכר?

יום שלישי, 16 ביוני 2009

תשובה לנשות המאחזים

ביום שישי האחרון פורסמה בעיתון מעריב וב- nrg כתבה על נשות המאחזים.


מטרתה של הכתבה היתה להראות את הפנים המתונות של המתנחלים הממלכתיים, אלה שאינם שורפים שדות ומכים פלסטינים במסגרת המדיניות המצמררת של "תג מחיר".
אנחנו פונים אליהן היום, מתוך אמונה שדיאלוג הוא הכרחי, מתוך אמונה שאין אנשים רעים, אלא יש מערכת עיוורת, וההיאחזות שלהן בה מונעת מהן להיות ערות לסבלם של האחרים ומניעה אותן על ציר אחד ויחיד של טוב מוחלט ורע מוחלט, ללא גווני ביניים.
המכתב הזה הוא עבורן.

שלום לכן,

הדברים הבאים עשויים להכאיב, אבל חשוב שתשמעו אותם: עיקר הקושי והסבל הנגרמים לפלסטינים, מקורם בהתנחלויות "נורמטיביות" כמו שלכן ופחות בנוער עבריין ומוסת.
אמנם ההתנחלויות נבנו בידי ובאישור הממשלות השונות, ובנייתן מתוכננת היטב, כפי שוודאי ידוע לכן, בתוואי ובפיזור שימנע רציפות פלסטינית והקמת מדינה פלסטינית. הביטו במפה ותיווכחו. קיראו את העיתונות שלכן, שמתפארת בשביל ביטחון באורך של 32 ק"מ מסביב לישוב שהמאחזים שלכן מהווים חלק ממנו.


המטרה שלכן, לגדל את ילדיכן בשקט ובשלווה, מעוגנת עמוק בתוך תכנית גרנדיוזית בהרבה ממנה, שמטרתה המרכזית היא לקבוע עובדות בשטח, אשר ימנעו בעתיד את האפשרות למציאת פתרון בר קיימא.

הבעיה היא שפלסטינים לא יפסיקו להיאבק עד שתהיה להם מדינה. מי כמונו יכול וצריך להבין את השאיפה הזאת. ההתנחלויות אכן מונעות כיום את הקמת המדינה הפלסטינית ולכן הן המכשול העיקרי לשלום.

אני מסתובב לא מעט בשטחים בשנתיים האחרונות ומדבר הרבה עם פלסטינים. קודם לכן הסתובבתי שם כחייל, היום כאזרח. אני אומר לכן ולכל הקוראים: כל ישראלי שהיה חי שבוע כפלסטיני היה מבין את תמונת המציאות שלהם. היא שונה וקשה מכל מה שתוכלו לדמיין. התיאור שלהם כאנשים שזורקים בקבוקי תבערה ולכן אשמים במחסומים הוא תיאור שבמקרה הטוב נשען על היאחזות עיקשת בתמונת מציאות חד מימדית, מופשטת, כמעט ילדותית. במקרה הרע הוא דה הומניזציה איומה, בדיוק כמו זו שאתן טוענות שנעשית לכן, כמתנחלות.

ההשוואה העולה על דעתי היא למחיר של הפיתוח האנושי שלכם על המרקם האקולוגי שלהם: אי אפשר להיכנס, לא משנה לאן, ולפתח אדמות, לסלול כבישים, לקדוח בארות, לחסום מעבר, "להלאים" כבישים, לחתור לבידוד שלהם על חשבון רצף טריטוריאלי שלכן ולא להבין שכל זה פוגע בסביבת החיים שלהם. כי כל עוד אתן לא באמת חושבות שמרכז חיי המסחר והקהילה של הפלסטינים יעברו ללב שילה, למשל, זו לא "הרמוניה" אלא בדיוק להיפך. זה בידוד. הישובים שלכם יושבים על אדמה פלסטינית. סביבם יש "אזורי הגנה" שאליהם אסור להיכנס ברוחב 2 ק"מ. הכבישים בכניסות לכפרים חסומים. המחסומים מלווים את שגרת החיים. יש ניתוק מלא לחלק מן הכפרים מהקהילה שלהם, שלא לדבר על המעצרים וההשפלות היומיומיות, וכמובן על האלימות מצד בני הנוער המתנחלים, שמפרשים את אותה אידאולוגיה מעט רחוק יותר מכן. אי אפשר להאשים אותם. זאת המציאות שהם רואים. היא זהה למציאות החד מימדית שאתם, כחברה מבוגרת, מחנכת אותם לראות .

יותר מכך – ההימצאות שלכן שם היא פגיעה בביטחון ישראל. אם לא הייתן שם לא היה צורך בחיילים (כמוני) שישמרו על הסדר, והם היו יכולים להתאמן לקראת איום אמיתי.

טלו קורה מבין עינכן: הישיבה שלכן שם באה על חשבון מישהו אחר. יש לכן מדינה - ישראל. לא משנה מה נתניהו מצהיר היום, 60% מהישראלים מבינים שאין מוצא ואין תקווה בהמשך הכיבוש ובדרך שבה אתם כופים (נכון, בעזרת ממשלות העבר וההווה. זה לא פוטר אתכם מאחריות) מציאות על כולנו.
לבסוף זה יקרה - המתנחלים צריכים לחזור לארץ.
נכתב בעזרת יניב רשף- חבר לוחמים לשלום.

יום שני, 15 ביוני 2009

קצת באור, קצת בצל- מקבץ של רשמים מקייטנת לוחמים לשלום לילדים פלסטינים

· הבריכה הגדולה בפארק המים שפיים יודעת לעשות גלים! כשהילדים גילו זאת לא היה גבול לתדהמתם. מאותו רגע ועד בערך-15:00 הם לא ייצאו ממנה.
· ילדים בני 5-10 אוהבים לחמנייה עם שוקולד. ילדות בנות 5-10 אוהבות לחמנייה עם גבינה (או שהן תובעניות פחות?).
· אקסיומה: כל הילדים אוהבים פיתה עם חומוס עם שניצל עם נקניקיה (שטוגנו במקום) עם חמוצים עם טרופית.
· הסדרנים היו נחמדים, המצילים היו נחמדים, המארגנים היו נחמדים, כל שאר המבקרים בשפיים היו נחמדים. נדמה שמעל לפארק רבץ ענן של טוב. מישהו אמר: "זה אפשרי".
· בדרך לשפיים, ש', מנהל המחסום, הפסיק את הבדיקה הפרטנית לכל ילד וילד. הבדיקה אורכת 2 דקות לכל ילד לערך.
הרווחנו שעה וחצי.
· הילדים קיבלו צלחת מעופפת. ליש, שזה אריה בשפתנו ובשפתם, תרגל שוב ושוב זריקת צלחת צהובה בתוך המים, עד שהוא היה לא פחות מוצלח ממני (אני גרוע בזה).
· ליש פחד מאוד מהמגלשות. ניסינו אחת ביחד. אחר כך הוא עזב לי את היד וחזר בלי חוכמות לבריכת הגלים. הוא לא יודע לשחות.
· כמחצית מהילדים נבדקו פרטנית במחסום, מה שגרר עיכוב של יותר משעה לשפיים, אבל הם לא נטרו טינה לחבריהם שניצלו ממנה. אחת הבודקות אמרה לי: "נכנסתי לאינטרנט, ראיתי מה מלמדים אותם". אני מתעצב שלא זכרתי לשאול בחזרה: "מה הם לומדים כשהם עוברים, כך, במחסום. אם הייתה להם דעה קדומה, האם היא משתנה?".
· אחרי שפיים נסענו לפארק משחקים חדש ויפיפה בהרצליה. שיחקנו שם שעתיים. · עכשיו כשאני חושב על זה, הרצליה. עירו של הרצל. זה נראה לי משעשע. הוא בוודאי היה מאשר את העניין וקונה לילדים ארטיק.
· הרצל מת. זכרונו לברכה. אז רחל וצביה קנו את הארטיקים.
· אתה יודע שהיה יום מוצלח כשהילדים נרדמים מרוב עייפות על הספסלים ובמעבר, וההורים מחייכים כל הזמן ומפטפטים, על הכל חוץ מעל פוליטיקה.
· יוסרי, אבא של ליש, עוד לא שמע מה אומרים בשטחים על הנאום של נתניהו. אני חושב שזה רגע היסטורי. אולי קטן, אבל בכל זאת היסטורי.

· בכניסה לשטחים במחסום מיתר דורשים שכל הנוסעים ירדו לבדיקה פרטנית. כולל הילדים. רוב הילדים ישנים.
· המבוגרים יורדים מהאוטובוס. אנחנו מתעקשים שהילדים ישנו, בעיקר מתעקש הנהג.
· בזמן שעובר אני מדבר עם מנהלת המשמרת. יש לה עיניים כחולות וגדולות כמו הבריכה בשפיים.
· "אני מבין אותך, גם אני לבשתי כמוך מדים, ורק ביצעתי הוראות. והייתי בטוח שאני שומר על המדינה". היא מקשיבה בערנות. גם המאבטח. "ההורים של הילדים האלה היו פעם לוחמים, מה שאנחנו קוראים 'מחבלים'. כמוני הם הבינו שבכוח זה לא הולך. הם מחנכים אותם יום יום שצריך ואפשר אחרת. את עושה את תפקידך, נכון. האם את מרגישה שאת תורמת?".
· כשהיא מחזירה את תעודת הזהות לנהג, היא לא מביטה בעינינו. משהו רגיש עובר בינינו. אפילו המאבטח, בדואי קשוח שהכרתי מפעמים קודמות, מחייך כשאני נפרד מהילדים שנשארו על האוטובוס ב"סאלאמת'".
"אני רואה שלמדת את השפה", הוא אומר. אני עונה לו: "שוואייה שוואייה".

(במעבר מהרוח לחומר חשוב להזכיר: בלי בומה ענבר שהזמין אותנו לשפיים, וכל החברים שהזמין מיפו ומלוד והתנדבו ובאו, כל זה לא היה קורה)

כתב: יניב רשף, חבר לוחמים לשלום.

נאום נתניהו

"אני רוצה להבהיר - השלום הכלכלי אינו תחליף לשלום המדיני, אבל הוא מרכיב חשוב בהשגתו".
מהו השלום הכלכלי של נתניהו?
לא יודעים. הלכנו לבדוק בבלוג של נתניהו-
"השלום הכלכלי נשען על שני כוחות - על הביטחון הישראלי ועל כוחות השוק. אין מדובר בעבודות יזומות או בהזרמתם של כספי סיוע לבירוקרטיה הפלשתינית שנופחה מאז אוסלו. אלא ביצירת איים של שגשוג, בסיסים של תקווה במקום של אסלאם קיצוני"
"שלום כלכלי בו יחיו הפלשתינאים במציאות הכוללת שמירה על החוקים והזכויות הקיימים בשוק חופשי הוא תנאי לשלום אמיתי. השוק החופשי, המתגמל מאמץ ומבטיח את פירותיו יהווה את המסגרת שתאפשר לפלשתינאים לשקם את חייהם, וכך מתוך השגשוג תצמח התקווה, ומהשלום הכלכלי יצמח שלום אמיתי".
או קיי, שכנעת אותנו, אז מהו השלום הכלכלי שלך, מר נתניהו? אפשר לראות תכנית?
אה, אין תכנית?
לא, כי כשאמרת "שלום כלכלי" זה נשמע כל כך טוב ומבטיח, שחשבנו.. אה. לא, אנחנו מבינים. סליחה.

"אני מייחל לרגע הזה שבו המנהיגים הפלסטינים יאמרו לעמנו את המלים האמיתיות והפשוטות הללו. אז תיפתח הדלת לפתרון יתר הבעיות, קשות ככל שיהיו. ולכן, תנאי יסוד לקץ הסכסוך הוא הכרה פלסטינית פומבית, מחייבת וכנה, בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי"
אז לזה אנחנו מחכים. הבנו סוף כל סוף. מחכים שהם יכירו בנו. זאת כל הבעיה. הרי ידוע שמדינת ישראל זקוקה להכרה של הפלסטינים, שיבואו ויגידו את המילים המפורשות, כי בלעדי זה, הלא, כלא היינו. מי אנחנו אם לא מיעוט נרדף, אומלל ושנוא על לא עוול בכפו, ולא מדינה ריבונית השולטת שלטון קלגסי על האחר, ומצפה ממנו שיכיר בה, אחרת הוא כבר יראה מה זה.

ואיך אפשר בלי שיעור קטן בהפרעת פרנויה לאומית מתמשכת:
"מי שחושב שהאיבה המתמשכת אלינו סיבתה בהתנחלות - מחליף נסיבה בתוצאה. ההתקפות נגדנו החלו בשנות העשרים, החריפו בשנות הארבעים והגיעו לשיאן בשנות השישים, בניסיון לכרוך עניבת חנק לצווארה של מדינת ישראל. רבותי, כל זה קרה חמישים שנה לפני שהיה חייל ישראלי אחד ביהודה ושומרון".
נכון, כל זה קרה לפני חמישים שנה. על החלק הזה אנחנו יכולים להסכים.

"אנחנו רוצים שלום"
"אנחנו רוצים שלום"?
.
מר נתניהו,
לא בחרנו בך אבל אתה ראש הממשלה שלנו. עתידנו בידיך. תקוותינו בידיך.
אל תקל בזה ראש. אל תיתן לחבורה הקיצונית שמקיפה אותך למשול בחיינו ובעתידנו.
אנחנו ואתה יודעים גם יודעים שנחוץ לכך אומץ לב, אמרת זאת בעצמך. אתה וגם אנחנו יודעים שבסופו של דבר יקומו פה שתי מדינות לשני עמים והשאלה היחידה היא כמה דם ישפך פה עד שזה יקרה.
מר נתניהו, יש לך פה הזדמנות נדירה להיות מנהיג אמיתי.
מר נתניהו,
אנחנו רוצים שלום.

יום ראשון, 14 ביוני 2009

ציטוט

"כדי להשיג שלום צריך אומץ ויושר מצד מנהיגי שני הצדדים"

(ביבי נתניהו מתוודה, ברגע של יושר)

יום שישי, 12 ביוני 2009

הגיע זמן שלום

מתוך האתר avaaz.org :



בנאומו בקהיר, אובמה אמר בגלוי את מה שרובנו כבר יודעים. עצירת ההתנחלויות היא
אינטרס ישראלי
: המשך הבנייה שם אינו מאפשר קביעת גבול בטוח בינינו לבין הפלסטינים.
המחויבות והתמיכה של אובמה הם הזדמנות נדירה עבור כל הישראלים שחרדים לעתידם: עלינו לוודא שנתניהו וממשלתו הימנית לא מחמיצים אותה על חשבוננו!

חיתמו היום על העצומה:

ביבי, תגיד לאובמה כן!

מכסות

לפני מספר ימים פורסמה בעיתון "הארץ" כתבה שמתארת את הנהנים, כלכלית, ממדיניות המצור על עזה, בעזרתם האדיבה של אנשים מתוך מערכת הבטחון:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1092182.html?more=1

מעבר למתואר בכתבה, חשוב להבין שהרווחים מן המצור הם מעבר להקשר הפרטי של אדם זה או אחר-
במונחים כלכליים, מצור הסחורות, שמגדיר כמה סחורות ומאיזה סוג ייכנסו לתוך עזה, הוא מכסה, באנגלית- Quota, שהממשל מטיל. להלן מה שהכלכלה למדה לגבי מכסות:

מכסת יבוא היא סוג של הגבלת מסחר הגנתית, ששמה מגבלה פיסית על הכמות של מוצר שיכול להיות מיובא לתוך מדינה בזמן נתון. מכסות, כמו הגבלות מסחר אחרות, נועדו לטובת היצרנים של המוצר בכלכלה המקומית, על חשבון כל הצרכנים של אותו מוצר בכלכלה זו.
המבקרים טוענים שמכסות מביאות לרוב לשחיתות (שוחד לקבל חלק מהמכסה), הברחות (עקיפת המכסה) ומחירים גבוהים יותר לצרכנים.
(תורגם מויקיפדיה Import quota )
כלומר, כל הטלת מכסות מזמינה שחיתות, בה בודדים נהנים כלכלית על חשבון הרוב (פלסטינים וישראלים).
אבל לא רק בסחורות מדובר. הכיבוש כולו הוא מערכת של מכסות: מכסות של אישורי כניסה ועבודה, מכסות על חופש התנועה של הפלסטינים והישראלים, עבודות קבלנות בטחוניות וכו'.
ואת הכל מצדיק הנימוק הבטחוני.
וכך, מי שמנפיק את הנימוק הבטחוני, מנפיק גם את אישורי התנועה של הסחורות, ומוציא מכרזים בשווי מליוני שקלים, ומחליט על המכרזים.
זה בפני עצמו יכול להאיר באור מעט אחר את הנימוקים והמידע שמערכת הבטחון והפוליטיקאים מנפקים לנו, או לפחות לספק לנו סיבה לתהות באשר לאמיתות המציאות שבה משכנעים אותנו שאנחנו חיים.
שימו לב למשפט הזה מתוך הכתבה:
בדיון שהתקיים בלשכתו של וילנאי, הוחלט שבכל יום יוכנסו 15 משאיות עם תוצרת
חקלאית.
וילנאי, בסיכום הדיון, הורה להכניס לרצועה בכל שבוע שלוש משאיות עם
מלונים, "כדי לא
ליצור כשל שוק בארץ".

בהחלט כשל. -מוסרי. ומהסוג הגרוע, זה שלא גורם לאף אחד לחוש ולו מעט אי נוחות.

לפחות המלחמה בעזה הסתיימה, מזל, כי אפשר לחזור ולמצא פתרון לפירות וירקות "שמתאימים לשוק הפלסטיני אך אינם מתאימים לשוק הישראלי"
כתב- איתמר פייגנבאום, חבר 'לוחמים לשלום'.
ותודה לאייל ניב, שהפנה את תשומת הלב לכתבה בכלכליסט.

יום חמישי, 11 ביוני 2009

בחירה בטוב

הנסיון לפרק את מושג ה"אי אלימות" לגורמים על מנת לנסח מתוכה דרכי פעולה אפשריות הינו חוויה מורכבת, בעיקר מכיוון שהרעיון של אי אלימות הוא למעשה פרשנות רחבת היקף של עיקרון בסיסי הרבה יותר, והוא האמונה בטבע האנושי והאמונה ביכולתו לגבור על אי צדק ועל סבל.

משמעות הדבר היא שכל פעולה אי אלימה, גם מול יריב מר ואכזר ככל שיהיה, מחייבת את האדם הדוגל באי אלימות לזכור שלא נגד אותו אדם הוא יוצא, אלא נגד המערכת שאותו אדם מייצג והתפיסות המוטעות אשר מבנות אותה ואת עולמו.

זה לא פשוט. נטייה אנושית טבעית היא לנסח את הרוע על ידי סימון מייצגיו. לשנאה יש דינמיקה משל עצמה. היא קלה יותר, מורכבת פחות, ברורה ונוחה, פוטרת ממחויבות.

נכון. זו בחירה בחיים הרבה פחות מורכבים, אבל היה זה מרטין לותר קינג אמר, שהתוצאה של אלימות היא מרירות חסרת תקווה, בעוד התוצאה של אי אלימות היא קהילה נאהבת.

חשוב לנסות להבין את המשפט הזה, כי הבחירה באי אלימות היא ללא ספק בחירה מורכבת יותר; משמעה מודעות לאי הצדק ולסבל האנושי ופעולה לשינוי.
קל יותר לשנוא, או להתעלם מקיומו של האחר.
אבל הבחירה באי אלימות היא בחירה בטוב. בטוב שבעצמי. בטוב שבאחר, בטוב שבשותפי למאבק ואפילו בטוב שביריבי.
הבחירה באי אלימות היא בחירה ברוח האנושית ובתקווה.

אין לזה שום אלטרנטיבה ראויה.

יום שני, 8 ביוני 2009

פוסט טראומה

אל פוסט טראומה נהוג להתייחס כאל תגובה של האדם לאירוע קיצוני, טראומטי, אליו הוא נחשף. מן הטעם הזה, הדיון על פוסט טראומה על פי רוב נסוב סביב ארועים בהם האדם היה הנגרם ולא הגורם.
הפסיכולוג גבי בונויט, במאמר שפורסם באתר פסיכולוגיה עברית ברשת, מציע התבוננות מעט שונה על פוסט טאומה. לפי בונויט, פוסט טראומה עשויה להתעורר גם כתגובה של האדם לחשיפה שלו לאלימות שלו עצמו כלפי האחר. בונויט קובע כי חיילים ישראלים רבים חווים פוסט טראומה כתוצאה מדה הומניזציה ואלימות כלפי הפלסטינים, בעקבות המפגש היום יומי עם אנשים ליד המחסום, והחדירה הכופה והפולשנית של חיילים למרחבים פרטיים ואינטימיים של אנשים זרים;"אותם חיילים פוסט טראומתיים לא מסוגלים לעכל ולתפוס את הביטויים האלימים שלהם כפי שבאו לידי ביטוי בשירות הצבאי כחלק מהם". לדבריו, "הטראומה היא לא רק מנת חלקו של הקרבן המנוצל אלא גם של האוביקט האלים הנחשף לאספקטים חשוכים ואפלים באישיותו. החשיפה מתרחשת בסביבה שאינה מאפשרת לאדם האלים להגן על עצמו מפני הפוטנציאל האלים שבו. כך הוא הופך לקרבן של אלימותו ושל חברה או סביבה שאינה יוצרת תנאים שיאפשרו לאדם לשמור על עצמו מפני אלימותו".

האתר בשביל המחר משתייך למיזם שהוקם עבור לוחמים לשעבר אשר מתקשים לחזור לשגרה לאחר שחרורם מן המסגרת הצבאית. באתר מתפרסמים בין השאר קטעים שכתבו אותם משוחררים.
אנחנו מציעים קישור לקטע שנכתב באתר זה, שנקרא "שק שחור" ויש ביכולתו להמחיש בצורה טובה (ומצמררת) את הכתוב למעלה.
הוא גם יכול לענות על השאלה הכל כך חשובה, והיא שאלת המחיר של 42 שנים של כיבוש. הפלסטינים חופשיים מההטייה הזו, הם חיים בתוך הכיבוש, נושמים אותו, מארחים אותו בבתיהם, במכוניותיהם, ברחובותיהם. הם יודעים את המחיר. הם חיים את תוצאותיו והשלכותיו האיומות באופן יומיומי.
מרבית הישראלים מתנהלים בתוך מציאות רחוקה מאד מגבולות הקו הירוק. אבל תהיה זו נאיביות, או טפשות, או שתיהן גם יחד, לחשוב שאת המחיר משלמים רק תושבי הדרום ונפגעי הפיגועים.
דברו עם השכנים שלכם, הבנים שלכם, האחים שלכם, בני הזוג שלכן.
הם יודעים.

יום שבת, 6 ביוני 2009

חומה ומגדל- פעילות לוחמים לשלום היום, שבת 6/6/09

השאלה איך מדווחים פעילות של יום כזה, האם להתחיל בדרך שעברנו ובה נסענו בכביש 60 וכביש 317, כבישים שהיו הדרכים הראשיות שהובילו בין הכפרים הפלסטינים באיזור וכיום מהווים כבישי אפרטהייד כשהנסיעה בהם מותרת בעיקר ליהודים (אל תחפשו החלטת ממשלה בנושא, זה לא כתוב באף מקום אך זה מיושם).


האם להתחיל את הספור מהשמחה של הפלסטינים כשהצליחו להגיע לגבעה ששייכת להם, רק בגלל שהיו אתם ישראלים,

או אולי מסיימים בכך שאני כעת בבית אחרי מקלחת מתקתק על על המקלדת ויודע שהיום בלילה סביר שהמתנחלים יבקרו את הפלסטינים שהיו איתנו וגרים באיזור, ויראו להם את נחת זרועם.

אך אני אתחיל דווקא מתחילת המאה הקודמת, התנועה הציונית הייתה אז בראשית דרכה, הישוב היהודי חפש דרכים להתפתח, היהודים שרכשו אדמות רבות לא יכלו להתיישב בהן, והחליטו לנצל את החוק העותמני, שאסר על השלטון להרוס בית שיש לו גג, ובאישון לילה הקימו כמה נקודות התיישבות תוך שהם מקפידים שלמבנים שבנו יהיו גגות לפני עלות השחר, ובכך מנעו את הריסתם בידי השלטון הבריטי. וכך זכינו לישובים כמו חניתה, גינוסר, טירת צבי ורבים אחרים. זאת היתה הציונות במיטבה, על ברכי הספורים האלו גדלנו והם שהחדירו בנו את רוח ההקרבה שאיפיינה כל כך את המדינה בשנותיה הראשונות.
היום המתנחלים טוענים שהם כמו אותם ציונים ראשונים, שגם הם מיישמים את רוח הציונות וכל רצונם הוא ליישב את הארץ, ולא ברור להם כלל על מה המהומה. ובאמת, רוב הישראלים כלל לא יודעים מה קורה בשטחים, מה עושים המתנחלים בשמנו כאשר הם נושאים את שם הציונות לשווא, ומה עושה הצבא כאשר הוא מגן על פעילות זו, וכמובן המדינה שמתירה להם לעשות מה שהם רוצים.
אז כך זה עובד:

המתנחלים מגיעים לגבעה כלשהי ומקימים עליה מאחז, שהוא למעשה סוכה או קרוון. הגבעה היא בדרך כלל אדמה פלסטינית פרטית. הצבא והמדינה נותנים להם לגיטמציה בעצם העובדה שכאשר מוקם מאחז מיד מגיעים חיילים לשמור עליו וכמובן כדי להגן על המתנחלים. בעלי האדמה המקוריים כבר לא יכולים לעבד אותה.



כך נראה מאחז 'גבעת הדגל'- מבנה נטוש בראש גבעה. הרי לכם "הריבוי הטבעי" של המתנחלים

אך כאן לא נגמרת החגיגה:

מסביב להתנחלות מוכרז איזור שב"מ (שטח בטחוני מיוחד); איזור חיץ שמקיף את ההתנחלות, שלפלסטינים אסור להיכנס גם אליו. מה גודלו ומה שטחו, אף אחד לא יודע. הפלסטינים מגלים זאת באמצעות נסיון וטעייה: אם תופסים אותם ומכים אותם על כי הגיעו לנקודה מסויימת, אז לשם אסור להגיע. כמובן שאין סימון ואין שום החלטה רשמית וכאשר החיילים מתחלפים ההגדרות שלהם גם כן משתנות והמשחק מתחיל מחדש.

אך גם כאן לא נגמרת החגיגה:
חוק עותמני נוסף (מה מפריע לנו בשנת 2009 ליישם חוקים עותמניים אם הם לטובתנו) קובע כי בעל אדמה שלא מעבד את אדמתו שלש שנים מאבד אותה לזכות הסולטן. והנה המקרה המושלם, התושב הפלסטיני שלא יכול להגיע לאדמתו במשך שלש שנים אמור לאבד אותה. ישנם מקרים רבים כאלו בגדה, וכעת, כשאדמת המאחז הופכת להיות אדמת מדינה (שכמובן אין לה בעיה שישב שם המאחז) אז ניתן להרחיב את המאחז, והוא הופך לשכונה, ולה יש שב"מ גדול יותר וחוזר חלילה.

בשמנו ובגיבוי הצבא שלנו המדינה באמצעות המתנחלים עסוקה במסע גזל ואין מילים קלות מזה לתאר את המצב. כשמסתכלים על מפה של האיזור גם מבינים את התמונה הכללית, המאחזים מתרחבים לאט לאט ויוצרים רצף גאוגרפי שמבתר את איזורי הישוב הפלסטיני, כך שהפלסטינים שמנותקים על ידי רצף זה מהמרכזים העירוניים שלהם, נדחקים לייאוש ולעוני נורא. ואת זה המתנחלים מכנים מימוש הציונות. ואת זה המדינה מכנה התיישבות שמקורה בריבוי טבעי ואת זה אנחנו מכנים גזל וגניבה.
עלינו היום לגבעה ששייכת למשפחתו של ראאד אל הדאר- המתאם הפלסטיני של תנועת לוחמים לשלום. יש עליה קרוון אחד שהיה נטוש כשהגענו, לאחרונה יצקו בו רצפה ובעוד זמן קצר יוסיפו עוד קרוונים לצידו, וכך זה ימשיך אלא אם נאמר- עד כאן. הקמנו על הגבעה סוכה זמנית כדי להמחיש שבעל הקרקע נמצא בה והאדמה אינה נטושה, הצבא בקש לפנות אותנו, האיומים הרגילים של הצגת צו אלוף פיקוד שמכריז על המקום כשטח צבאי סגור, רק שהצו לא היה חתום.
הפעולה מבחינתנו היתה לא אלימה ואי אלימות אין משמעה כניעה, אלא הפגנה והתרסה אך באמצעים לא אלימים. הקמנו את הסוכה למרות שהצבא הרס אותה (אך לא את הקרוואן שהוצב שם גם ללא אישור), אין זה משנה- בסופו של דבר עזבנו את המקום בידיעה שעוד נשוב לשם. החדרנו מעט גאווה בלבבות הפלסטינים והרבה סיפוק בליבנו; מעבר לשמחה שלנו בשמחתם, חשוב היה לנו עוד יותר למחות, בגלוי, על פעולות נפשעות שמבצעים מתנחלים כבייכול בשמנו, ובודאי בגיבוי הצבא והממשלה שלנו.

אם הקול שלנו לא ישמע, הכתם יכתים את כולנו.
ארבעים ושתיים שנים של חצר אחורית שמתהדקת לצווארה של הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אין לזה תוחלת ואין לזה עתיד.

התעוררו, הצטרפו, השמיעו קולכם. זו המדינה שלנו. אל תפקירו אותה לאלה שרוצים לסחוף את כולנו לעולם האפל, חסר העתיד וחסר המוסר, שהם נאחזים בו, בשמנו.
כתב: רוני סגולי, חבר לוחמים לשלום.
קישורים לאירוע בעיתונות: ערוץ 2, וואלה

יום חמישי, 4 ביוני 2009

"עמל של חודשים נשרף עם העשן ברוח"

המתנחלים הקיצונים כועסים.
יותר משהם כועסים, הם מבוהלים. כל אחד יכול להרגיש שהרוח שינתה כיוון, שהשמיים מתבהרים מעט מעלינו, שהפטרון שניסח שיח בינלאומי שלם על צירים ועל רשע, נעצר עכשיו לתהות בעצמו על דרכו.
מדינת ישראל יישבה במהלך השנים אנשים רבים בשטחים הכבושים, שהאידאולוגיה הבסיסית שלהם היתה איכות חיים בזול. במובן מסויים הם קורבנות של הנסיבות, של מערכת שניתבה אותם להיאחז באדמה, בשמה. יש מתנחלים שיוותרו על האדמה הזו לו יוצע להם הסדר, שמבינים שבסוף הדרך הזו יש סוף. חייב להיות.
אבל יש אנשים אחרים שמתקשים להיפרד מהצירים, הם אוחזים בהם בשתי ידיים איתנות. כי כמו שאתה יכול להשליך את כל הרע על האחר, כך אתה יכול לחוש נקי. מוסרי. טהור. אם ניתן לגייס בנוסף גם שנאה גדולה (שנובעת מציווי של עליונות, הבה נודה) לכל מה שהוא אינו אתה, אזי על אחת כמה וכמה.
אפשר לקנא בהם על היכולת שלהם לשקוע עמוק אל תוך המציאות המעוותת שבנו לעצמם בביטחון כה רב. אפשר גם להתחיל לחשוש. יש מי שלא רוצה שקט. יש מי שהעתיד השחור שלנו מספק את הצורך שלו. נותן דלק לצדקת הדרך שלו. מאפשר לו להמשיך ולהחזיק במציאות שבנה לעצמו. אלה אנשים שיעשו הכל כדי שהמציאות הזו לא תשתנה עבורם. הכל. ויד אלוהים מדומה מנחה אותם כשהם מתווים את דרכנו שאולה.
המתנחלים הקיצוניים כועסים,
יותר משהם כועסים, הם מפחדים. זה לא מצב נוח. לאן להפנות את התסכול שלהם. לאן לקחת אותו, כשהרוח משנה ככה כיוון בפתאומיות.
לפגוע במי שחלש. במי שלא יכול להגיב. במי שנחות. במי שחייו שווים עבורם כקליפת השום. לפגוע, לרמוס, להכות, לשרוף.
לפעמים הדמיון בין המעשים האלה לבין תמונת העבר היהודי שממנה אנחנו בורחים כל חיינו, הוא פשוט מצמרר.
הנה שני סיפורים שלוחמים לשלום ישראלים שלחו ביומיים האחרונים במייל. חשוב לומר- עוד כל כך הרבה סיפורים כאלה שאף אחד לא יודע, של הרס ושריפת שדות של פלסטינים ("תג מחיר", אותם בריונים קוראים לזה) שאין להם אל מי לבוא ובפני מי לשטוח את עולמם שחרב.
"לפני מספר חודשים אני ונאביל נסענו למושל ג'נין כדורא מוסא ובדרך היינו זקוקים לעזרה- החיילים לא נתנו לי ולנאביל להמשיך ולנסוע ברכב ישראלי לכיוון ג'נין מהמחסום בשבי שומרון. על אם הדרך פגשנו באקראי את חתאם וואוי שהציע לנו את עזרתו. חאתם אמר לנו מבלי שנכיר האחד את השני שאנו יכולים להחנות את רכבנו אצלו בבית לנסוע במונית לג'נין וכשנחזור תחכה לנו ארוחה טעימה.
אני ונאביל נסענו, נפגשנו עם מושל ג'נין וחזרנו אל ביתו של חאתם שגר בכפר דיר א-שרף הסמוך להתנחלות שבי שומרון. הוא עמד בהבטחתו, אכלנו שתינו אצלו פטפטנו ונפרדנו לשלום. מאז ביקרנו אותו פעם אחת ושוחחנו איתו מספר רב של פעמים. ובכן מדוע אני מספר לכם את כל זה?! כי אתמול המתנחלים שרפו את שדה החיטה של משפחתו. עמל של חודשים נעלם עם העשן ברוח. הייתי עצוב, כועס ומושפל על מה שהמתנחלים עשו לאיש הכל כך יקר שעזר לי בזמן מצוקה.
דיברנו אתמול ארוכות בטלפון והוא ניחם אותי בכך שהוא יודע שלא כל הישראלים הם מתנחלים ואחרי הכל ואף על פי מה שהם עשו לו הוא מחכה ומצפה לראות אותי ואת נאביל אצלו בבית שותים כוס תה על מרפסת ביתו בדיר א-שרף.
שאלוהים יתן לנו הרבה כח לשרוד את אחת התקופות הרעות שעוברות עלינו.
אהרון."
ועפרה כתבה:
"ערב טוב. לפני מספר דקות התקשר אלי חוסיין (אחד הפעילים בדרום הר חברון) הוא סיפר שדודו הותקף היום באבנים סמוך למאחז הבלתי חוקי עשהאל בזמן שנסע על הטרקטור שלו. הטרקטור נפגע, אחד החלונות התנפץ ואחת האבנים אף פגעה בגבו של מוחמד. במהלך האירוע זיהה מוחמד את התוקפים ולטענתו זו לא הפעם הראשונה שהם משליכים אבנים בכביש. חוסיין התקשר לשאול מה לעשות. לא הייתה לי תשובה והדבר היחיד שיכולתי להגיד לו זה שאם הם מחליטים להגיש תלונה שיפנו ליש דין. אני מנסה לחשוב כמה אנשים נפגעים ממתנחלים שלא מכירים מישהו מלוחמים לשלום או מכל ארגון אחר ועל הפגיעות האלה כלל איננו יודעים.
עפרה."

הגיע הזמן לשלב ידיים. להיעמד מול אותם אנשים ולומר- זה לא המחנה שלנו, זה לא מייצג את המדינה שלנו. זה לא יכול לקבוע את השיח הציבורי ולא ניתן להם לפגוע כך, ללא אבחנה, באחר, בשם כולנו.
הגיע הזמן לומר די. כי בסוף הדרך הזאת יש סוף.
ואסור לתת להם ולקיצוניים מן הצד השני להכתיב אותו.

יום שלישי, 2 ביוני 2009

תדע כל אם עבריה

קטע הוידאו הבא לקוח מתוך מופע שערכה תנועת "יש גבול", אשר נקרא "לחיי המלחמות שבדרך". הסרטון המלא מופיע באתר הטלוויזיה החברתית.
video

חולצת סוף מסלול.
כל כך ישראלי.
אמא מכבסת אותה בשישי. (אם עבריה, קרא לה דוד בן גוריון)
מה עובר לה בראש כשהיא רואה עליה ציור של אישה בהריון בין כוונות רובה על חולצת בנה? או ציור של אשה רוכנת על קבר בנה? מתכווצת לה הבטן? עולות בראשה תמונות שלו כילד קטן? זו חולצה של הבן שלה, אלה החיים שהוא חי עכשיו. זה אצלה בבית ואת זה אי אפשר לכבס. לא ב"אין לנו ברירה" ולא ב"הם התחילו" ולא במרכך.