איך זה מרגיש, להחזיר את השליטה לידיים

כמה זמן עבר מאז שהחזקתם שלט ביד?

כמה זמן מאז הפעם האחרונה שהרגשתם חדורי אמונה?
תקווה?
רוח?

כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהפגנתם את דעתכם?

להפגין זה לומר- לא ויתרתי,יש בי את הכוח לשנות.

אולי
שכחתם, בטח שכחתם

עד כמה זה מרגיש טוב.

פעילות יום שבת בכפר שופא

לפני מספר שבועות צץ אוהל כחול על גבעה מול ההתנחלות אבני חפץ. אנשי אבני חפץ פטרו את הקמת האוהל כמשובת נעורים של בני נוער בחופש הגדול.

חיילים על רקע האוהל והסוכות שנוספו לו בימים האחרונים

העובדה שמדובר באדמות פרטיות של פלסטינים מן הכפר שופא הסמוך לא הפריעה להם ו"משובת הנעורים" התמימה לא מנעה מאנשי ההתנחלות להתלבט ארוכות על השם שיינתן למאחז החדש, ולפרסמו ברבים, כעוד מאחז בשרשרת שמטרתה לגרור את כולנו מטה, למערבולת של מעגל דמים בלתי מסתיים.

אנשי קבוצת תל אביב- טול כרם של תנועת לוחמים לשלום יזמו אתמול פעילות פלסטינית- ישראלית משותפת של הקמת סוכה מול המאחז החדש.
אנשי וילדי התנחלות אבני חפץ עלו על המאחז כשהם לבושים בגדי שבת, בפיהם קללות ונאצות לעבר המפגינים, ובידיהם אבנים.

בני נוער מההתנחלות אבני חפץ מיידים אבנים על המפגינים (צולם על ידי דרור ליברמן)

למקום הגיעו חיילים אשר הבהירו למפגינים כנגד המאחז, שמדובר בשטח צבאי סגור (המתנחלים וילדיהם כמובן יכולים להסתובב בשטח באין מפריע. בשטחים הכבושים החוק הוא אופציונלי עבור המתנחלים ובמקביל- אבן ריחיים כבדה על צווארם של הפלסטינים תושבי המקום).
במהלך האירוע, על אף שלא נעשה כל אקט אלים שהוא מצד המפגינים, השתמשו החיילים באלימות פיזית ובכמות גדולה של רימוני הלם כדי להביא לריכוז המפגינים לנקודה אחת, לאחר שכשלו ניסיונותיהם למנוע את הגעת הקבוצה לנקודת המפגש.

הסוכה הסמלית שהקימה הקבוצה פורקה על ידי חיילי מג"ב תוך עשיית שימוש מוגבר ברימוני עשן ובדחיפות אלימות. במרחק לא רב משם עמד, שקט ושלו, מאהל כחול ומספר מבנים מסביבו, במאחז שלא זכה לכל התייחסות לאי חוקיותו מצד הצבא, שלא לומר פירוקו, על אף היותו עובדה קבועה בשטח ומעשה גזל לאור היום. צריך להיות במקום כדי להבין כיצד קבוצה אחת אלימה קוברת את העתיד של כולנו לאור יום, ובמקביל לראות את גודל המאמץ האלים המרוכז מול נסיונות להפגין מחאה לא אלימה, כדי להשתיקם.

ראאד אל הדאר, חבר לוחמים לשלום, מתרגם את הדברים שנשא אבנר וישניצר, המתאם הישראלי של לוחמים לשלום

באירוע הסולידריות השתתפה קבוצה של כחמישים ישראלים. אבנר וישניצר, המתאם הישראלי של התנועה, הזכיר כי האחריות היא של כולנו והחובה היא לשבור את מעגל השתיקה ולצאת בגלוי כנגד מדיניות הבריונות. מי שממתין להבהרות ולשידולים של ממשלת ארה"ב, צריך להיות מודע לכך שבזמן שהוא שותק המתנחלים קובעים עוד ועוד עובדות בשטח, בחסות אותה שתיקה ישראלית רועמת. זו המדינה שלנו, זו המציאות של כולנו, זו האחריות המוסרית שלנו- לצאת ולפעול.

לוחמים לשלום זוכת פרס "יורו מד" של קרן אנה-לינד

תנועת "לוחמים לשלום" הוכרזה כזוכה בפרס "יורו-מד" היוקרתי של קרן אנה-לינד, לשנת 2009. מדובר בפרס המוענק פעם בשנה, לארגון או אדם הפועלים לקידום דיאלוג בין-תרבותי. בעבר זכו בפרס מנזר מר מוסה אל-חבשי מסוריה, סגנית נשיא האיחוד האירופי רודי קרטסה טסגרופולו, במאי התיאטרון יאן ווילמס והצלמת הלבנונית רימא מרון.

מאות ארגונים מ-41 מדינות מאירופה, המזרח התיכון וצפון-אפריקה השתתפו בקביעת הזוכה, והעניקו את הפרס ל"לוחמים לשלום".

הקרן מקפידה על ייצוג הולם לארגונים ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה. נשיא הארגון הוא יהודי מרוקאי (מרוקאי ממרוקו, לא מישראל) אנדריי אזולאי.
שיטת הפרס עובדת כך, שקבוצת הארגונים מכל מדינה בוחרת את המועמד המועדף עליה. אנחנו זכינו ב-20 מתוך 41 מדינות (היו 5 מועמדים) כך שבוודאות קיבלנו קולות לא מבוטלים מארגונים ערביים.

אנו גאים במיוחד בכך שארגוננו משתף פעולה באופן שוטף עם שני ארגונים נוספים שהגיעו לשלב הגמר של התחרות - הוועד הישראלי נגד הריסת בתים, ופורום המשפחות השכולות.
אני מודים מקרב לב לכל מי שתמך בנו.

היום שאחרי

"חישוף", זה שם הקוד בצבא להרס. זה יכול להיות הרס של מטעים וזה יכול להיות הרס של בתים ושל שכונות שלמות.
בכלל, לצבא יש דרך מעניינת להביא חיילים לעשות דברים איומים בשמו, אבל ליטול את העוקץ מאותם דברים, הרבה מאד מזה בעזרת מילים.
תארו לעצמכם, למשל, נוהל שנקרא "פלישה לבתים ותפיסתם תוך גירוש המשפחה החוצה מן הבית או הגלייתם לאחד החדרים כשהם כלואים תחת סורג ובריח". או סתם בקיצור, "נוהל פלישה לבתי אזרחים". "נוהל אלמנת קש" נשמע ממש מזמין וחביב, לעומתו. לא ברור למה התכוון המשורר, אבל מן הסתם לא היתה לו כל כוונה לקרא לילד בשמו.

מי יכול למשל לנחש ש"נוהל רועה" הפסטורלי הוא נוהל שתכליתו ירייה באחת הכבשים של הרועה אם הוא לא עוצר כשקוראים לו?

לפעמים , הרבה אחרי שהאדם משתחרר, עולות בראשו תמונות. הן עולות, כי אין להן מקום בתוך עולם התמונות והדימויים הפרטי שלו. הן עולות, כי היכולת הזו, לומר לעצמי "שם זה שם ופה זה פה", ולעשות דברים איומים שם מבלי שהם יזלגו לפה, היא, איך לומר זאת, יכולת ששייכת לפחות בריאים שבתוכנו.

אבל הצבא הוא לא ערב רב של פסיכופטים. הוא צבא של מדינה, שרבים מאנשיה עוברים דרכו.
הוא אחת החוויות המרכזיות בחיים של מרביתנו.

צבא שמתנהל ומנהל את עצמו במציאות נפרדת, כשהוא סגור ומסוגר מפני ביקורת הוא גוף שבסופו של דבר מייצר בעיקר טראומות לשני הצדדים.
חייל שלומד שאיקסים על הנשק הם חלק מנורמת חייו ושמבטים מבועתים של ילדים הם עניין שבשיגרה יצטרך להתמודד בשלב אחר בחייו עם התמונות האלו, כשהן עולות בראשו בזמן שהוא, למשל, אוסף את ילדיו מהגן. הילדים שלו יצטרכו להתמודד עם אותם ילדים שבגרו ושאוחזים בנשק, כי אף אחד, לא משנה מה הדת והמה הלאום שלו, אף אחד לא יכול לתת מנוח לנפשו אחרי שראה כילד את הוריו מושפלים עד עפר בידי אדם אחר, ואת ביתו נהרס בחסות איזה צדק איום שלפיו בית של אחד הוא קדוש וביתו של השני אינו שווה כקליפת השום.
בית הוא בית.
אבא הוא אבא.
וחיים הם חיים.
אלו עובדות חיים, הן לא זקוקות לנו בשביל שנוכיח או נפריך אותן, ויש להן את הכוח שלהן, לייצר מציאות חסרת תקווה של איבה בלתי פוסקת עבור כולנו, או לחילופין- לייצר סיכוי לחיים נורמליים. לתקווה.
ולכן אסור לנו לשכוח. אסור לנו לאפשר לעצמנו ללכת שולל אחרי ההנחות הישראליות הבסיסיות על הפלסטינים (כולם מחבלים) ועל צה"ל (אסור לגעת בו).
ההנחות האלו מושכות את כולנו מטה, לתהום אפלה.

בימים אלה נפתחת בפייסבוק קבוצה שאוספת שמות מכובסים של נהלים והמשמעות שעומדת מאחוריהם. את המילון הזה צריך להכיר ולדעת. צריך שאימהות ילמדו את המשמעות שלהן, כי זו המציאות של הבנים שלהן. זו מכבסה של מילים שהן צריכות להכיר כפי שהן מכירות כל קפל במדים שהן מכבסות.
עיזרו לנו לעשות חישוף לכל מה שנעשה באפילת ההשתקה.
החיילים שהתראיינו לשוברים שתיקה תיארו את "מדיניות היום שאחרי".
מדיניות של הריסה מכוונת של בתים בעזה, לא בשביל היום, אלא בשביל המחר. כמה אירוני לקרא לזה כך.
הנה "מדיניות היום שאחרי" שלנו- חישפו את הזוועה. דברו עליה, אימרו אותה בקול רם וברור. שלא נוכל להתעלם, שהפנים האמיתיות שלנו יופיעו במראה.
בטיפול הפסיכולוגי הנהוג במצבי פוסט טראומה, אחד העקרונות הבסיסיים הוא חשיפה. רק לאחריה תיתכן התמודדות אמיתית וגלויה.
אחרת, אין יום שאחרי. יש רק חשיכה.

הזכות לסיפור

"נמחו עקבותינו
שרידי מגורינו נסחפו בזרם
וכל שנותר נמחק כליל
ציוני הדרך עד אחד
אינם מעוררים דבר
אינם מסמלים דבר
אינם מורים על שום דבר
הזמן בא בימים
והימים באים והולכים, הולכים ובאים".
(טהא מוחמד עלי)

בתוקף תפקידי כאחראי ומתאם חוגי הבית של לוחמים לשלום אני משתתף בחוגי בית רבים בישראל ובשטחים, ושומע את השאלות הנפוצות שמופנות לדוברים הישראלים והפלסטינים.
בישראל אחת השאלות השגורות והמציקות לקהל, היא השאלה בנושא זכות השיבה, הישראלים מתווכחים בנושא הבטחון, אך לא מוכנים לשמוע דבר בנושא זכות השיבה, דבר מלבד וויתור מוחלט של הדוברים הפלסטינים (כמייצגי דעת הקהל הפלסטינית) על זכות השיבה. לטענתם כל פתיחת דלת בנושא זכות השיבה, תסתיים בערעור והרס מדינת ישראל.
הדוברים הפלסטינים בדרך כלל נוקטים עמדה שונה, ובפומבי לא מוכנים להתבטא בזכות ויתור על זכות השיבה, וטוענים שהדבר צריך להיות נדון ולהיפתר במסגרת המשא ומתן. בשיחות פרטיות עם פליטים, נשמעות אמירות אחרות, למרבית הפליטים עמם דברנו ברור שלא תהיה שיבה המונית לתחומי מדינת ישראל כחלק מהסכם שלום, לא בטוח שכולם רוצים בזאת, אך מה שחשוב להם הוא שמדינת ישראל תכיר באחריותה לנכבה (ולמי שנושא החשיבות וההכרה בעוול שנעשה לעם אחר או לקבוצה אתנית אחרת לא ברור דיו שיקרא על המאבק של האבורג'נים באוסטרליה והאינדיאנים בארצות הברית וקנדה בתחום זה, או אפילו על השיח המזרחי- אשכנזי בישראל). רוב הפליטים עמם שוחחנו אמרו שמעבר לנושא ההכרה באחריות הם חושבים שיש צורך בפיצוי כספי, פתרון של איחוד משפחות שנקרעו כאשר חלקם בישראל וחלקם מחוצה לה, ופתרון לפליטים שנשארו ללא זהות כמו אלה שבלבנון ובסוריה. יש לזכור שהפליטים חיים כבר יותר מ 60 שנה מחוץ לאדמותיהם, חלק קטן מהם גר במחנות פליטים, רובם השתקמו כלכלית אך לא נפשית.

אך אני לא רוצה לעסוק במה שהפלסטינים חושבים או צריכים לעשות, אלא בקרע שנוצר בתוכי כשאני עוסק בנושא זה. אני ישראלי ואני גאה בלאומיותי, אך ברור לי שהמדינה שלי קמה תוך עשיית עוול (באשמתנו או באשמתם, ויכוח חסר תוחלת לדעתי) לעם אחר. הסיפור האישי שלי מדגיש את הסתירה שלמעשה אין לי תשובה עבורה. הורי פליטים מאירופה, עברו בקושי את השואה, למזלם שניהם שרדו ולאחר המלחמה, ברחו מאירופה להקים להם מדינה בארץ ישראל. הורי שוכנו במחנה פליטים בפרדס חנה, ואחר כך הוצע להם לעבור לירושלים, ולקבל שם חדר בדירה עם עוד כמה משפחות. כשהגיעו לירושלים שוכנו בשכונת בקעה ושם גדלתי. בית ערבי עם תקרה גבוהה ואריחי רצפה מצויירים, בית לתפארת, מעודי לא עלה בדעתי שבית ערבי הוא גם בית שגרו בו ערבים, ולא חשבתי היכן הם אותם תושבים שגרו בעבר בשכונה. לאחרונה במסגרת פעילותי בלוחמים לשלום החל הנושא להטריד אותי יותר ויותר, כיצד אותו בית בשכונת בקעה יכול להיות מקלט להורי וגם סמל לחורבן לאחרים, הורי שוכנו בבתים אלו בסוף 1948, התושבים המקוריים ברחו/גורשו רק חצי שנה קודם לכן. בזמן הזה הבתים נבזזו לחלוטין, ורבים מן התושבים הערביים של בקעה הושמו במחנה מעצר זמני, עד שהועברו משם- מרביתם לא הורשו לחזור לבתיהם.
איך מתמודדים עם הסתירה הזו, אין לי תשובות, אך זה נושא שאני רוצה לדבר עליו, ולחשוב עליו, ולדעתי ההתעלמות המוחלטת של החברה הישראלית מכל דיון בנושא (ראו את כל חוקי הנכבה שמוצעים השכם וערב), התעלמות זו רק מדחיקה את הבעיה ומונעת את פתרונה, וגם את פתרון הסכסוך כולו.

בישראל מתגאים כיום, שרבים כמו הורי ששוכנו במחנות פליטים, שוקמו, ואילו פלסטינים שהם פליטים במדינות ערב חיים עדיין במקרים רבים במחנות פליטים. לכך יש לי כמה תשובות, האחת הורי הגיעו למדינה שבה רצו אותם, למדינה שלהם, ואין פלא ששוקמו במהרה, הפליטים הפלסטינים הגיעו למדינות שלא מעוניינות בהם. אין פלא שלא שוקמו. ובנוסף לכך אותה מדינת ישראל המהוללה, ששולטת בשטחים כבר משנת 1967, לא עשתה דבר לשקם את הפליטים שחיים עדיין במחנות פליטים בגדה. יתר על כן, בישראל עצמה חיים עדיין פליטים פלסטינים רבים שיש להם אזרחות ישראלית, אך נמנעת מהם חזרה אל אדמותיהם המקוריות.
במסגרת לוחמים לשלום, אני חבר בקבוצה אזורית של תל אביב טול כרם, חלק מהעמיתים הפלסטינים שלי גרים במחנה פליטים טול כרם (10 קילומטר מביתי, 42 שנה תחת שלטון ישראל ועדיין במחנה פליטים), ורק לאחרונה התחלתי להתמודד עם העובדה שלמעשה מוצאם מכפרים שצמודים לעיר בה אני גר- כפר סבא. ארגון זוכרות מארגן כעת פרוייקט בנושא כפר נטוש אחד שנקרא מיסקה, והחלטתי אתמול להצטרף לסיור שלהם בכפר, היות ושלשה מחברי הקבוצה שלנו מוצאם מהכפר הזה, אביהם שהיה מוחתאר עדיין גר במחנה פליטים טול כרם.
היה לי די מצמרר להסתובב בשדות בין רמת הכובש למשמרת, ולראות את שרידי המסגד, את חורבות בית הספר שנהרס לא מזמן כי לתושבים הישראלים הפריע שמגיעים למקום צאצאי הפליטים לקיים ימי זכרון לרכוש שנלקח מהם(כך כתוב בפירוש במכתב שנשלח על ידי הרשויות) וכנראה לעולם לא יוחזר .
גם אני גדלתי על המיתוס שהערבים סרבו לתוכנית החלוקה, והכפריים ברחו כי הבטיחו להם לחזור עם כוחות הכיבוש הערבים, לאחר שהיהודים יושלכו לים, יש בודאי מקרים כאלה. אך זה לא מסביר את העובדה שרוב שטחי מדינת ישראל 'נוקו' מפלסטינים תוך כדי המלחמה, שבגליל נשארו כפרים כי לאלוף הפיקוד הצה"לי הייתה מדיניות שונה מיגאל אלון שפיקד על שפלת החוף, וניקה את האזורים שבשליטתו חד וחלק מערבים (כמה זה נשמע מחריד כשקוראים על גירוש אתני במדינות אחרות, אך אצלנו כרגיל זה עדיין ב'אשמתם') זה לא מסביר את העובדה שפלסטינים גורשו מאשקלון ויפו גם בתחילת שנות ה 50, שבכפרים רבים התושבים נכנעו (ויש תמונות המעידות על כך) ועדיין גורשו.
אין לי ספק שרבים ברחו, זו הייתה תמונה נפוצה בזמן מלחמות, אזרחים בורחים עד שוך הקרבות (ראו את פקיסטן היום), הנכבה היא לא הבריחה אלא העובדה שלא איפשרו להם לחזור לאחר תום הקרבות. ושוב סתירה, ומה אם כן היו מאפשרים להם לחזור? איך הייתה המדינה שלי נראית היום? אין לי מושג, כמו שאין לי אפשרות להחזיר את גלגל ההיסטוריה לאחור, אך אין לי בעיה אישית להודות, שיש כאן בעיה, ושיש כאן עוול, והתעלמות שלנו מכל דיון בנושא לא מובילה לאף מקום.
בסיור לא הופתעתי לגלות שיש פליטים ממיסקה שגרים כיום בטירה בישראל, במרחק קילומטרים ספורים מהאדמה שנגזלה מהם, וחולקה בשרירות לב לקיבוצים ומושבים באיזור. פליטים בתוך המדינה, שלא נמצאים מעבר לגבול, אלא בתוך תוכנו. וזה לא המקרה היחיד, ראו את עין הוד שמתהדרת בבתיה היחודיים והאמנים שבה, אך האם אתם יודעים שחלק מהתושבים המקוריים של עין הוד גרים מרחק קילומטרים ספורים מעין הוד המקורית, בכפר שנקרא היום עין חוד, נקרא אמרתי? כפר שמדינת ישראל לא הכירה בו עד 2005 ושחובר (במדינת ישראל!!) לחשמל בשנת 2006. כולכם מכירים את הספורים של עקורי איקרית וברעם שהם פליטים עקורים בתוך מדינתם היא מדינת ישראל.
הקונצנזוס בישראל הוא רחב מאד בהתייחס לזכות השיבה. אולי כי הוא פורט על כל נימי הפליטים שהיינו, לוחץ על כפתורי הפחד בנראטיב שלנו, הנראטיב של היהודי הגולה. על נהרות בבל ישבנו וגם בכינו בזוכרנו את ציון, והיום אנחנו לא מוכנים לקבל את העובדה שיש עם אחר שיושב על נהרותיו. אבל זו עובדה.
זכות השיבה היא למעשה, לפני הכל, הזכות של הפלסטינים לנרטיב משל עצמם. לפני הדיונים, לפני ההסדרים הכספיים או האחרים, לפני שנסכים על מה אפשר ומה אי אפשר, אנחנו צריכים להסכים על הטרגדיה. זה שהיא היתה, במקביל, גם אחד הרגעים המאושרים ביותר בתולדות העם היהודי, זו גם כן עובדה. אבל שלא כמו במתמטיקה, החיבור של מינוס ופלוס לא יוצרים מינוס או פלוס, בתלות בגודלם. הם רק נשארים כך, שניהם, נעוצים עמוק לתוך הנרטיב המשותף, זה שיישאר איתנו, עם כולנו, לנצח.

נכתב על ידי רוני סגולי, חבר 'לוחמים לשלום'

"נוהל ג'וני" שב משדה הקרב

יש מן קריצה עוקצנית בשם שלו, מן התחכמות חיילית, שעולים ממנה ניחוחות של חומרי גירוז והד של שקשוק נשקים וטעם של מנת קרב מעופשת.
כדי להבין את המשמעות של הנוהל הזה ואחרים, צריך להבין דבר אחד מרכזי ביחס למדינת ישראל- עשרות שנים של כיבוש הפכו אותה עיוורת לסבלם של אחרים, עיוורת לזכותם לחיות, עיוורת לאנושיותם.
זה נכון לגבי אותם אנשים שמציפים את הידיעות על עדויות החיילים בטוקבקים מתלהמים ומלאי שנאה, וזה נכון גם לגבי האנשים הספונים בבתיהם, אלה שלא ייצאו להפגין אלא אם יתקינו להם אנטנה סלולרית ליד הבית, אבל מגדירים את עצמם כשמאל, מבינים שהעדויות בעייתיות בלשון המעטה, אבל עומדים נבוכים מול הצהרות דובר צה"ל, שאם רק ימסרו לו את השמות של החיילים המעידים הוא כבר יטפל בהם, סליחה, בעדויות שלהם, יחקור ולא יניח עד שימצא את האשם. אבל אם לא ימסרו לו את השמות, מה רוצים ממנו? שיידע לבד??
השותקים והמתלהמים ממלאים את עמודי הטוקבקים היום. אלה בשתיקתם ואלה בשנאתם. מפקירים את החיילים שהעידו לצינת הגלות. אותם לוחמים היום הם בוגדים. והשמאל הוא אותו שמאל- הזוי, קיצוני, סהרורי ובוגדני.
ככל שמעמיקה השתיקה כך מעמיקה השנאה מן העבר השני. בין שתיהן נפרש מישור אפל וצחיח שאין בו מקום למוסר, אלא אם כן הוא משרת את הצרכים המיידיים, הבלעדיים שלנו. הבעיה עם מוסר כזה היא שהוא חרב מתהפכת. הצמצום מוליד צמצום. השנאה מולידה עוד שנאה. האחר השנוא הוא אותו אחד שאינו מחזיק בדעותי, ברגע כלשהו נתון.
מי שלא מודאג מהשנאה לפלסטינים, שישאל את עצמו אם שנאת השמאל הישראלי מדאיגה אותו. אם גם זה לא מדאיג אותו, אולי ידאיג אותו המפגש הבא שלו עם נהג עצבני בכביש.
ישראל של 2009 מצטיינת בשנאת האחר.

אתם, השותקים, צריכים לדעת את זה:
האנשים שפועלים היום לחשוף את פעולות הצבא בעזה אינם הזויים. הם ישראלים, כמוכם. ההבדל הוא בנכונות שלהם להילחם על המדינה הזו, במקום שבו אתם ויתרתם. הם מוכנים לשמוע, להקשיב, לחשוב, להתלבט, לכעוס, לצאת, לומר, להיאבק על מה שחשוב להם, אבל גם לכם. רק שאתם שותקים. להנהן לא נחשב, לא נספר. על כל הנהון הסכמה שלכם יש שלושים טוקבקיסטים מתלהמים, על כל הנהון הסכמה שלכם יש עשרה מתנחלים שמוכנים עכשיו ללכת ולשבור לאיזה פלסטיני את העצמות כי הצבא פירק להם קרוואן על גבעה, על כל הנהון שלכם יש לפחות "מומחה" אחד בחדשות שיסביר לכם למה אתם צריכים להמשיך לשתוק.
השאלה היא, מה אתם מתכוונים לעשות עם זה. ואל תגידו זה לא מעניין אותנו. השתיקה שלכם היא הכוח בידי מדיניות השנאה ונוהלי החושך, להמשיך בדרך הזו, שמחריבה את כולנו.

הזמנה לאירוע של "שוברים שתיקה"

אחלה בחלה

ונותר רק לתהות:

האם אחרי ארבעים ושתיים שנים של כיבוש, עדיין אין לעם שבאדמותיו אנחנו מחזיקים פרצוף?

החיילים ממהרים להשיב את הכדור (-ביזה? השחתת רכוש? לא בבית ספרינו) ואז נכנסים למשחק כדורגל שאין בו שערים ואין בו הגיון ואין בו שחקני יריב ואין בו, בעצם, כלום, כי מוצג רק צד אחד של הסיפור. כמה סימלי.

הפרסומת הזו (אפשר לדמיין את האדם שכתב את התסריט שלה משוכנע שתרם את תרומתו לתהליך השלום) מציגה תמונת מציאות שטוחה של ההכחשה הישראלית חסרת הגבולות, שאין בה שמאל וימין ואין בה גיוון אין בה יכולת להכיל את עובדת קיומם של הפלסטינים כשווים. כבני אדם. אין זה מקרי שהאנשים שמשחקים עם החיילים מן הצד השני הם חסרי פנים. עימנואל לוינס כתב, "פני הזולת מורות לי אחריות שלא ניתן לשלול אותה". ומה אם אני בוחר להפנות את מבטי מהן?

הצמצום הרגשי הפרטי והחברתי, ההשחתה המוסרית, ההדחקה, ההכחשה, הרידוד של השיח הפוליטי- חברתי, ההשטחה שלנו כחברה. פרסומת שהמוטו שלה הוא "כי מה בסך הכל כולנו רוצים. שיהיה קצת כיף", ושמוצגת על רקע התמונות האלו, צריכה להדאיג אותנו.

בקיומה היא ממחישה היטב כיצד אדם שלא רואה את האחר, מוותר בדרך גם על עצמו.

קומו מהכורסה, והצטרפו לעשייה. פחות מזה פשוט כבר לא מספיק יותר.

מותר הבקר

ארגון מגדלי הבקר טוען כי מדיניות הממשלה להגבלת הכנסת בקר לעזה גורמת לנזקים כלכליים כבדים למגדלים.

שימו לב לדבריו של חיים דיין, מנכ"ל ארגון מגדלי הבקר. לפי הכתבה אמר מר דיין כי"מגמה זו של הממשלה, שמטרתה לפגוע בתושבי עזה, ולא להעביר בקר לאזור זה, פוגעת אנושות בכלכלת מגדלי הבקר המטפחים את ראשי הבקר בעלות כלכלית גבוהה, חודשים מעבר למתוכנן".

כלומר, מילא לפגוע בתושבי עזה, אבל אחרי שהרגלתם אותנו שנים ליהנות מרווחים על גבם הכבוש, איך אתם מעיזים לפגוע בנו?

אף מילה בכתבה על הפלסטינים בעזה. הלא הם שקופים.

כמו שכבר הערנו בפוסט קודם, שוב ראייה שמגלה את התהליכים "הבטחוניים" בהחלטות על המצור על עזה שמביא "בטחון" למדינת ישראל.
הנזק הוא למגדלי הבקר הישראלים, כאילו שהמצב הוא שהעזתים יכולים לייבא כעת תוצרת לא ישראלית, במקום.
הדיון הוא בין עמוס גלעד למנכ"ל משרד החקלאות - הנה מצטמצמת לה המערכת המדינית בקבלת החלטות בסכסוך העיקרי של מדינת ישראל לשני אנשים: מתאם פעולות ומנכ"ל משרד החקלאות.

הקורא את הכתבה עשוי לחשוב שהכיבוש הוא בכלל לא עניין לפלסטינים. הוא עניין של סחורות ורווחים וארגון מגדלי הבקר וחברת "נשר" וארגון מגדלי הפירות והירקות וגיגית אחת סגורה ומסוגרת. אין יוצא ויש בא. ויש מי שמפקח על הבא, להפוך אותו לאבן כלכלית שואבת.

כתב: איתמר פייגנבאום, חבר 'לוחמים לשלום'

חמש דקות של גן עדן

אתמול הוקרן הסרט "חמש דקות של גן עדן" במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי בסינמטק ירושלים.
הסרט נותן נקודת מבט אנושית על הסכסוך בצפון אירלנד, דרך הסיפור של שני אנשים שנקשרו זה בזה בקשר דמים נורא: אליסטר ליטל הפרוטסטנטי וג'ו גריפין הקתולי.
הסרט מבוסס על סיפור חייו של אליסטר ליטל (בכיכובו של ליאם ניסן), לוחם במחתרת ה- UVF לשעבר, אשר נכח באירוע הקרנת הסרט, כאורח של תנועת 'לוחמים לשלום'.
בסיומו של הסרט התקיים פאנל בהשתתפות חן אלון, לוחם לשעבר וממקימי "לוחמים לשלום", בסאם עראמין, לוחם לשעבר וממקימי "לוחמים לשלום", ג'רי פוסטר, לוחם במחתרת ה- IRA לשעבר, ואליסטר ליטל, ובהנחיית נטע אסנת.

אליסטר ליטל פתח את הדיון במשפט: "האליסטר הצעיר שהייתי, הרג את האליסטר שאני היום". לדבריו, הוא מקדיש היום את חייו "כדי להצליח לדמיין עתיד בו אנחנו לא הורגים את עצמנו ובו המורשת שאני משאיר לילדי היא לא מורשת של מוות".

הקושי הגדול בעיניו בתהליך שעבר, היה הפחד מן התחושה שהוא בוגד בחבריו למאבק, והיה לו חשוב למצא דרך לפעול למען השלום בלי לבגוד בארצו.

אליסטר ליטל

לצידו של אליסטר ישב ג'רי פוסטר, לוחם ה- IRA לשעבר. מעניין היה לשמוע את שניהם מעידים על כך שאינם מסכימים זה עם דרכו של זה, ההגעה להסכם שלום אינה פותרת את המחלוקות, אלא היא בוחרת בדרך אחרת לטפל בהן.

גם אליסטר וגם ג'רי הגיעו להכרה בקיומו של האחר, ברגשותיו ובאנושיותו, דווקא בזמן שהותם בכלא.

לדברי אליסטר, היה זה המפגש עם מותו של לוחם מן הצד השני אשר מת בשביתת רעב בכלא, שהפגיש אותו לראשונה עם הנחישות ואומץ הלב של הצד השני; "ברגע שהכרתי באומץ ובסבל של האחר, הצלחתי לגלות את האנושיות שלי".

ג'רי הצטרף בכלא למפגשים בין הצדדים שאורגנו בכלא. לדבריו, המפגשים הראשונים היו בעלי אופי פוליטי, אולם עם הזמן, השיחות עברו לפסים אחרים. המפגש שלו עם הורים שכולים מן הצד השני ועם שברון ליבם היכה בו- "זה הלם בי לראות את הכאב שלהם שאני גרמתי לו".

ג'רי התייחס לדרך שבה האדם תופס את האוייב. לדבריו, "דה הומניזציה של האוייב היא למעשה דה הומניזציה של העצמי, ואני צריך לעשות רה- הומניזציה לעצמי לפני שאני עושה רה- הומניזציה של האוייב".

בסאם עראמין, חבר לוחמים לשלום שביתו עביר נהרגה ע"י לוחמי מגב בדרכה מביה"ס, אמר "האלימות היא קלה. התוצאות שלה קשות אבל ההפעלה שלה קלה. להאמין באי אלימות זה מה שקשה כי צריך לחשוב, ולחשוב אחרת ממה שחשבת בעבר".

בסאם עראמין וחן אלון

בסאם התייחס לסרט, שבו הילד בן ה- 11 שאחיו נרצח לנגד עיניו, סוחב עימו במשך 33 שנים את רגשות הנקם והשנאה: "הבת שלי השנייה היתה בת 11, כשעביר נפלה ומתה מול העיניים שלה. אני עושה מאמץ גדול עם הבת שלי, שתשכח. שתשכח. זה עוד אסון בשבילה לתת לה ללכת עם השנאה עכשיו עוד 33 שנה".

בסאם בילה שנים רבות בכלא הישראלי. לדבריו, בכלא הוא הבין שהדרך היחידה ליצור שינוי היא דרך דיאלוג ופעולה לא אלימה. "אם אני אלמד להכיר את האויב שלי, אני יכול לנצח, אבל אם אני שונא את האוייב שלי, אני הורג את עצמי".

חן אלון תיאר אירועים בצבא בו שירת כקצין שריון, שהביאו אותו להבין שהוא מאבד את צלמו כאדם. לדבריו, "המשפט שנאמר בסרט, שזה הולך ונעשה כבד יותר עם השנים, זה נכון כל כך". חן דיבר על הקלות שבה הוא הורה להרוס בית בכפר אל ח'אדר, בלי שתעבור בראשו לרגע אחד המחשבה שזה בית, בדיוק כמו ביתו שלו שכל כך יקר לליבו. האירועים שעבר הובילו אותו להחליט לסרב לשרת בשטחים, מה הביא להכנסתו לכלא. "בכלא הרגשתי שאני בוגד ובוגד ובוגד, ופתאום הבנתי- שאני נאמן. לעצמי."

לאחר הסרט והפאנל התקיים מעגל שיח בסיפריה בסינמטק, בהשתתפות חלק מן הצופים בסרט וחברי לוחמים לשלום. לשאלה האם תנועת לוחמים לשלום לא מנציחה את המצב הקיים, הבהיר חן כי תנועת לוחמים לשלום אינה תנועת דיאלוג, אלא תנועה אקטיביסטית שפועלת לשינוי בדרכים לא אלימות. סולימן אל חטיב, חבר לוחמים לשלום מרמאללה אמר- "אני לא בתנועה הזו כדי לאכול יחד חומוס ופלאפל. אני פה כי אני מאמין שזו הדרך ליצור שינוי". רוני סגולי, חבר לוחמים לשלום מת"א אמר, "אני נמצא בתנועה הזו בשבילי, בשביל החברה שלי. אני ישראלי גאה בדיוק כפי שהחברים הפלסטינים בתנועה הם פלסטינים גאים". לשאלה מדוע דווקא הבחירה בתנועה דו לאומית ולא בתנועות שיפעלו בתוך החברות השונות בנפרד, ענה בסאם כי "פלסטיני יכול לעשות שינוי אצל ישראלי יותר טוב מישראלי, וישראלי יכול לעשות שינוי אצל פלסטיני, יותר טוב מפלסטיני".

המפגש הסתיים בקריאה של אבנר וישניצר, המתאם הישראלי של תנועת לוחמים לשלום, לקום ולהתעורר מן האדישות ולהצטרף למעגל הפעולה, "כי זה הסכסוך שלנו, ואף אחד אחר לא יסיים אותו עבורנו".

זה היה ערב לא קל, לא פשוט לשבת מול פאנל של אנשים שאיבדו, בשלב זה או אחר בחייהם את נפשם, או את יקיריהם. ולמרות זאת, ואולי בגלל זה, ובגלל העובדה הפשוטה שדווקא הם הצליחו להניח לשנאה, זה היה בעיקר- ערב של תקווה.

מפגש ברמאללה

לפני יומיים התקיים מפגש של תנועת לוחמים לשלום עם פלסטינים במלון בפאתי רמאללה. בפגישה נכחו מנכ"לית משרד הפנים הפלסטיני והממונה על ארגונים לא-ממשלתיים ברשות, וכן פעילי חברה אזרחית פלסטינים. כמו כן נכחו כמה פעילי ארגונים בין לאומיים, סך הכל, כשלושים איש. הפגישה נועדה להציג את התנועה, את יעדיה ואת דרכי פעולתה לאנשים שלהם השפעה מסויימת ברחוב הפלסטיני ולקרב אלינו אנשים שכבר שמעו עלינו אך עדיין מהססים. במהלך המפגש ספרו חן אלון ונור שחאדה את סיפוריהם האישיים ובסופו התקיים דיון.

בדיון שהתפתח לאחר הנאומים והספורים האישיים נשאלו שאלות די נוקבות והרגשנו שאנחנו נחשפים לפלסטינים שאינם מן המשוכנעים אך למעשה ברכנו על השאלות.
אחת הנשים ששמעה את ספור הסרבנים שחן סיפר, שאלה מדוע אנחנו לא מתעדים את מה שהחיילים שסרבו לשרת בשטחים סיפרו כדי שזה ישמש לשכנוע החברה הישראלית.
רוב הדוברים הדגישו שהם לא רואים את מחנה השלום הישראלי (סיפור מוכר? האם אנחנו לא אומרים אותו דבר לגביהם?) ושעלינו, כתנועה, לעבוד קשה כדי לשכנע את החברה הישראלית בנחיצות השלום וסיום הכיבוש.
מנכ"לית משרד הפנים הפלסטיני עודדה אותנו להמשיך בפגישות אלו, ולהרחבת הפעילות והקשרים, על אף הביקורת שהיתה לה על ישראל ועל הכיבוש
כמובן שנשמעו גם הצהרות מילטנטיות אך זה היה ממש מיעוט, רוב הנוכחים היו סקרנים ידידותיים.

תנועת לוחמים לשלום עושה את מה שממשלת ישראל צריכה לעשות.

זה כוחו של העם, שדורש פיתרון היכן שהמנהיגים מבקשים להיכשל פעם אחר פעם. אנחנו נראה להם את הדרך, כי היא קיימת.

לא נעצור. זאת זכותנו וזו חובתנו. הצטרפו אלינו.

מדרש שיר- תמונה

אתם
העומדים במפתן
היכנסו,
שתו איתנו קפה ערבי
אולי תרגישו
שאתם אנשים כמונו.
אתם
העומדים
במפתני הבתים
צאו מהבקרים שלנו
שנהייה בטוחים
שגם אנחנו
בני אדם.

(מחמוד דרוויש)

התמונה צולמה במהלך סיור שמארגנת תנועת לוחמים לשלום במזרח ירושלים אחת לחודש.

במזרח העיר ירושלים נהרסים בכל שנה בין חמישים למאה בתים שנבנו באופן לא חוקי. הסיבה לבנייה הלא חוקית היא בעיקר העובדה שעיריית ירושלים כמעט ולא מנפיקה כלל אישורי בנייה במזרח העיר.

בעלי הבתים שנהרסו, מחוייבים גם בפינוי ההריסות. וכך, אף על פי ששרידי מרבית הבתים שנהרסו נעלמו לחלוטין מן השטח, בית אחד נותר על חורבותיו, מכיון שהחברה שבנתה אותו פשטה את הרגל ואין מי שיפנה.

עיריית ירושלים, בהיעדר מי שיפנה או ישלם על הפינוי, מתעלמת מגל ההריסות.

הבית הזה נמצא שם כבר מספר שנים, מספר בדממה של ברזל חשוף ובטון מרוסק את סיפורו.

לאחרונה, יד נעלמה ציירה על חורבותיו את דמותו של המשורר הפלסטיני, מחמוד דרוויש.

שבוע השלום בבית ג'אלא

אחד הדברים המרתקים בסיפור של הכיבוש הוא כמה מעט אנחנו יודעים, ועד כמה אנחנו חיים בתחושה שהכל פרוש וגלוי לפנינו.
ההבנה שיש דברים אותם אנחנו לא יודעים, היא הבנה שנפרשת לנגד העיניים בבת אחת, ברגע שבוחרים לאפשר לה להופיע.
ואו אז נחשפים החלקים האפלים שבתוך הסכסוך עקוב הדם וחסר התקווה הזה, אבל בה בעת נחשפים גם ניצנים של תקווה. של רצון טוב.- יד מושטת, ולא כלאחר יד.
למשל, האירוע הזה שאף אחד מכם לא שמע עליו אבל התרחש גם התרחש- "שבוע השלום", אותו אירגנה הכנסייה הלותרנית בבית ג'אלא.
ודווקא הוזמנתם.

ביום שלישי האחרון, קבוצת ירושלים- רמאללה של תנועת לוחמים לשלום נטלה חלק בפעילות של צעידה אל נקודת מפגש משני עברי גדר ההפרדה, מתחת לכביש המנהרות. בנקודת המפגש התקיים טקס קצר שכלל מספר נאומים ומעגל מתופפים שהפיח חיים בארוע. חיילי מג"ב שמרו על ריחוק והכל עבר בשלום.

ביום חמישי שאחריו, התקיים בבית ג'אלא אירוע המוני שנעל את אירועי שבוע השלום.

גם אתם הייתם במוזמנים, אבל כמובן שמילה לא מוזכרת על ארוע כזה בתקשורת הישראלית, אז איך תדעו.

זה לא צריך להפתיע שהתקשורת הישראלית משרתת את האינטרס של הגוף השלטוני, מתוך אינטרסים כלכליים ואחרים שלה. התקשורת הישראלית לא תדווח דיווחים פרו פלסטיניים לא מכיוון שיש שם מישהו שמכוון שכך יקרה, אלא מכיוון שהיא סמוכה מדי לשולחנם של קובעי המדיניות ומומחיה הם על פי רוב פרסונות אשר נהנות היטב מקרבה זו ומבקשות לשמרה. הבעיה עם זה היא שהקהל הישראלי למד להיות ניזון רק מהתקשורת הישראלית, ומה שאין שם, לא קרה.
הפער בין הקיים בפועל לבין הידוע דרך אמצעי התקשורת הישראליים משרת היטב את הטיעון הישראלי הנצחי "אנחנו רוצים שלום, זה הם שעושים את הבעיות".
הימנעות מדיווח על שבוע השלום בבית ג'אלא הוא דוגמה קטנה מאד ואפילו כמעט זניחה ביחס לדוגמאות האחרות של חצאי אמיתות שמאפשרות לנו להמשיך להחזיק בעוז בתפיסות החד צדדיות האלו.
קטנה אך משמחת.

במסגרת אירועי נעילת שבוע השלום ביום חמישי האחרון, ארגון לוחמים לשלום הוזמן לשאת את דבריו בפני משתתפי הפסטיבל. לנאומים קדמה תהלוכה של בסביבות 2000 איש שבראשם הלכו חכמי דת מוסלמים נוצרים וגם רב יהודי. המסר של התהלוכה היה שחרור אסירים ושלום.
מדהים היה לראות את הארגון של האירוע, את רחובות בית ג'אלא נקיים, את המשטרה והצבא הפלסטיני מכוונים תנועה ואת תחושת הבטחון שכולם חשו במקום
בתום התהלוכה (ברחובותיה התלולים של בית ג'אלא ביום חם ולח) הגענו למועדון שבחצרו נערכו הנאומים.
המתאם הישראלי של תנועת לוחמים לשלום, אבנר וישניצר, נשא נאום בשם הארגון, ובו מסר של אי אלימות, ומחוייבות לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. הנאום לווה במחיאות כפיים מהמשתתפים ובסיומו רבים נגשו למתאם ולחצו את ידיו.

הנה לפניכם קטעים מן הנאום:

שלום לכולם,

שמי אבנר וישניצר ואני המתאם הישראלי של תנועת לוחמים לשלום. אני שמח להיות כאן אתכם היום, שמח לראות את אלפי האנשים שבאו לכאן בכדי לקרוא להפסקת האפליה והכיבוש, שבאו לכאן למען השלום.

כמו רבים מחבריי, גם אני אחזתי בנשק. כשהייתי בן שמונה עשרה התגייסתי ליחידה מיוחדת של הצבא הישראלי. הייתי פטריוט ישראלי וחשבתי שחובתי לשרת את החברה שלי. אני עדיין פטריוט ועודי מאמין שעלי לשרת את החברה הישראלית, אלא שהיום אני מבין שהשירות החשוב ביותר שאוכל לעשות עבור החברה שלי הוא לשחררה מן הכיבוש ולהפסיק את מעגל הדמים.

באתי לכאן היום על מנת להגיד לכם: אף אחד לא יסיים את הסכסוך הזה במקומנו. אנחנו זקוקים לסיועה של הקהילה הבין לאומית אבל הקהילה הבין-לאומית לא תוכל לפתור את הבעיות שלנו בשבילנו. עלינו לקחת אחריות על גורלנו. אנחנו בלוחמים לשלום מאמינים שעלינו להיאבק ביחד, ישראלים ופלסטינים, על מנת להביא לכינונו של שלום צודק, שלום המבוסס על כבוד הדדי.

חשוב להבהיר: דרכנו אינה דרך של נורמליזציה עם הכיבוש. דרכנו היא דרך של מאבק נגד הכיבוש. ואולם זהו מאבק שאין בו דם, שאין בו אלמנות ויתומים. די. כל-כך הרבה דם נשפך ופלסטין עדיין אינה חופשית. כל-כך הרבה דם נשפך וישראל עדיין אינה בטוחה.

כלוחמים לשעבר אנו יודעים את מחירה של המלחמה. היטב הכרנו את הכאב, את הזעם, את השכול. אך כלוחמים לשעבר אנו יודעים גם שצריך יותר אומץ בשביל להניח את הנשק, מאשר בשביל לשאת אותו. אנחנו קוראים לכם להיות אמיצים. אנחנו קוראים לכם להצטרף למאבק הבלתי אלים שלנו. אנחנו קוראים לכם לעזור לנו לבנות עתיד אחר בשביל הילדים הישראלים והפלסטינים, עתיד שאין בו חומות, עתיד שאין בו מחסומים, עתיד שאין בו שנאה. אנחנו קוראים לכם להלחם יחד איתנו, למען שלום.

תודה לאבנר וישניצר ולרוני סגולי על ההשתתפות בכתיבת הפוסט

במקום להקל על הפלסטינים - הקלו עלינו

מועצת יש"ע יצאה היום בקריאה קורעת לב:
"במקום לדון על מחוות והקלות לפלסטינים, הגיע הזמן שהממשלה שנבחרה בקולות המחנה הלאומי תתחיל להעניק הקלות למפעל ההתיישבות החלוצי-ציוני ביהודה ושומרון".
קצת קשה להחליט לאיזה חלק להתייחס- האם לחלק שמדבר על "להתחיל", או על החלק שמניח שאם בחרתי בממשלה הזו, תפקידה עכשיו להתחיל לחלק לי הקלות בתמורה, או אולי להיכנס להגדרה של המתנחלים את עצמם: "מפעל התיישבות חלוצי- ציוני".
כי מי אם לא אדם יכול להעיד על עצמו.

ליתר בטחון, כדאי לקרא ולהתעמק בדו"ח של 'שלום עכשיו' על מחיר ההתנחלויות בשנים 2009-2010. מי יודע. אולי המתנחלים צודקים ובאמת פספסנו איזו הטבה.
או שתיים.

PeaceNow: The cost of settlements in Israel 2009-2010 Budget

אלמנת קש

הבית שלכם.
מדף הספרים. המטבח. הסלון. המקלחת. הטלויזיה. התחושה שיש, כשנכנסים הביתה מיום עבודה. הבית הוא הנקודה בסוף כל משפט. המקום שבו אתם יכולים להשיל מעליכם את משא היומיום, להיות מי שאתם.

נניח,

שמישהו אחר יכול בכל רגע להיכנס לתוכו, למשל באמצע הלילה, כשאתם ישנים, להעיר אתכם, להוציא אתכם החוצה. או לכלוא אתכם באחד החדרים שלכם. מישהו יכול לכתוב עם ליפסטיק שהוא מצא באחת המגירות על המראה, בשביל הכיף, או לכתוב סיסמאות על הקירות. להחריב לכם את הריהוט, כי מחפשים משהו או כי רוצים לעשות כמו ב- mtv. לשבת לכם בשירותים, ואם נגמר הנייר, לנגב את הצואה בוילון אמבטיה, או במגבות, או בכביסה, לשבור לכם את הטלויזיה עם פטיש, או להעיף אתכם כדי לראות משחק כדורגל (ארגנטינה- ניגריה) אצלכם בסלון, לפוצץ בו את הדלתות כדי להתאמן בפיצוצים, להשתין על השכנים שלכם מלמטה או למלא להם את המרפסת בשקיות צואה, לגנוב לכם כל מני דברים יפים מהבית, את הלפ טופ שלכם, למשל, לשבור לכם קירות בבית עם חומרי חבלה זולים והרסניים שלא מותאמים לשטח בנוי כי חבל לבזבז חומרים יקרים , ואם אתם נמצאים שם והקיר עבה במיוחד, אז לצרף אתכם לצוות השוברים, לאכול לכם מהמקרר, ואם אתם מגדלים בעלי חיים, לעשות גם מנגל, בכיף, ובסוף לפתוח את דלת החדר הנעול, לזרוק לכם את המפתחות ולומר לכם-
יאללה ביי.

החוק הבינלאומי אוסר על תפיסת רכוש של אזרחים ועל תפיסת רכוש של אזרחי האויב אלא אם כן הדבר הוא הכרחי למלחמה.

הבעיה היא לא רק בפרטים הקטנים- מה הכרחי ומה לא (אחרי הכל, זה היה משחק כדורגל חשוב) ואיך נקבעת המידתיות ומי הוא דרג הפיקוד שמקבל את ההחלטות מסוג זה (זוטר, זוטר מאד). הבעיה היא שכאשר אתה נכנס בכוח לביתו של אדם אחר, אתה מאבד את היכולת לראות אותו כאדם. כל חייל מכיר את התהליך הזוחל הזה של אובדן הזהות. בהתחלה אתה נזהר, אחר כך פחות, אחר כך עוד פחות, ובסוף אתה מוחק מראשך את העובדה שמדובר בבית. בדיוק כמו הבית שתחזור אליו בעוד כמה ימים, עייף ומורעב וצמא לשקט ולקירות ולריחות המוכרים ולמיטה שלך.
אבל אנחנו מבינים מעט מאד, אם אנחנו מסרבים להבין שגם הם חוזרים בסוף, לחורים פעורים בקירות, למשקופים מפוצצים, לחפצים שבורים, לנקות את הצואה שלך מהוילונות.

ונניח שלא נגעת בכלום, ונניח שאפילו ניקית אחריך. תנסה רגע לחפש מילים בשביל להסביר את עצמך לילד שהערת בקריאות ובשקשוק נשקים בשביל להוציא מהמיטה באמצע הלילה, באמצע החלום.

(הצבא המוסרי ביותר בעולם שובר את חומת השתיקה וההשתקה . זו המציאות. עכשיו נותר רק להחליט- מה אתם עושים איתה )

שוק עבדים

במפעלים רבים בהתנחלויות מועסקים פלסטינים בשכר זעום שאינו עומד באף קריטריון של חוק שכר המינימום , ובתנאים קשים ולא אנושיים. הם לא יעזו להתמרד, כיוון שהם זקוקים לפרנסה. הם לא מעניינים אחד; החוק הישראלי עוצר בגדר ההפרדה. הכיבוש לא.

(האם זהו "השלום הכלכלי" של נתניהו?)

צפו בסרטו של גיא דוידי, שמתאר את תנאי ההעסקה של עובדים פלסטינים במפעל "רויאל לייף" שבהתנחלות ברקן.

על תקומה ודיכוי

התרגשות אחזה בבכירי השלטון בישראל. ההמונים באיראן יצאו לרחובות. שר הביטחון, אהוד ברק אמר כי "מה שאנחנו רואים ברחובות איראן זו אנרגיה אמיתית של אנשים צעירים שלא רוצים את מה שהם רואים." ראש הממשלה בנימין נתניהו הוסיף ש"העולם החופשי נדהם ממוכנות העם האיראני לעמוד על זכויותיו." עיתונאים ופרשנים ישראלים המליצו בידענות לשליטי המדינות השכנות לעקוב אחר האירועים פן יקומו ההמונים גם עליהם.

כשיצאו המוני פלסטינים לרחובות ב-1987, התגובה הישראלית היתה קצת פחות נלהבת. 'לשבור להם את הידיים והרגליים' הורה אז שר הביטחון, והחיילים ביצעו. במשך כמה שנים ניסתה מדינת ישראל לרסק את ההתקוממות הפלסטינית באמצעים שהפכו דרקוניים יותר ויותר. מאות רבות של פלסטינים לא חמושים נורו למוות בידי כוחות הביטחון הישראלים ואף אחד כאן לא אמר כי 'הוסרו המסכות מעל פניו של המשטר הישראלי.' אלפי דונמים הופקעו מאז, אלפי פלסטינים עונו במתקני השב"כ, רבים יושבים עד היום במעצר מנהלי ואין מבכה את רמיסת זכויותיהם.

נתניהו לא התרגש מעולם ממוכנותם של הפלסטינים 'לעמוד על זכויותיהם'. הוא אינו מזהה שום סתירה בין הדמוקרטיה הישראלית, אותה הוא מרבה לשבח, לבין הכיבוש הישראלי. אהוד ברק, אדריכל ה'ווילה בג'ונגל', נוטה לשכוח שלווילה שלו יש חצר אחורית שבה אפשר לדרוס את השכנים תוך פטפוט מתמיד על מוסריותו של הצבא ועל חוסנה של הדמוקרטיה הישראלית.

אין ספק שההתייחסות הישראלית לאירועים באיראן, יותר משהיא מלמדת משהו על האיראנים, חושפת את התפיסה העצמית הישראלית ואת הפער העצום בינה לבין המציאות. לשיטתם של נתניהו וברק, ישראל היא הרי 'הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון,' חלק אינטגראלי מתוך 'העולם החופשי,' אותו עולם חופשי שמתרגש מאומץ לבם של האזרחים האיראנים.

כדאי אולי להזכיר לברק, נתניהו ושביט, שככל הנראה אינם פוקדים את השטחים הכבושים לעתים תכופות, מהי המציאות המתקיימת שם. משטר הכיבוש הישראלי מפקיע קרקעות ושואב מים משטחים אלה בניגוד לחוק הבין-לאומי; הוא מיישב שם אזרחים בניגוד לחוק הבין-לאומי; הוא כולא אנשים ללא משפט בניגוד לחוק הבין-לאומי; הוא כופה הגבלות תנועה קשות, הגבלות על חופש העיסוק, על חופש ההתאגדות, וחופש ההפגנה.

בדרך-כלל מצדיקה ישראל את הדיכוי בנימוקי ביטחון ואולם ברור שטיעונים אלה אינם עומדים במבחן המציאות. הכיבוש הישראלי מעולם לא העניק זכויות לפלסטינים ולעולם לא יעניק להם, ללא כל קשר לרמת האלימות הפלסטינית שהופעלה ומופעלת נגד ישראל. ישראל מעוניינת לשלוט בגדה מבלי להעניק זכויות פוליטיות לתושביה מכיוון שראשיה סבורים ששליטה זו משרתת את האינטרסים שלה.

למעשה, הדמוקרטיה בישראל היא דמוקרטיה בעירבון מוגבל, בדומה לזו שהתקיימה בדרום האמריקאי עד אמצע שנות השישים, או בדרום אפריקה עד תחילת שנות התשעים. גם שם התקיימו בחירות לעילא, גם שם פעל הפרלמנט למופת, אלא שחלק מהאוכלוסייה פשוט לא נטל חלק במשחק הנפלא הזה. חלק מן האוכלוסייה נותר חשוף לשרירות כוחו של שלטון שלא ייצג אותו בשום דרך. ישראל, כמוה כמשטרים אלה, אינה יכולה לעמוד בדרישות הסף של העולם החופשי.

בדומה לילד המטיל חיתתו על בני כיתתו אך תומך בילד המוכה של הכיתה המקבילה, נתניהו וברק מזדהים עם הצד הלא נכון. כשיקומו שוב ההמונים הפלסטיניים לעמוד על זכויותיהם אל מול משטר דכאני ודורסני, יהיו ברק ונתניהו אלה שיפעילו את האלות, לא אלה שיספגו את חבטותיהן. לנוכח ההתקוממות האיראנית, ראוי אפוא שראשי מערכת הדיכוי הישראלית יעקבו מקרוב אחר האירועים - וישתקו.
נכתב על ידי חן אלון, חבר תנועת 'לוחמים לשלום'.

צבע המוסר

הקושי האמיתי שעומד בפני ארגוני שלום ישראלים הוא להקים את הישראלים מן הכיסא. להביא בפניהם את העולם שבו חיים הפלסטינים.
יש לנו מנגנון מוזר שדוחה את כל מה שלא מתישב עם אמות המוסר שלנו, גם כאשר הוא מוטח בפרצופינו. קשה עד בלתי נתפס עבורנו להיות לא צודקים או לא מוסריים. נוספת לכך העובדה שלמרבית הפלסטינים אין דרך לתעד את המפגש שלהם עם הצבא והמתנחלים, וכך יוצא שבמקרה הטוב זו מילה מול מילה. במקרה הרע אנחנו אפילו לא שומעים על העוולות שנעשות בשמנו.
יש משהו נוח בלא לדעת, זה פוטר מהצורך להתמודד, וזה בעיקר משאיר בתוך חיינו סוג של סימטריה משונה שמאפשרת לנו להאמין שהפלסטינים מקשים על חיינו באותה מידה כפי שחייהם מושפעים מאיתנו. זאת, כמובן, הטייה שאין לה קשר עם המציאות. הכיבוש נוכח בכל רגע ורגע מחיי הפלסטינים. הוא מתווה את חייהם במסלולים קבועים, הוא שולט על חייהם, על נפשם. הוא עננה של חוסר שליטה בחייהם שמרחפת בקביעות מעל לראשיהם.
אנחנו עדיין יכולים להתווכח עם זה, לספר לעצמנו שאין ברירה, שזה המחיר לדרך שבה הם מתנהלים כלפינו.
כתב ג'ורג' אורוול לפי מעל 70 שנה במסה "הערות על הלאומנות", בהתייחס לכיבוש הבריטי את הודו: "לכל הלאומנים יש היכולת לא לראות דמיון בין סדרות דומות של עובדות. שמרן בריטי יצדיק הגדרה עצמית לאומית באירופה ויתנגד לה בהודו בלי שום הרגשה של חוסר עקביות. פעולות מוערכות כטובות או רעות, לא על סמך סגולותיהן אלא על פי מי שמבצע אותן, ואין כמעט שום מעשה זוועה- עינויים, שימוש בני ערובה, עבודות כפייה, גירושים המוניים, מאסרים ללא משפט, זיוף, התנקשות, הפצצת אזרחים- שאינו משנה את צבעו המוסרי כאשר הוא מבוצע על ידי הצד "שלנו".

המכנה המשותף הרחב ביותר לשני העמים הוא הפחד זה מזה. אבל הדמיון הזה מסתיים בנקודה שבה אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו- מי שולט ומי נשלט

הזמנה

'לוחמים לשלום' ופסטיבל הקולנוע הבינ"ל ה-26 בירושלים
מתכבדים להזמינכם לאירוע פיוס
יום שלישי, 14.7.2009, בשעה 16:00
האם דווקא הלוחמים הם שיביאו את השלום?
16:00 הקרנת הסרט 'חמש דקות של גן עדן'
17:30 דיון רב משתתפים בעקבות הסרט
משתתפים:
אליסטר ליטל – לוחם לשעבר במחתרת ה- UVF, שהסרט מבוסס על סיפור חייו
ג'רארד פוסטר – לוחם לשעבר במחתרת ה- IRA
חן אלון – לוחם לשעבר, ממקימי תנועת 'לוחמים לשלום'
בסאם עראמין – לוחם לשעבר, ממקימי תנועת 'לוחמים לשלום'

18:30 מעגלי הקשבה ודיון פתוחים בין ישראלים, פלסטינים, קתולים ופרוטסטנטים

חמש דקות של גן עדן (בריטניה/אירלנד 2009)
בימוי: אוליבר הירשביגל
בלפסט, 1975. אליסטר ליטל הוא לוחם צעיר בשירותה של המחתרת הפרוטסטנטית המתבקש בידי מפקדיו להוכיח את עצמו ולחסל יריב קתולי. הקורבן הוא ג'ים גריפין, בחור בן 19 שנרצח לנגד עיני אחיו הצעיר ג'ו. חולפות 30 שנה, 12 מתוכן אליסטר בילה בכלא, השקיע בלימודיו והפך למומחה לפתרון מחלוקות אישיות והסללה לקבוצות אלימות. משפחת גריפין התפוררה, אכולת אשם וכאב. ג'ו הוא פועל פשוט המתגורר עדיין בשכונת ילדותו עם אשתו וילדיו. עתה מתבקשת תוכנית טלויזיה להפגיש בין השניים, לבחון האם יש אפשרות לפיוס (או לכל הפחות, לקצת רייטינג) ועבור ג'ו זו הזדמנות לממש חלום שמופיע מדי לילח בשנתו: לקחת את חייו של ליטל.
הפקה: איון אוקלהאן, סטיבן רייט * תסריט: גאי היברט * צלום: רואירי אובריין * משחק: ליאם ניסן, ג'יימס נסביט, אנאמריה מרינקה * פסטיבלים: סנדאנס (פרס הבימוי)

הזמנת כרטיסים: סנימטק ירושלים, דרך חברון 11 – טל' 02-5654350, http://www.jff.org.il/

לא למדנו דבר

בית המשפט העליון קבע היום כי הסעיף עליו נשפטו המג"ד והחייל שירו בעציר כפות ומכוסה עיניים אינו מוצדק, ולפיכך ביטל אותו מחמת חוסר סבירות קיצוני וקבע כי על הפצ"ר לקבוע סעיף אישום אשר יהיה מותאם לחומרת המעשה.

פרטי האירוע, למי שאינו זוכר, מתוך תקציר פסק הדין:
ביום 7.7.08 התרחשה הפגנה אלימה באזור נעלין, שבה השתתפו פלשתינאים רבים תושבי המקום. אחד המפגינים נעצר עקב מעורבותו בהפרות סדר, נאזק בידיו, ועיניו כוסו בבד. המג"ד היתרה בו בעברית כי יפסיק להפגין נגד כוחות צה"ל, והעצור השיב כי אינו מבין עברית. בתגובה, אמר המג"ד לחייל שעמד בסמוך, כי "נירה בו גומי", וזאת מתוך מחשבה כי העצור מבין עברית וייבהל מכך. החייל השיב כי "אין לי בעיה לירות בו גומי", ואז הרים המג"ד את העצור מהמקום בו ישב, הוביל אותו לכיוון הג'יפ, ובדרך אמר לחייל "תדרוך כדור". החייל השיב: "יש לי כבר כדור בקנה". בעקבות זאת, נעמד החייל בסמוך למג"ד ולעצור, ובעוד המג"ד מחזיק את העצור בזרועו, כיוון החייל את נשקו לעבר נעלו של העצור, וירה לעברו כדור גומי מטווח קצר. לאחר הירי, גער המג"ד בחייל על ביצוע ירי באדם כבול. החייל השיב כי הבין שקיבל פקודה לעשות כן.

על כך בחר הפצ"ר לשפוט את המג"ד על עבירת התנהגות בלתי הולמת.
ועל כך החליט בית המשפט שמעשים כאלה ראוי להם שיישפטו תחת סעיף אשר יבטא את חומרתם המוסרית, לטובת השמירה על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ועל "מורשתו של צה"ל, אשר כוחו תלוי ברוחו וברמתו המוסרית, לא פחות מאשר בעוצמתו הפיסית" (מתוך פסק הדין).
ובמקביל, כצפוי, התעורר פסטיבל הימין: נואמים נזעמים נעמדו בכיכר העיר, תמונות אנשים בכאפיה הונפו, קריאות נקראו כנגד השמאל (שתמיד הוא הזוי, קיצוני ועוכר ישראל), וכנגד בג"צ (שתמיד הוא.. נו. שמאלני), ואף מילה המתייחסת למקרה עצמו ולחומרתו, הרי לא בזה מדובר. מדובר בשמאל, שתמיד כאשר אנשי ימין מדברים עליו הוא נשמע כמו מחלה חשוכת מרפא.

אמנון סטרשנוב, שכיהן בעבר כשופט בית הדין הצבאי, טען כי ההחלטה של בג"צ תמוהה ולא זכור לו מקרה דומה בעבר בו בג"צ התערב בהחלטת הפצ"ר באשר לסעיף האישום.

אבל דווקא הסיפור הזה מזכיר סיפור דומה, דומה מאד, שהתרחש לפני קצת יותר מעשרים שנה.
אז, השתתפו קצינים וחיילים מפלוגה מסייעת בגד' 50 בפעולות שנערכו בכפר ביתא ובכפר חווארה, שבמהלכן הוכו באכזריות כעשרים צעירים תושבי המקום. הצעירים שנאספו בכפרים על-פי רשימה שמית שהכין השב"כ הועלו לאוטובוס, הורחקו אל מחוץ לכפר, הורדו מן האוטובוס בקבוצות קטנות והוכו. ההכאות בוצעו באלות שחלקן נשברו לאחר מכן, ולעתים בבעיטות. המכות כוונו לגפיים התחתונות בדרך כלל וכן לגפיים העליונות. בשעת ההכאה היו המקומיים כפותים בידיהם וברגליהם. עיניהם כוסו בבד ובמספר מקרים נחסם אף פיהם. קצינים שליוו את החיילים בפעולתם השתתפו פיזית בהכאה.
סא"ל יהודה מאיר היה בכפר ביתא בסמוך לאירוע ושמר על העצורים שנאספו. הוא הסתלק מהמקום רק כשהעצורים עלו לאוטובוס. חיילים מסוימים העידו כי סא"ל יהודה מאיר הוא שהורה מפורשות להכות את העצורים ואחר כך לשחררם.
הפרקליט הצבאי הראשי סבר תחילה שנוכח התנהגותו החמורה והבלתי נסבלת של סא"ל יהודה מאיר מן הראוי להעמידו לדין בפני בית דין צבאי מיוחד. אבל בסופו של דבר החליט להימנע ממיצוי הדין עם הקצין על אף חומרת מעשיו. הסיבה לכך היתה שהימים היו ימי ראשית האינתיפאדה, לאחר שהוחלט על שימוש בכוח כלפי מפירי סדר ומתפרעים כדי להרגיע את הרוחות בשטחים. הפצ"ר הניח כי באותה עת היה היעדר הוראה חד-משמעית בשרשרת הפיקוד בדבר המותר והאסור בכל הנוגע לכללי השימוש בכוח. כנגד זאת החליט הרמטכ"ל כי נוכח התנהגותו בפרשה הנדונה יסיים יהודה מאיר (שבינתיים עלה לדרגת אלוף משנה) את תפקידו כמפקד מחוז דן, לא ישובץ בכל תפקיד אחר ויסיים למעשה את שירותו הפעיל בצה"ל. ואכן הקצין עמד לדין משמעתי בפני הרמטכ"ל והורשע בחריגה מסמכות. נגזר לו עונש של נזיפה חמורה, שהוא העונש החמור ביותר שמוסמך קצין שיפוט בכיר לגזור על קצין בדרגתו של יהודה מאיר (אל"מ בזמן המשפט).
ארבעה תושבי הכפר חווארה, אשר בהם ובאחרים בוצעו המעשים המתוארים לעיל, ערערו בפני בג"צ על החלטתו של הפרקליט הצבאי הראשי (פצ"ר) להסתפק בהליך משמעתי. החלטתו זו של הפצ"ר, לטענת העתירה, מהווה סתירה ברורה לאינטרס הציבורי ועיוות מהותי של הצדק.
בג"צ קיבל את דעתם של ארבעת תושבי הכפר, בקובעו כי החלטתו של הפצ"ר לא להורות על העמדת הקצין לדין בפני ערכאה שיפוטית לוקה בחוסר סבירות ויוצרת עיוות מהותי. לדברי בג"צ, "דווקא במסגרת צבאית, ואף בזמנים קשים, ידע צה"ל לשמור על טוהר הנשק והקפיד על החובות המוטלות על מדינת ישראל על פי משפט העמים ועל שמירת שלומה של האוכלוסיה המקומית בשטחים מוחזקים והשלטת הסדר בהם שהם מערכי יסוד של שלטון החוק והאינטרס הציבורי. גם אם צה"ל עומד במשימה קשה, נוכח ההתקוממות בשטחים, והכורח מחייב לעתים להפעיל כוח להשלטת סדר המופר השכם והערב – עדיין חובה היא להוקיע פקודה שהפצ"ר עצמו סבר כי היא בלתי חוקית בעליל ולהעמיד לדין את האחראים לכך על פי העבֵרה המהותית המיוחסת להם."

(בג"צ 425/89 ג'מאל עבד אל קאדר מחמוד צופאן נ' הפרקליט הצבאי, מג (4) 718)

עשרים שנים עברו, ונראה כאילו מה שבעבר הרעיד את אמות הסיפים בקושי תופס כותרת היום, והקולות היחידים שנשמעים הם אלה שמאשימים את הבג"צ בחוצות העיר בחתירה שמאלנית תחת רגלי המדינה.
נראה שבדבר אחד הצדק איתם. שני פסקי הדין האלה, במרחק של שנים רבות זה מזה, ובעיקר השתיקה המהוססת של חלקים נרחבים בעם ובצבא, מעמידים את תפיסותיו של בג"צ לגבי טוהר הנשק וחוסנו המוסרי של צה"ל באור מעט דון קישוטי ומנותק מעם.
כי העם רוצה דם. ושישתקו כבר השמאלנים האלה, ותנו לצה"ל לעשות את העבודה, ותפסיקו להציק לקצינים ולהיטפל לקטנות, והבג"צ הוא בכלל שלוחה של החמאס. הרי אמרנו כבר לפני עשרים שנה- רק כוח הם מבינים.

התינוקות של אז הם החיילים של היום. מי שחוגג היום על הדם והשנאה, ויותר ממנו- מי שממשיך למלא פיו מים, שישאל את עצמו - האם זה העתיד שהוא מאחל גם לנכדיו.