שלט החוצות מבית לחם

ברוס בארט, בעל חברת פרסום ושלטי חוצות מקונטיקט, ארה"ב, נחשף לראשונה לנציגים פלסטינים וישראלים של ארגון "לוחמים לשלום" במהלך מסע הרצאות שקיימו בארה"ב. בארט ביקש לרתום את חברי הארגון לפרויקט ייחודי, במסגרתו יכינו ילדים משני העמים שלט חוצות ענק שיקדם את חזון השלום וסיום הכיבוש. בסרט, המתעד את מסעו לאזורנו לקראת הגשמת הפרויקט, משתף בארט את הצופים ברשמיו בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וחושף את סיפוריהם הייחודיים של לוחמים לשעבר, אשר בחרו לזנוח את הנשק ולפעול יחד בדרכים לא אלימות לפיתרון לסכסוך.
הסרט "שלט החוצות מבית לחם" הוא זוכה פרס הסרט הדוקומנטארי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי ReelHeART לשנת 2009, שנערך בקנדה.

להזמנת כרטיסים: קופות סינמטק תל אביב,שפרינצק 2, ת"א. טל': 03-6060800.
או דרך אתר האינטרנט: http://www.cinema.co.il/
לינק לטריילר של הסרט: http://mypeace.tv/video/the-billboard-from-bethlehem

קבוצה נוספת נפתחה: ירושלים- בית לחם

ביום שישי ה14 לאוגוסט התכנסנו במלון 'האברסט' אשר בפאתי בית ג'אלא, אל מול נוף פתוח למפגש ראשון של קבוצת ירושלים - הר חברון, או בשמה השני - ירושלים בית לחם. ההגדרות הגיאוגרפיות הרי רחבות ומשתנות - בין העמים השונים וגם בתוכם. בהינו מעט בערים הפלסטיניות המשתרעות לרגלינו, והתיישבנו, 15 פלסטינים ו23 ישראלים ברחבת בית המלון. הישראלים באו כמעט כולם מירושלים רבתי, והפלסטינים באו משלל מקומות במרחב- מחוסאן במערב ועד חברון ודרום הר חברון, מבית ג'אלא ובית לחם. אפילו הגיעו כמה נערים ממחנה הפליטים בדהיישה שזו להם הפעם הראשונה שהם יושבים לשיחה עם ישראלים!

עסקנו בדברי פתיחה ועברנו במהרה לסיפורים אישיים - מוחמד מלחם סיפר על ילדותו במחנה הפליטים ועל התובנות שזכה להן במהלך האינתיפאדה הראשונה ושנות מאסרו. שי בדיחי סיפר על התהליך שעבר בעקבות נפילת אחיו בקרב ברמאללה, ושניהם הסבירו מדוע בחרו לפעול דרך ארגון 'לוחמים לשלום'.

אחר כך התפצלנו לקבוצות קטנות יותר לשיחות מצומצמות . הורגש המחסור במתרגמים מקצועיים גם בשיחות המצוצמות וגם בסבב הגדול - כל משפט בשפה אחת תורגם לעתים בידי הדובר, בידי היושב לימינו או בידי חבורת דורשי טוב שהציעו פירושים שונים, חלקם הפוכים, לנאמר.דווקא בקבוצות הקטנות - כאשר ישבו הדוברים זה בקרבתו של זה - נדמה היה שהשיחה קלחה יותר, ומה שלא נאמר במילה המדויקת, נאמר במבט או במחוות יד. זו הייתה הזדמנות לכל אדם להציג את עצמו בפורום בו הוא יודע שיזכרו את שמו ואת דבריו, ולחוות מעט יותר מקרוב את מה שאנחנו מנסים לבנות.

ברור לנו שהפגישה הזו, על כל התרוממות הנפש שבה, היא רק צעד ראשון, ואפילו לא יציב. הדרך עוד ארוכה כדי לבנות קבוצה מחויבת ויציבה, אך הצעדים הראשונים נפסעו כבר והאנשים שבאו לראות זה את זה, אל מול נוף הרי חברון והרי מואב, זורעים את זרע התקווה.

איך נבנית קבוצה

לפני כשנתיים, תנועת "לוחמים לשלום" הקימה שלש קבוצות אזוריות של ישראלים ופלסטינים (ירושלים- רמאללה, באר שבע- חברון, תל אביב- שכם), מתוך ההבנה שעל מנת להעמיק ולהרחיב את הפעילות נגד הכיבוש, יש לפעול במספר בסיסים , באזורים מוגדרים.

מהר מאד כל אחת מן הקבוצות גיבשה לעצמה זהות ייחודית וסמל למאבק. כך, קבוצת תל אביב טול כרם הפכה את הכפר שופא לסמל המאבק, קבוצת באר שבע- חברון בחרה להעמיד במוקד הפעילות את דרום הר חברון ואת סיפורו של הכפר הערבי סוסיא וקבוצת ירושלים רמאללה התמקדה בהוצאת קבוצות לסיורים מודרכים, לספר את סיפורה הבלתי אפשרי של מזרח ירושלים.

הקבוצות הן אלו שמתוות את העמדות המשותפות ואת דרכי הפעולה הנגזרות, בתיאום ישראלי- פלסטיני, ומתוך שמירה על עקרונות אי אלימות, שהן בבסיס תפיסת העולם של התנועה.

מהר מאד בתהליך העבודה המשותפת הופכות הקבוצות גם למיקרוקוסמוס של דיאלוג ושל קרבה, כתוצר משני של המפגש הבין אישי הפשוט והאנושי, וחשיפת הסיפור האישי של כל אחד מחברי הקבוצה.

בתקופה האחרונה קמו עוד שתי קבוצות, ירושלים- בית לחם ותל אביב- שכם, הנה סיפור המפגש הדו לאומי הראשון של קבוצת תל אביב שכם:

פגישה ראשונה של קבוצת תל-אביב – שכם

ביום שבת, 8 באוגוסט, קיימנו אחרי ציפייה רבה את הפגישה הדו-לאומית הראשונה של קבוצת תל-אביב – שכם. הגענו בשני רכבים, שמונה אנשים אמיצים לכפר יתמא הסמוך לצומת תפוח. שם פגשנו את מקבילינו הפלסטינים בבית יפהפה הצופה על כל האזור. התחלנו בפתיחות "רשמיות" ובהיכרות קצרה שלאחריה הלית ושי הפעילו אותנו קצת בפעילויות תנועה ותיאטרון, לשבירת הקרח. בתחילה הפעילות הייתה תחושה מוזרה, כאילו הצד הפלסטיני מאוד לא מתחבר לפעילויות מהסוג הזה והיה מעדיף להפסיק איתם מייד, אך מהר מאוד ראינו שכולם משתפים פעולה ומאוד נהנים מחוסר האמצעיות ומההתקרבות הקצת-כפויה שהפעילות יוצרת.לאחר שהתיישבנו בחזרה, אורן, המתאם הישראלי של הקבוצה, סיפר את הסיפור האישי שלו ומיד אחריו אבו זייד, המבוגר ביותר בצד הפלסטיני, קיבל את הכבוד וסיפר את הסיפור שלו. אורן שם דגש על כך שהיכולת שלנו לספר את הסיפורים האישיים הקשים, אחד מול השני, ולהמשיך לדבר לאחר מכן, מאוד מחזקת ומעודדת, והיא למעשה חלק גדול ממה שאנו מבקשים להשיג בפעילות המשותפת.לאחר מכן, המשכנו לארוחת צהרים מדהימה של מסח'ן, פיתות מלאות תבלינים והרבה הרבה שמן שעליהן עופות שלמים. המסח'ן הזה היה נורא טעים, אבל במיוחד היה כיף שאוכלים אותו עם הידיים... סביב השולחן המשכנו בדיון ארוך וחופשי, קצת על פוליטיקה, על אוכל ועל תרבות. בילאל, המתאם הפלסטיני, התמודד בגבורה עם השאלה של עינת, אילו דברים יפים יש בצד השני (כלומר, בצד הישראלי) ובתמורה, עינת ענתה על השאלה ההפוכה. היה מעניין לשמוע את ההשקפות ההפוכות, את נקודות הדימיון והשוני ובעיקר, איך בתשובות מנסה כל צד ליישב את מה שהמוח קולט עם מה שהלב מרגיש. נשמע פשוט, אבל זה לא תמיד כך...את המפגש סיימנו בתצפית על הר גבוה (יותר מ-800 מטר), מעל הכפר ליבאן אל-שרקייה וערכנו תצפית על נוף מדהים ועל ריכוז בלתי נתפס של התנחלויות, שרובן מרוכז סביב ההתנחלות עלי, שלה אינספור מאחזי-לוויין. בתצפית המדהימה עם הרוח הקרירה זכינו לתה מעולה שנעשה על האש ויצא לנו להכיר טוב יותר ובצורה משוחררת יותר את רוב החברים בקבוצה הפלסטינית.לא היה קל לסכם את הפגישה. עברנו יחד מרחק רב מן הדינמיקה המתוחה של תחילת היום לאווירה החמה והמחויכת שהייתה בסופו. אמנם היינו מעטים (שמונה ישראלים ושבעה פלסטינים) ולצערנו לא היו נשים פלסטיניות בכלל בפגישה, אך הייתה אווירה טובה וכולנו חשנו שאנחנו חלק מקבוצה של אנשים טובים שמנסים לסגל לעצמם את היכולת לקבל את הזולת, גם לנוכח שונותו ותפיסותיו המטרידות לעיתים. חזרנו כולנו בסוף היום עמוסי רעיונות וציפיות להמשך.

סיפור המפגש נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת לוחמים לשלום.

הגולם קם על יוצרו

זאב חבר (זמביש), שמיוחסות לו אמירות כגון , "החוק היבש גופו אינו קדוש בעינינו, וזו צביעות לנפנף בו בהתחסדות",
שפליאה אלבק צוטטה כאומרת שבסיורים המשותפים "הוא היה עם המון התלהבות", ושלא אחת קרה שהוא ביקש ממנה שתכריז על שטח חקלאי מעובד כעל אדמת מדינה,
שבתחילת שנות ה- 80 הואשם והורשע בחברות במחתרת היהודית ובנסיון להניח מטען חומר נפץ תחת מכוניתו של ד"ר אחמד נטשה, חבר הוועדה להכוונה לאומית,

אל לו להתפלא שהיום התמונה מתהפכת.
מי שגידל דורות של צעירים על סיפורי גבורה שבבסיסם ההתיחסות לחוק ולקבוצה שלמה של בני אדם כאל לא רלוונטיים עבורו, אל נא יתפלא, כאשר יתעורר בוקר אחד והוא עצמו כבר אינו רלוונטי.

זאת חרב מתהפכת וזו גם דרך עולמם של פורעי חוק-אדוני עולם. לעולם יקום מי שייקח את העבריינות שלהם וידחוק אותה עוד רחוק ועברייני יותר ממה שחלמו בעצמם.

בצורה אירונית זו בדיוק גם בעייתו של החמאס בעזה היום.

כי לקיצוניות אין קצה, היא ניזונה מהעייפות שלנו, מהקושי שלנו להתנגד לה, מהרצון שלנו רק לחיות את חיינו בשקט,

ובשני המקרים מטרתה היא אחת:

שזה לעולם לא יסתיים.

שזה

לעולם

לא

יסתיים.

שייח ג'ראח

למעשה, זה סיפור על פליטים. לא משנה הלאום. זה סיפור על אנשים שפונו מבתיהם במהלך המלחמה; פליטים יהודים שפונו מבתיהם בשכונת נחלת שמעון בשנת 48 ושוכנו במערב העיר, ופליטים ערבים שפונו מבתיהם בבקעה, בליפתא ובשכונות אחרות במערב ירושלים, ושוכנו בשטח שהיה ריק מיושביו על ידי האו"ם והממשלה הירדנית, במה שכונה- שכונת "שייח ג'ראח", על אדמת שכונת "נחלת שמעון" הנטושה.

ככה זה במלחמה, כמו שאנחנו נוהגים לומר, כאשר מוצגת בפנינו שאלת זכות השיבה. ככה זה. העולים הרבים שהגיעו לארץ באותן שנים שוכנו באין מפריע בבתים שנעזבו, חוקים נחקקו כדי למנוע את חזרתם של הפליטים הערבים לבתיהם, ומחנות פליטים הוקמו ברחבי רצועת עזה, הגדה וגם במדינות השכנות לישראל, כדי לקלוט את הפליטים הרבים שהגיעו מתחומי ישראל הצעירה.

יש בסיפור הזה אלמנטים של כורח המציאות, של תקומה, של עם שבונה עצמו מהריסותיו, קולט את פליטיו ומנסה להחלים מפצעיו, בבוקר שלאחר השואה והמלחמות הקשות שליוו את הקמת המדינה .

עבור אותם פליטים ערבים ששוכנו בשכונת שייח ג'ראח לאחר שהתפנו מבתיהם במערב ירושלים, הסיפור לא מסתיים פה.
כי מסתבר שזה סיפור על שני סוגים של פליטים.
סוג אחד שמפונה לתוך בתים וזוכה להחזיק בהם כנכסיו הפרטיים, להשתקם ולחיות את חייו,
וסוג שני של פליטים, שקבעו את מגוריהם במתחם במסגרת הסדר משנת 1956 בין השלטון הירדני למשפחות פליטים משכונות שנותרו בידי ישראל לפני כ- 60 שנה, יפסיקו בשנת 2009, אחרי מאבק משפטי ארוך שנים, להיות בתיהם, והם ישובו להיות פליטים, הישנים במאהל על מזרנים, עם משפחותיהם וילדיהם, במדרכה מול הבית ממנו פונו.
זה סיפור על כוחנות, על נצחון הרעים. זה סיפור על עמותות שאינן רואות דבר מלבד ציווי אלוהי מסמא עיניים "לייהד" את מזרח ירושלים. זה סיפור על שנאה, על רוע לב, על אנשים שיעשו הכל כדי שהסכסוך הזה לא יסתיים לעולם.
עכשיו יש בבית מספר אנשים שנמצאים בו במשמרות, ויש בו חברת שמירה ובקרוב הוא ימוגן ויוקף חומות ושומרים והמשטרה תבקר שם כל כמה שעות . ומה יחשבו הילדים שכעת גרים ברחוב ורואים זרים בבית בו גדלו?
מה אנחנו היינו חשים כלפי מי שהיה מפנה את משפחתנו לרחוב, מהבית בו משפחתנו התגוררה, יצרה את זכרונותיה, התבגרה והתרחבה ב- 60 השנים האחרונות?

נאסר, אבי אחת המשפחות שגורשו, מספר שהיו גורמים שהציעו לו נשק כדי שיוכל לנקום באלה הפוגעים בו ובמשפחתו. לדבריו, זו אינה דרכו. הוא עדיין מאמין בדו קיום, וכל רצונו הוא לחיות ולהתפרנס בכבוד ובשקט.
לפני כשנה פונתה משפחה אחרת של פליטים מטלביה ששוכנו בשנות ה- 50 בשייח ג'ראח על ידי אותה עמותה (בחסות החוק הישראלי) מביתה שבשכונה. אבי המשפחה מת מדום לב כשבוע שלאחר הפינוי. אשתו, אום כאמל, מבלה זמן רב לצד המפונים החדשים במאהל שהקימו. חסרת בית היא נעה ונדה בין בתי ילדיה.
בשני המקרים בתי המשפט פסקו פסיקה יבשה; אכן הקרקע היתה שייכת במקורה ליהודים. יחד עם זאת, העוול וחוסר הצדק ברמה המדינית הם מצמיתי לב. האם באמת ניתן להתייחס לסיפור של שייח ג'ראח רק מנקודת המבט הצרה של בעלות על האדמה?
האם אדמת ליפתא ממנה פונו ב-48 שייכת להם בשנית, עתה, משפונו מאדמה שהיתה בעבר של פליטים כמוהם?
התשובה ידועה היטב.
ילדים קטנים ימשיכו לשחק על הכביש מול הבית שהיה שלהם ונלקח מהם.
ההורים שלהם יכינו את יצועי הלילה על האספלט.
שמונה משפחות חסרות בית,
עמותה אחת שמקפידה לשלוח לבית בתורנויות בחורי ישיבה ארוכי פאות עם מבט משיחי בעיניים,
וקירות של בית שפעם היו בו קולות של משפחה ועכשיו עומד שקט, מספר סיפור של גזל, אטימות ורעות לב.
ואתם.
ומה שאתם מתכוונים לעשות עם זה.

ביום חמישי האחרון קיימה תנועת לוחמים לשלום חוג בית במאהל המשפחות. ביום ראשון הקרוב תתקיים במלון שפרד שבמזרח ירושלים הפגנה חשובה נגד המשך ההתנחלויות במזרח העיר.

אנחנו קוראים לכל מי שיכול- להגיע ולחזק את המשפחות, ככל הנראה לא ניתן יהיה לעזור להם לשוב לבתיהם, אך ככל שנפעל ונשמיע קולנו, כך נקשה על ממשלת ישראל לעודד את המדיניות הזו ולתת לה יד. בואו לבקר, שילחו לחבריכם בארץ ובחו"ל, והסבירו את העובדות לאלו שלא רוצים לשמוע ולמי שמעדיף להתעלם, אמרו להם מה עושים בשמם, לאן הולך כספם.
זו השכונה . אין צורך בתיאור כתובת, רק הגיעו לשם.
תראו שאיכפת לכם.
השמיעו את קולכם.

על רחמים ואכזרים

הרב הצבאי הראשי, תא"ל רונצקי, הגיב בעקבות פרסום כתבה על חייל הומוסקסואל בעיתון "במחנה", בטענה כי "אין מקום לכתבה על אנשים בעלי נטיות הפוכות בעיתון של הצבא"

התגובות לא איחרו להגיע, והן היו נזעמות וחוצבות להבות אש הומניזם ואהבת אדם.

ח"כ נחמן שי (קדימה) אמר לוואלה! חדשות כי "דמם של ההומואים לא פחות אדום מיתר חיילי צה"ל. הרב הצבאי הראשי, שהוא הסמכות הדתית- רוחנית- מוסרית שגה שגיאה חמורה כאשר הוא הדיר את החיילים והחיילות ההומואים והלסביות מכלל חיילי צה"ל".

חברו לסיעה, ח"כ שלמה מולה, האשים את הרב הצבאי הראשי בדה-לגיטימציה לאוכלוסיות שלמות. "בחודש שעבר היו אלה הנשים, היום הקהילה הגאה, מי הבא בתור? אתיופים ודרוזים?", אמר, "אם הוא לא מסוגל לראות אדם באשר הוא אדם ומרגיש צורך לקטלג כל אחד, עליו להתפטר מתפקידו".

ח"כ אופיר פינס (העבודה) אמר כי "נראה שהרבצ"ר לא הפנים את המסר העיקרי של הרצח האחרון בת"א – על מנהיגות להימנע בכל הכוח מאפליה כזו ומדה-לגיטימציה לאוכלוסיה שלמה... דעותיו האישייות של הרבצ"ר, חשוכות ככל שיהיו, לא יכולות לקבל ביטוי בתפקידו הצבאי".

הבעיה היא בשתיקה של כל אותם מתקוממים, כאשר התברר בעדויות החיילים על מלחמת עופרת יצוקה, שהרבנות הצבאית תחת ניצוחו של רונצקי הפיצה בין היחידות חוברות עם המסרים הבאים:

"כשמרחמים על אויב אכזרי, בכך מתאכזרים על חיילים תמימים וישרים. זהו חוסר מוסריות נורא ואיום. לא מדובר כאן במשחקים בלונה-פארק בהם הרוח הספורטיווית מלמדת לוותר. מדובר כאן במלחמה ברוצחים. ובמלחמה כמו במלחמה"

ו- "זו מלחמה מעודנת יותר, במובן שהיא חוסכת בנפשות חיילינו היקרים, ולאו דווקא בכך שהיא מרחמת על האוייב המרושע. אדרבא, לפעמים מרחוק יותר קל להשמיד את האוייב ביתר קלות מאשר מקרוב, עם חרב וכדומה".

אותו רב שחבר לעמותת אלע"ד הקיצונית כדי להפיק לחיילים "סופי שבוע של יהדות" במסגרת שירותם הצבאי ותחת חסות הרבנות הצבאית.

אותו רב שהסביר לאנשיו שתפקידם אינו "חלוקת יין וחלות לשבת ללוחמים" אלא "להביא יידישקייט ורוח לחימה".

הרב הצבאי הפך את ההתאכזרות לדגל, בשם פלפולים כאלה ואחרים ובראשם הטענה המבאישה כי "מי שמרחם על אכזרים וכו", שמצדיקה והצדיקה לאורך ההסטוריה מעשי אכזריות רבים של 'אנשי מוסר' חובשי כיפות.

מי שעוקב אחרי הרב, אל לו להתפלא על אמירתו האחרונה. חברי הכנסת המזדעקים ומזהירים היום מפני חציית הגבולות שעשוי לעשות הרב צריכים לשאול עצמם היכן היו ולמה שתקו, כאשר הגבולות נחצו גם נחצו, וברגל גסה, לאור יום. אל להם להתפלא. שתיקתם היא המנוע לאמירותיו של הרב.

הרי ידוע לכל שככה זה, כשמרחמים על אכזרים.

רשמים מיומיים של עבודה בדרום הר חברון

אתמול חזרנו מאוד עייפים ומאוד מרוצים מיומיים של בנייה מאומצת עם תושבי אום אלחיר, סוסיא וגאוויס. חלק מן המתנדבים באו ליום אחד וחלק לשניהם, כולל לינה במקום במאהל בדואי, יחד עם שלושים מתנדבים ספרדים וכמה פלסטינים, באווירת טיול שנתי עצבנית (שירים מסביב למדורה, לצחצח שיניים עם בקבוקים בטבע וכולי). במקום מתגוררים תושבים שמחזיקים בתעודות המאשרות שקנו את הקרקע בכסף מלא, אבל הממשלה שלנו החליטה שבשביל העם היהודי הרבה יותר טוב שהאדמה הזאת לא תהיה שלהם אלא שלנו, אז הם בנו עליה התנחלויות. איפה שהם לא בנו הם פשוט לא נותנים לפלסטינים אישורי בנייה, מה שמאפשר למדינה להרוס את מה שהם כן בונים.

אום אלחיר (מימין) ובתי ההתנחלות "כרמל" שיושבת על אדמתם

בגלל זה, למשל, אחת העבודות שעשינו היתה להעמיק מערות מגורים בסוסיא, כדי שיהיה שם יותר מרווח. בנוסף לקחנו סיכון ובנינו דיר כבשים מאבנים בגאוויס, כדי שהם יוכלו להוציא את הכבשים מהסלון. כמובן שעלולים לבוא להרוס את זה מחר, אף שזו אדמתם הפרטית. באום אלחיר, כפר צמוד להתנחלות כרמל הבנויה על אדמותיו, היינו אמורים לבנות שירותים, כלומר בור באדמה מוקף במשהו שייתן פרטיות, אבל המִנהל החרים את חומרי הבנייה ואיים שאם ייבנה שם מבנה חדש הם יהרסו גם אותו וגם מבנים נוספים. אז סייענו ליישור שביל הגישה לכפר, בידיים (-מה שבאגר יכול לעשות במספר דקות, אבל אסור כי הכפר לא חוקי), סקלנו אבנים משטח שמיועד להיות שדה, ובנינו טרסות.

בניית הדיר בגאוויס- המשפחה יחד עם מתנדבים ישראלים, פלסטינים וספרדים

חשוב לציין שכל העבודות התבצעו בשיתוף עם התושבים ותחת הנהגתם, כלומר, הם אמרו במה הם רוצים שנעזור להם, לא החלטנו אנחנו על פרויקטים ו"עשינו בשבילם". בנוסף העבודה היתה בשיתוף של מתנדבים ישראלים, פלסטינים ובין לאומיים, מה שאומר שזה כמעט לא משנה מה נעשה, אנחנו על הדרך עושים גם קצת שלום.

היו בעיות אירגוניות מעטות, כמו ויכוח אימים בין אב לבנו באום אלחיר בנוגע לאיזה עבודה אנחנו צריכים לעשות, חוסר בהירות לגבי השעה שחוזרים בה או הספק שיוסרי הטיל ביעילות עבודת סיקול האבנים המאומצת שלנו (במילים שלו: "על פאדי", כל העבודה לחינם), אבל למרות זאת יצאנו בהרגשת סיפוק גדולה, שרק עבודה ממשית, קשה, עם תוצאות קונקרטיות בשטח, יכולה לתת.

הפסקת צהריים בסוסיא

מזוית אישית: זו הפעילות הראשונה שאני משתתף בה כאחד מה"מארגנים", כלומר התנדבתי במקור להעביר הודעות בעיניין ולאט לאט מצאתי את עצמי מארגן את ההרשמה מתל אביב וי-ם, דואג לאנשים ללינה, מארגן אותם בעבודה בשטח, ואפילו מסביר על לוחמים לשלום בהסעה בחזרה. בשתי מילים: היה כיף. כשלוקחים אחריות מבינים עד כמה אם אתה לא תעשה אף אחד לא יעשה ודברים פשוט לא יהיו, ועד כמה כל אחד, בלי כישורים מיוחדים, יכול לתרום אם הוא רק אומר "כן".
חוויה מומלצת לכולם.

הכותב הוא צבי לנזמן, חבר לוחמים לשלום (צילומים ע"י יואב שטיינמן)

שוב השקר הזה- זכרונות מילואים במהלך שיירת המים

בדרך לפעילות של שיירת המים. נציגים של לוחמים לשלום, אחת מתוך כמה תנועות של קואליציית השלום ששותפות לפעילות. היעד הוא הכפר קראוות בני זיד. כפר מרוחק מכל ציר ראשי, באזור של ההתנחלות חלמיש (נווה צוף).
נוסע לשם לבד ברכב שלי , זוכר שלפני כ 5 שנים עשיתי שירות מילואים באזור- לא זוכר הרבה פרטים משירות זה ובטח לא משהו חריג.
מגיע למקום לפני השיירה ויוצר קשר בסלולרי עם חבר שהגיע לפניי. הוא תקוע בנקודת הכניסה לאזור הכפרים ליד פילבוקס של חיילים. הם עיכבו אותו לאחר שהבינו לאן פניו מועדות. לדבריהם מותר להם לעכב אותו ע"פ חוק למשך 3 שעות . לא נותנים לו לזוז. אני עוצר מאה מטר משם כדי שלא יעכבו גם אותי, והוא מודיע לשיירה המתקרבת שצריך להיכנס מכביש גישה אחר. נזכר שבפילבוקס הזה ישבתי כמה ימים באותם המילואים. החבר עדיין מעוכב ואני נוסע לשיירה לחבור אליה מנקודת הכניסה החדשה. נכנסים דרך כפר עבוד. השיירה כבר נכנסה. אני נכנס לבד לכפר כשבכניסתו מופיע השלט האדום המזהיר והאוסר על כניסת ישראלים למקום. עוד זיכרון מתבהר, או יותר נכון איך יכולתי לשכוח; הכניסה לכפר יושבת על מבתר השולט על הכביש הראשי. שכבתי במארב עם חברי לפלוגה בצידו השני של הכביש. מטרת המארב- הפתעה וירי על זורקי אבנים או בקבוקי תבערה שמגיעים מהבתים הצמודים לכביש כדי לפגוע ברכבים חולפים. נזכר בתדריך שניתן לפני המארב. המפקדים נתנו פרשנות חדשה ל'נוהל מעצר חשוד'. חבר לפלוגה ואני נזעקים ומתווכחים- איפה כאן ההזדמנות למעצר לפני הירי הישיר? (מרחק המארב לא מאפשר). לא עוזר. אלו ההוראות. אני מנסה טיעון אסטרטגי; מה זה ייעשה לכל הגזרה עם נפגע בילד ונהרוג אותו, זה הרי יבעיר כאן הכל. אני מצוי בקונפליקט עצום. על הנשק שלי יש את כוונת הלילה. מנסה לפתור עם עצמי את הקשיים. חושב, אולי אכוון לרגליים. בכל זאת כל אבן הנזרקת מגובה כזה תגרום כמעט בהכרח לפגיעה קשה ואולי אף מוות לנוסעים ברכבים...
נכנס עם הרכב לכפר. הבטן מתכווצת. פעם ראשונה אחרי הרבה פעילויות אני נוסע ברכב ישראלי לגמרי לבדי. כמו תמיד ההתניה האוטומטית שמופיעה בגוף... איפה הנשק. עוצר לשאול אנשים בדרך. אומר מיה (מיים). הם מחייכים, ישר מבינים את כוונתי ומכוונים אותי לשיירת המים.
נפגש ומצטרף לשיירה. מתקרבים לכיוון הפילבוקס של החיילים , הפעם מן הצד השני, מחוץ להישג ידם. עוברים דרך עוד כפר. כל הילדים והמבוגרים מנופפים לנו לשלום. וואו, אני לא מאמין. מפה נכנסנו ל"פעילויות" בשטח A . ידענו שכל כניסה רכובה מביאה בהכרח להפרות סדר וזריקת אבנים מאסיבית על הכוח. המטרה: הפגנת נוכחות. לא שיש מה לחפש שם. מרוחק ולא מסכן שום ציר או מקום יהודי. זוכר את אחת מהפעילויות היזומות. לא מחויבת מהגדרת התפקיד של הפלוגה. "הגדלת ראש" של אחד המפקדים שחיפש אקשן: כוח רכוב נכנס עמוק לשטח לאחד הכפרים (לא רחוק מכאן. אני מזהה את המקום) לפני כן נכנס כוח רגלי בשקט ומתמקם בגגות מעל הכביש בתוך הכפר. הכוח הרכוב יעורר פרובוקציה שתמשוך זורקי בקבוקי תבערה . הכוח השקט יוריד את אותם בקת"ביסטים. מממממממממממההההה? ממש נכנס למצוקה קשה בתדריך לפעילות הזו. אנחנו לא יוצאים לאתר פה מחבל מסוכן בביתו או בדרכו לפיגוע. אנחנו יוצרים פרובוקציה בלב אזור כפרי, רחוק מכל התרחשות יהודית. מפתים אותם ע"י נוכחותנו המתריסה והקוראת להם לצאת ולפגוע בנו – אז אנחנו צריכים להרוג אותם. אין ברירה. יוצא כמו צנחן ממושמע, בלי להתווכח. בתוך הכוח הקטן שממוקם על הגג שלנו, אני ורק אני עם הכוונת הטלסקופית של הלילה , מסוגל וצריך לחפות על הכוח הממונע שעובר למטה וצריך להוריד את "המחבל" שיזרוק בקת"ב (ולא אבן) על הרכבים. קשה לתאר את המצוקה הכעס הזעם והתסכול העמוק אותם אני חווה באותה תקופה. נמצא פה כי אלו הערכים והחינוך שינקתי, עדיין מאמין בכנות שאם אני לא אהיה פה כחייל יכול להיות יותר גרוע במחסום או בפעילות, אני פה כדי לפחות לנסות לשמור על חבריי לפלוגה להיות יותר הומניים- כובשים טובים. כמה תמים הייתי. באמת האמנתי בזה, אבל בסתר ליבי ידעתי שגם אין לי את האומץ לעזוב את הצנחנים. להפות גב לכל מה שגדלתי עליו ובעיקר להכרה של הסביבה בי ובמעשיי 'הרצויים והמקובלים' עליהם . והנה אני כאן על הגג: מצד אחד אני זה ששומר (פשוטו כמשמעו) על החברים למטה בכוח הממונע, ומצד שני הביטוי לשמירה זאת עליהם צריך לבוא בהריגה של בקת"ביסט. רוב הסיכויים שזה ילד או נער. ברור לי שבמונחים שלי זה רצח. לא מסוגל. מזכיר לעצמי שאני צלף טוב. עוד פעם מוצא עצמי סורק בדריכות את השטח למטה, נכון לשמור על הראש של חבריי מעוררי הפרובוקציה למטה ונכון לכוון לרגליים ולא למרכז הגוף - מנסה לנווט בין שני קולות בסיטואציה בלתי אפשרית זו.
חוזר להיות מרוכז בנסיעת השיירה. כמה אבנים חטפנו פה. כמה חיפשנו את העימות הסתמי. כאילו אנחנו נראה להם. נירה גז מדמיע קילומטרים ממקום יהודי. נפגין נוכחות וככה ננצח אותם.
עכשיו אף אחד לא זורק עליי אבן. כולם מחויכים ומנופפים לשלום, מוקירים תודה. זה הרי אותם אנשים שהתנגדו לנו . אולי את הבחור שם על המדרכה הייתי אמור להרוג באותה פעילות יזומה.
מגיעים לכיכר הכפר קראוות בני זיד. לא לפני שאני מזהה נקודה מדוייקת במטע זיתים בה שכבנו במארב בלילה; המטרה: לא זוכר- יותר לכיוון של סתם. שוטרים מקומיים מכוונים את התנועה- עוד זיכרון (איך לעזאזל שכחתי את הכל). כניסה מאסיבית של כוחות לתוך מתחם משטרה של שוטרים פלסטיניים. המטרה: הפגנת עליונות; מי הבוס האמיתי פה?. תחשבו אתם לבד על המשמעויות העומדות מאחורי פעולה שכזו.

כיכר הכפר. עשרות ילדים, נערים מבוגרים וזקנים מסתובבים. מוזיקה. חגיגה. מקבלים את פנינו באהבה ובהכרת תודה. כולם עטים על מיכליות המים מצוידים במיכלים ובקבוקים לרוב. אירוע מוזר- המון שמחה וקבלת פנים חמה במקביל להצטיידות מהירה במים. מצוקה אמיתית. שתי ילדות קטנות ניגשות ושואלות אותי באנגלית מנומסת של בי"ס לשמי. נערים מתעניינים ושואלים. מעניין אם פגשתי אותם בעבר בנסיבות שונות.
ראשי הכפר נואמים.: " אנחנו העם הכבוש היחידי בעולם שנאלץ לשלם לכובש עבור מים... המון אנשים נהרגו ונפגעו בכפר הזה בהתנגדות לצבא הישראלי הכובש. אתכם אנחנו מקבלים בשלום ובאהבה מכיוון שאתם באים בשלום".


חוזר לבדי לפני השיירה הביתה. בדרך עובר בנקודה בה זרקו עלינו ילדים בני 8 אבנים על הג'יפ. חבר טוב, ענק ומפחיד עם לב של דובון אכפת- לי קופץ פתאום בחמת זעם מהג'יפ ותופס את הילד . הילד מופתע ומבועת, החבר מופתע לא פחות. צועק ומנער את הילד, "למה אתה עושה את זה?" חברי אומר לו זאת ממש כנעלב, כאומר, למה הכרחת אותי להגיע לסיטואציה המכוערת הזו. חייל גדול אוחד ומנער ילד קטן בן 8. באמת למה ואיך הגענו שוב ושוב לסיטואציות האלו, בטוחים בצדקתנו, מנסים לכסות בכל כוחנו על פערים שנוצרו בין השכל הישר לבין הצורך לציית, להישאר חלק מהמעגל. לא לפרוש מהמחנה של "הטובים".

ממשיך לנסוע בדרך חזרה. טועה בפנייה ונכנס לאזור בתים צפוף. שוב הבטן מתכווצת. נערים ניגשים לרכב. אני שואל בחשש לכיוון ליציאה. הם מחייכים, לא מבינים. קוראים לעוד מישהו שמראה לי את הכיוון. אני נוסע אחריו. הוא מראה לי את הכיוון ומנופף לי לשלום. מחזיר לו בשלום. אני נרגע. אני רגוע. אני מחייך.
לפני חודש עשינו סדר בארונות, הבגדים של הילדים, הקיץ, החורף, המדים. לא יכול לתאר את התחושה הזרה שעלתה בי, כשהחזקתי אותם.
כשהצטרפתי ללוחמים לשלום בחרתי להימנע משירות בשטחים. זאת היתה בחירה קשה, קורעת. אבל ככל שעבר הזמן ונחשפתי למציאות האחרת, זו שלא מדווחים עליה בחדשות ולא מלמדים אותה בתול"ים ולא רואים אותה דרך הכוונות, התחלתי לאט להרגיש בדיוק כמו שמרגישים כשמגלים שמישהו שאהבת וסמכת עליו ניצל את האמון והאהבה שלך והשתמש בך בציניות. הפגיעה הגדולה, ואחר כך הכעס, ואחר כך הניכור. ובסוף ההבנה שקיימת תמונת מציאות רחבה הרבה יותר ממה שהרשיתי לעצמי לראות. אני כבר לא צנחן. אני אדם.

זה הרבה יותר חשוב.

הכותב: עידו רוט, חבר לוחמים לשלום.

שיירת המים

טלו קורה מבין עיניכם- בישראל של ימינו, ישנם אנשים שצריכים לעבור מחסומים עם גלונים ובקבוקים ריקים , רכובים על חמורים, כדי להביא מים הביתה.

זה לא כי ככה הם אוהבים, זה לא כי ככה הם רגילים. אסור לשכוח: לתמונת המציאות הזו אנחנו אחראים.

מחר יוצאת שיירת מים לכפרים בנפת רמאללה. כשאתם חושבים איך למלא עוד שישי, תחשבו על זה: אנחנו זקוקים לכם איתנו. השמיעו את קולכם, הוא חשוב.

פעילויות בסוף השבוע של "לוחמים לשלום"

זה הזמן שלכם לקום, לנקוט עמדה ולהשפיע. זה הזמן שלכם להפסיק להיות עומדים מן הצד.
זה הזמן שלכם לקחת את האחריות לידיכם.

הצטרפו לאחת משתי הפעילויות הבאות, אל תאפשרו לאדישות ולחוסר האונים להכניע אתכם. זאת הבחירה שלכם; קחו אותה.

פעילות ראשונה: פעולת בניה משותפת של הוועד נגד הריסת בתים, לוחמים לשלום ותעאיוש
בסופ"ש של 7-8.8 יבנו בכפר אום אלחיר שבדרום הר חברון, שורה של בתי שימוש (בורות ספיגה), לראשונה בתולדות הכפר. הפעילות ביוזמתם המשותפת של פעילי הוועד נגד הריסת בתים, פעילי תעאיוש ולוחמים לשלום. בעבודות ייקחו חלק פלסטינים תושבי הכפר והאזור, סטודנטים מספרד (20+) וישראלים.
אפשר להגיע ליום עבודה אחד, אפשר לשניהם, אפשר גם לישון בכפר בערב שישי.
ארוחה משותפת תוגש לעמלים!
חלק מהמשתתפים יעבדו בכפר הסמוך, ג'וואוויס, שם תיבנה מחדש מכלאת עיזים בת 60 שנה, שנהרסה בידי המינהל.
הסעות: ביום שישי ה-7/8: תל-אביב: 8:00 מרכבת צפון ירושלים: 8:45 מגן הפעמון באר-שבע: 9:00 מהשער הראשי באוניברסיטה (חזרה מאום אלחיר: לקראת ערב או עם תום העבודה).
ההסעות ביום שבת ה-7/8 באותן השעות.
להרשמה בירושלים והמרכז: צבי לנדסמן, landsman.zvi@gmail.com , נייד: 050-8640877
להרשמה בדרום:ofush1@gmail.com , נייד: 052-4269292
אנא הירשמו בהקדם על מנת שנוכל לחשב את היקף העבודה, המזון, הבלוקים וכו'.
רקע:
הכפר אום אלחיר הוא מקבץ קטן של בתים ופחונים, הצמוד לגדר ההתנחלות כרמל בדרום הר-חברון. במקום מתגוררות שש משפחות מחמולת הד’לין-ג’אהלין (כשמונים נפשות) שמקורן בתל-ערד. ב-1948 נעו המשפחות לתוך שטח הגדה המערבית, ובתקופת השלטון הירדני בגדה, קנו חלקת אדמה קטנה מתושבי יטא הסמוכה. על שטח זה נבנו מספר בתים ושם הם רועים את צאנם. בתקופת השלטון הישראלי מכרו בעלי קרקעות מיטא, אדמות על החלק הגבוה יותר של ההר לישראלים. על שטח זה הוקמה ההתנחלות כרמל בשנת 1981, שמאז התרחבה, ולאחרונה נוספה לה שכונה חדשה. התושבים הבדויים של אום אלחיר, סובלים קשות מהמדיניות העקבית של מניעת בניה לא-ישראלית באזור Cבגדה. כל המבנים במקום, מלבד אלה שנבנו בתקופה הירדנית, נהרסו או מצויים תחת צו הריסה. הישוב אינו מחובר למים זורמים ולחשמל, והדלות בו נוראה ומנקרת עיניים. תושבים מן ההתנחלות כרמל מתנכלים תדיר לתושבי אום אלחיר. שטח המרעה הזעיר של בני הד’לין גובל בשכונה החדשה הדרום-מזרחית של כרמל, ומצדו השני נבנו לולים ומבנים חקלאיים של ההתנחלות. נראה שתושבי השכונה שמו להם למטרה לסלק את בעלי העדרים משטח המרעה. לתושבי אום אלחיר אין לאן ללכת, היות שכל האדמות באזור שייכות לבעלים אחרים. מידע נוסף:http://villagesgroup.blogli.co.il/archives/18


פעילות שניה: שיירת מים
רקע:
בכפרים קרוואת, כופור עין, בית רימא, דיר ע'סאנה, ונבי סלאח פותחים את הברז ואין מים- לא לשתיה לא לרחצה, לא יום ולא יומיים אלא במשך חודשים ארוכים בכל עונות השנה. הכפרים, הממוקמים צפונית מערבית לרמאללה, מונים כ- 15,000 נפש ומקבלים, בשיא חום הקיץ, מכסה של 48 ליטר מים ליום לנפש- פחות מהממוצע הארצי בפלסטין, (66 ליטר ליום), וכחמישית מהצריכה הממוצעת בהתנחלויות ובישראל, (235 ליטר ליום. כדי להשלים את החסר התושבים קונים מים ממכליות המגיעות לכפרים ומשלמים מחירים מופקעים של עד 40 שקלים ל-ממ"ק, פי עשרה מהמחיר המשולם לחב' מקורות באספקה ברשת המים. בעונת החורף מכסת המים לכפרים עמדה על 60-70 ממ"ק לשעה ועתה באמצע הקיץ היא קוצצה לכדי 30 ממ"ק לשעה בממוצע בלבד. בעבר, עד שהמים נתפסו בידי חב' מקורות, הכפריים שאבו מים ממעיין עבוד שסיפק בשפע את כל הצריכה הביתית, הציבורית, למקנה ולחקלאות. כיום מים לחקלאות אין. בעוד כמות המים לתושבים הפלסטינים מזערית, שכניהם בהתנחלויות מאחורי הגדרות נהנים משפע מים. מאז הכיבוש ב-1967, ישראל השתלטה על רוב מקורות המים בגדה המערבית, המנוצלים ברובם לטובת הצריכה בישראל ובהתנחלויות. אקויפר ההר ממנו מפיקים מדי שנה 600 מיליון ממ"ק, נחשב כ"מאגר" משותף שישראל רשאית להשתמש בחלק ממנו- אך בודאי לא בחלוקה הקיימת היום, כאשר 80% נלקחים לשימוש ישראלי ואילו עבור 2.5 מיליון הפלסטינים תושבי הגדה מוקצית מכסה של 20% בלבד, (לפי מקורות פלסטינים היחס הוא 84% ו- 16% בהתאמה). בבקעת הירדן ישראל שואבת32 מיליון ממ"ק לשנה לטובת ההתנחלויות ובעיקר לצרכי חקלאות היצוא, בעוד הקהילות הפלסטיניות בבקעה אינן מקבלות מים ממקור זה. לפלסטינים .בכל הגדה המערבית מוקצים בסה"כ 190 מיליון ממ"ק לצריכה ביתית, וציבורית, לחקלאות ולתעשייה. זאת ועוד, 227,500 נפשות ב- 220 כפרים אינם מחוברים לרשת המים. 190,000 נוספים זוכים למים זורמים באופן חלקי. אספקת מים בכמות מספקת לאזרחים הפלסטינים לצרכים ביתיים, ציבוריים לחקלאות ולתעשייה-אינה "טובה" או "חסד". זוהי חובה חוקית ומוסרית, והפרתה היא עבירה חמורה על החוק הבינלאומי.


בואו להשתתף במחאה על מצוקת המים שיירת מים לכפר הפלסטיני קרוואת בניי זיד,שבנפת רמאללה ביום שישי, 7.8.09 . בשעה 13:00 בשיתוף עם מועצת הכפר וארגונים פלסטינים ובינלאומיים נצא לכפר בשיירת מים כאות הזדהות עם התושבים וכמחאה על מצוקת המים בכפרים קרוואת בני זיד, כופור עין, בית רימא, דיר ע'סאנה, ונאבי סלאח. בשיירה ישתתפו מכליות מים, אוטובוסים ומכוניות פרטיות. השיירה תצא בשלושה ראשים: מתל-אביב, חניון רידינג, בשעה 12:00. כינוס והכנת השיירה בשעה 11:00 מרמאללה בכיכר אל מאנר, בשעה 12:00 מירושלים, חניון גן הפעמון. הרשמה מוקדמת הכרחית. פרטים והרשמה אצל עידו, 0505773105.

חיילים גיבורים

מתוך כתבה בוואלה, היום, על תפיסת שמונה שמונה פלסטינים שניסו להיכנס לעבוד בישראל כשהם מצטופפים בדופן כפולה של רכב:

"בשעות הלילה הגיע רכב פולסווגן מסחרי", סיפר מפקד פלוגת איתן, סגן מוני עמר, "אלא שאז הבחין החייל שמידות הרכב מבפנים שונות ממה שנראה מבחוץ, מה שהגביר את החשד שלו. בשלב הזה התחילו הכוחות לסרוק את הרכב, וגילו בחלק האחורי חוט ברזל. ברגע שמשכו אותו התגלתה לפנינו דופן כפולה כשבתוכה יושבים צפופים עוד שמונה שוהים בלתי חוקיים". לדברי סגן עמר, ניכר היה כי מדובר בעבודה מקצועית. "הדופן הייתה נראית כאילו היא חלק בלתי נפרד מהרכב, כשאפילו דאגו לבצע את הגימורים
הקטנים על מנת שהכל ייראה רגיל".
"רואים שהייתה כאן חשיבה מקצועית", העריך סגן עמר, "אנחנו בהחלט מזהים תשתית של ממש בניסיונות להבריח שוהים או מזון לארץ. מוקדם יותר השבוע תפסנו בדופן כפולה במשאית אלפי ביצים. בקלות היה יכול להיות מדובר גם במטעני חבלה או הברחה של חמוש אל תוך הארץ. אנחנו מבחינתנו נמצאים תמיד בכוננות מלאה".

"חשיבה מקצועית",
"תשתית של ממש",

"שוהים בלתי חוקיים", ובמקום אחר אפילו רק- "שוהים". שהרי אין צורך לומר יותר מזה. לא מדובר בבני אדם. כאן זה דרגה אחת מתחת למצורעים.

וכמובן "מטעני חבלה או הברחה של חמוש" הבלתי נמנעים. לא שזה מה שקרה פה, אבל הרי "אנחנו מבחינתנו נמצאים תמיד בכוננות מלאה".

תדע כל אם עבריה שבניה מצליחים למנוע מ"שוהים" לחדור לארץ (מישהו פה מצליח להבין למה הם מסתכנים ונכנסים לארץ בדרך לא דרך כדי לעבוד בתנאים לא אנושיים ובשכר זעום? מן "שוהים" משונים שכאלה), ותדע כל אם עבריה שבניה מצליחים לעצור "אלפי ביצים"! שמהוות כידוע סיכון משמעותי לכוחות הביטחון של מדינת ישראל,

יידע החייל האמיץ שהוא עשה את שלו. גבורה אמיתית במסורת צה"לית מעודכנת לשנת 2009.

תנוח דעתו ותערב עליו שנתו.

הכל בסדר.

למה בוטלה ההופעה של ליאונרד כהן

כדי להבין את דרך הפעולה של תנועת לוחמים לשלום צריך להבין את המציאות שנוצרה כעבור מעל לארבעה עשורים של כיבוש.

מחנה השמאל הישראלי הרחב לאורך שנים התקשה להבין ולקבל את חוסר הסימטריה שבין שני העמים. פעילויות שלום כללו בעיקר קבוצות דיאלוג כאלו ואחרות, שמטרתן היתה נסיון לבסס יחסים בין העמים מעל לראשה המורם של המפלצת הקרויה "כיבוש".

אפשר להמשיל זאת לגבר שמביא פרחים לאשתו כשהוא חוזר מהעבודה כל יום, אבל אם היא עושה משהו שלא נראה לו, הוא שובר לה את הפרצוף.
ולמחרת מביא לה זר. אולי אפילו גדול יותר.

הדיאלוג הוא חשוב, אבל מה שהיה קרוי בעבר השמאל הישראלי, למעשה הפך את הדיאלוג לאמצעי הכשרה.
אם מנסים לפרק למרכיבים את ההתנהלות הזו ולנסות להבין אותה, מה שנמצא בבסיסה הוא קושי משמעותי להבין את חוסר הסימטריה שבמציאות הישראלית- פלסטינית. כבר נכתב כאן לא פעם- הכיבוש כמעט ואינו נוכח בחיי הישראלים, ולעומתם, הכיבוש הוא נוכחות איומה ומתמדת בחיי הפלסטינים. העובדה הזו יוצרת הטייה בעייתית- כדי להבין את היקפן של העוולות שנעשות ברמה יומיומית מעבר לגדר בשמנו, צריך לרצות להיות מודע להן.
זו מראה מפלצתית שמוצבת מול פרצופנו. אין להתפלא שרבים מן הישראלים מוותרים על ההתמודדות עימה. כך, למשל, רבים מן האנשים שזיהו את עצמם כ"שמאל ישראלי מתון", הריעו לחיילים שנכנסו לעזה רכובים על די ניינים, יורים על סביבותיהם ללא הבחנה, משמידים, הורגים והורסים את כל הנקרה על דרכם, בשם מדיניות שנקראה בשם הציני המצמרר "היום שאחרי". התחושה ברחוב הישראלי היתה אז ש"נמאס". בשם התחושה הזו בחרו רוב מוחץ בחברה הישראלית להימנע משאילת שאלות נוקבות את עצמם, מהתעניינות ולמידת הפרטים, מהבנת המציאות הבלתי אפשרית בה חיים תושבי עזה, ובעיקר מהבנת האחריות שלנו על היווצרותה של מציאות זו. הישראלים עייפים, חסרי חשק לרדת לפרטים, כורעים תחת עומס האינפורמציה, ורק רוצים שיהיה להם כיף.
כל מי שנותר למחות על העוולות מסומן כשמאל קיצוני, שקובי אריאלי הגדיל להגדיר בעיתון מעריב כקבוצה הזויה, קיצונית ושלמעשה"אינה קיימת".
הנקודה היחידה המשמחת במצב העניינים הזה היא שירד קרנן של קבוצות הדיאלוג למיניהן. אחרי 42 שנות כיבוש דבר אחד ברור- אין מקום לדיאלוג כמטרה בפני עצמה. המציאות מחייבת פעולה ברורה נגד הכיבוש. אפשר להתווכח עם ההחלטה של הפלסטינים שלא לקיים את ההופעה של ליאונרד כהן ברמאללה, ועל בחירתם למחות כנגד הופעתו בישראל, אבל המחאה הזו היא מה שהיא - בעיטה יבשה בבטן הרכה של השמאל הישראלי המתון, האדיש לכל חוץ מלעצמו, העייף מדיאלוגים והשבע.
העם הישראלי למד במשך שנים של כיבוש לפתח חד צדדיות מרשימה ביחס למצב. הביטחוניות מחליפה את האנושיות, הדיאלוג מחליף את הפעולה לשינוי, האדישות מחליפה את פעולת המצפון.

ובתוך החשכה הזו פועלות היום תנועות שמורכבות מאנשים שאינם הזויים ואינם קיצוניים (אף כי נוח מאד לחלקים רחבים בחברה להציגם ככאלה), שמבינים היטב שהיום הדיאלוג היחיד שיש לעשותו הוא זה אשר מטרתו סיום הכיבוש. דיאלוג שהוא תוצר של פעולות ישירות להפסקת הכיבוש ולא עלה תאנה לכיסוי ערוות הכיבוש. ההבדל הוא גדול.
והקבוצה הזו מתרחבת ותתרחב, והנסיון המאומץ של קבוצות גדולות בישראל להפחית מן הרלוונטיות שלה (ע"ע ציד המכשפות שנעשה לעמותה- חברה בע"מ 'שוברים שתיקה', שמנע כל התייחסות לעדויות הקשות שהציגו), רק מלמד על כוחה.
זה הזמן לבחור צד. המחיר הוא אובדן האדישות, העייפות וחוסר האונים. הרווח הוא בדיוק כל אלה,
וגם היכולת להסתכל שוב במראה.