לאחר שנבחר מנחם בגין לראש ממשלת ישראל, אחד החוקים הראשונים שביקש להעביר בכנסת היה איחודו של ט' באב עם יום הזיכרון לשואה. התפיסה המובלעת בתוך המהלך היא שהשואה ניצבת על רצף האסונות שאירעו לעם היהודי (ולא לאנושות כולה) והיא תוצאה ישירה של החורבן ועזיבת הארץ (ולפיכך ברור מה עלינו לעשות כדי להימנע משואה שנייה).
כולנו גדלנו על האתוס של שואה ותקומה; כולנו למדנו כבר בגיל צעיר מאד שמדינת ישראל הוקמה כדי שלא תהיה עוד שואה. על כן, המשוואה מאוד ברורה ובמובן מסוים גם מאוד נוחה. כאשר אדם צריך להילחם על חייו – כל האמצעים כשרים.
הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מתמכרים לדימוי של הקורבן ושולפים אותו בכל פעם שאנחנו נדרשים להתבונן בבבואתנו האכזרית, עַרְלַת הלב והלא-מחמיאה בראי, או בכל פעם שאנחנו נדרשים להתמודד עם נושאים פוליטיים כמדינה בשלה, בוגרת ואחראית.
משהו מפריע לכם כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו מזכיר את השואה ואת קורבנותיה בנשימה אחת עם איום הגרעין האיראני או מתפלמס מעל במת האו"ם עם מכחישי השואה? האם משהו צרם לכם כאשר שר החוץ אביגדור ליברמן הצהיר כי לשוודים אין זכות להתערב במעשיה של ישראל בשטחים בגלל שיתוף הפעולה שלהם – שהיה או לא היה – עם הנאצים במלחמת העולם השנייה ובהשמדת היהודים? או כאשר משרד החוץ האשים את כותבי הדו"ח על עופרת יצוקה באנטישמיות?
מרטין ס. ג'אפי (Martin S. Jaffee), פרופסור ללימודי-דת השוואתיים באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל מציע לכך הסבר:
כולנו גדלנו על האתוס של שואה ותקומה; כולנו למדנו כבר בגיל צעיר מאד שמדינת ישראל הוקמה כדי שלא תהיה עוד שואה. על כן, המשוואה מאוד ברורה ובמובן מסוים גם מאוד נוחה. כאשר אדם צריך להילחם על חייו – כל האמצעים כשרים.
הבעיה מתחילה כאשר אנחנו מתמכרים לדימוי של הקורבן ושולפים אותו בכל פעם שאנחנו נדרשים להתבונן בבבואתנו האכזרית, עַרְלַת הלב והלא-מחמיאה בראי, או בכל פעם שאנחנו נדרשים להתמודד עם נושאים פוליטיים כמדינה בשלה, בוגרת ואחראית.
משהו מפריע לכם כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו מזכיר את השואה ואת קורבנותיה בנשימה אחת עם איום הגרעין האיראני או מתפלמס מעל במת האו"ם עם מכחישי השואה? האם משהו צרם לכם כאשר שר החוץ אביגדור ליברמן הצהיר כי לשוודים אין זכות להתערב במעשיה של ישראל בשטחים בגלל שיתוף הפעולה שלהם – שהיה או לא היה – עם הנאצים במלחמת העולם השנייה ובהשמדת היהודים? או כאשר משרד החוץ האשים את כותבי הדו"ח על עופרת יצוקה באנטישמיות?
מרטין ס. ג'אפי (Martin S. Jaffee), פרופסור ללימודי-דת השוואתיים באוניברסיטת וושינגטון בסיאטל מציע לכך הסבר:
חוויית הקוֹרבנוּת (Victimization) עשויה להעניק מידה של קדוּשה וכוח לקורבן. בסיפורים הנטווים סביב הירצחו של הקורבן התמים, למשל, כל חזרה על הסיפור מבנה מחדש את הרגע המקורי של חורבנו של הקורבן ואת השינוי שעבר עליו. בסיפורים כאלה, הקורבן הוא תמיד גם קורבן וגם מנצח, הוא תמיד מושמד אך גם תמיד נולד-מחדש באופן המתעלה על המקרבן (Victimizer). הירצחו של הקורבן הופך להקרבה מקודשת וההקרבה המקודשת הזו הופכת לכפרתו של הקורבן, המכשיר להעצמתו הסופית של הקורבן.
לא במקרה, המרוויחה העיקרית מן ההעצמה הזו היא הקהילה, אשר רואה עצמה כעדה היסטורית להשפלתו ולנשׂגבוּתוֹ של הקורבן, אותו גוף היסטורי שבחייו שלו משמר את הזיכרון של הקורבן וחי מחדש את רגע ההשפלה וההשתנוּת. באמצעות שינו סיפורו של הקורבן וחזרה עליו, קהילת הקוֹרבנוּת אינה רק מנציחה את הקורבן ומפגינה סולידריות לגורלו של הקורבן, היא גם משתתפת בניצחונו של הקורבן ובהשתנוּתוֹ ובכך מכניסה לתוך ההיסטוריה שלה את כוחו של המיתוס שלו ושוזרת לתוך המציאות הפוליטית והחברתית שלה
עלילה מיתית שבאמצעותה היא מגיעה להכרה בעצמה כקהילה של סבל.
ממש כאן ניצבת האירוניה העמוקה ביותר שמעכירה את החוויה ההיסטורית של קהילת-הקורבנות. דווקא
בהיסטוריה שלה, שבה היא מחייה באופן טקסי את ההעצמה המיתית שלה ואת ניצחונה על פני הסבל, יכולה קהילת-הקורבנות, בנסיבות המתאימות, להפוך לקהילה של מקרבנים. קהילת הקורבנות – קורבן על פי המיתוס שלה, ולכן גם בתפיסתה העצמית – מוצאת בניצחונה המיתי על פני אלו שגרמו לה סבל או על פני אויביה בהווה את אומץ הלב המוסרי לדעת כי אלה שעליהם היא עשויה בזמן כלשהו לממש את עליונות המנצחים, ראויים במיוחד להכנעה.
לפיכך, הסבל שלהם, נתפס כחלק ממסע טיהור שהינו הכרחי על מנת להוביל את קהילת-הקורבנות, שהיא כעת בעמדת המנצחים, להעצמה שלה היא ראויה ושלה היא נועדה. קורבנה של קהילת-הקורבנות אינו חולק, בהגדרה, עם קהילת-הקורבנות את זכות ההשתייכות לאותו רצף חוויות היסטורי. בהקשר של המיתיזציה של תחושת הקורבנות, מותרים כל קשרי הסולידריות האנושית שעשויים לכרוך את קהילת-הקורבנות לכדי קשר מוסרי עם אויביהם ההיסטוריים.
חומר למחשבה.
הקטע מתורגם מתוך המאמר:
"The Victim-Community in Myth and History: Holocaust Ritual, the Question of Palestine, and the Rhetoric of Christian Witness" (Journal of Ecumenical Studies, Vol. 28, № 2, Spring 1991, pp. 223-238).
הקטע מתורגם מתוך המאמר:
"The Victim-Community in Myth and History: Holocaust Ritual, the Question of Palestine, and the Rhetoric of Christian Witness" (Journal of Ecumenical Studies, Vol. 28, № 2, Spring 1991, pp. 223-238).
נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת לוחמים לשלום.
