פגישה עם אנדרי אזולאי

לפני מספר חודשים זכתה תנועת לוחמים לשלום בפרס היוקרתי של קרן אנה לינד, על פועלה.

לפני כשבועיים הגיע לביקור בארץ נשיא הקרן, על מנת להשתתף בכינוס כלשהו וביקש לפגוש אותנו במהלך ביקורו. נשיא הקרן הוא מר אנדרי אזולאי, יועץ בכיר למלך מרוקו ואישיות מפורסמת בזכות עצמה.

הפגישה נקבעה לשעות לפני הצהריים ואני נסעתי למעבר שועפאט כדי לאסוף את בסאם עראמין שהיה אמור להשתתף עמנו בפגישה. בסאם היה בדרכו לשדה התעופה, לטיסה לספרד, כך שמטבע הדברים היתה עימו עמו מזוודה. וכך אני ובסאם והמזוודה נוסעים לפגוש את מר אזולאי.

נאמר לנו שהפגישה היא בירושלים ברחוב שז"ר 1, ולמרות שאני יליד העיר, לא הכרתי את הכתובת. בדקנו במפה - בנייני האומה.

כשהגענו למקום ראינו שהוא מוקף בחיילים שוטרים ואנשי שב"כ ואז הסבירו לנו שיש במקום כינוס ולכן נצטרך לחנות רחוק וללכת ברגל.

נסענו מסביב והגענו לכניסה לחנייה ושם עמדו שני חיילי מג"ב משועממים. "לאן?", "לפגוש את מר אזולאי", "אתם מוזמנים?", "כן", "אז תחנו למעלה".

התקרבנו עם הרכב לבניין ושם חיכו שלשה בחורים עם אוזניות מסולסלות. השאלות חזרו וגם התשובות והם הפנו אותנו למקום החנייה.

משם אני ובסאם והמזוודה הולכים ברגל לכיוון הכניסה לפגוש חבר נוסף בתנועה. בדרך עוד כמה קציני משטרה, שאלנו איך מגיעים לכניסה והם הפנו אותנו. ופתאום תפסתי את עצמי, אני ופלסטיני והמזוודה עברנו את כל הדרך לכניסה ללא שום בדיקת תעודות או ציוד.

בכניסה לבנין חיכתה לנו המזכירה של המארח, שמנו היה אצל השומרים, חיפשו לנו קלות בתיקים ונכנסנו. כל כך כיף היה שהרגשתי שווה לבסאם, הוא לא עבר בידוק שונה ממני, לא לקחו אותו לפינה. כך צריך להיות.

מימין לשמאל: רוני סגולי, אורי יסעור, אנדרי אזולאי, בסאם עראמין ומזכירתו של מר אזולאי, פאני דורביל.

אך מה שחשוב הוא הפגישה עצמה. מר אזולאי אותו פגשנו פעם ראשונה הוא אישיות מרשימה, ישבנו בפינת הלובי, תשומת הלב שלו הופרעה כל הזמן כשניגשו אליו אנשים לברך אותו או לדבר איתו. אך הוא הקפיד לדבר איתנו ולהקשיב.

סיפרנו על התנועה, על הקשיים ועל הנחישות שלנו. בסאם ספר לו את סיפורו האישי, הסיפור של עביר שנהרגה מכדור גומי שנורה מנשקו של חייל ישראלי. ואני סיפרתי למר אזולאי על כך שאנחנו הישראלים פעילים כיוון שאנחנו מרגישים כישראלים פטריוטים, ועושים זאת למען ארצנו ומדינתנו למרות שרוב העם לא רואה את זה כמונו. מר אזולאי היה מאד נרגש, הוא אמר שגם הוא חש שעובדת היותו יהודי היא משמעותית לבחירה שלו להיות פעיל למען השלום.

במהלך השיחה בלובי ראינו אנשים מפורסמים עוברים שם והרגשנו מוזרים, שני ישראלים ופלסטיני, בבגדי יום יום. בערב כבר הבנו שהאירוע שהגענו אליו היה ועידת הנשיא המפורסמת שלנו, ובמסגרתה ביקרו במקום גם ראש הממשלה (היום יום הולדת) וטוני בלייר ומנכ"ל גוגל ומייסד ויקיפדיה ופילסופים ודיפלומטים.

מר אזולאי בזמן הראיון עם דן שילון

לאחר הפגישה קיבלנו אימייל ממזכירתו של מר אזולאי שכתבה שהוא סיפר בנאומו בועידה עלינו ועל בסאם, והזכיר אותנו שוב בעת הראיון שהיה לו עם דן שילון. לדבריה מר אזולאי גם הביע צער בראיון על כך שלא פגש בועידה פלסטינים, ולדבריו, דיון על דיאלוג אינו יכול להתרחש ללא נוכחותם.

כשאנו נפגשים עם אנשים שכמותו אנחנו מקבלים את הכח ואת התובנה שאנחנו לא החריגים כאן בארץ, הרוב הוא החריג (אני יודע שזו סתירה), המצב בו אנחנו נמצאים הוא החריג. ויש לנו הכח והנחישות להמשיך להלחם עד שנצליח לשנות.

הכותב הוא רוני סגולי, המתאם הישראלי של תנועת 'לוחמים לשלום'

היום, בזמן שהתבוננתם בגשם מבעד לחלון

תינוקת בת שנה ואמא שלה עברו הבוקר במחסום, בדרכן מעזה לירושלים.

זה מסע שאין בו שמחה, יש בו כורח:

לתינוקת יש סרטן ממאיר, כזה שמצריך התערבות קצרה ודרמטית. המחיר של הצלת חיים יהיה קטיעה של איבר חיוני מהגוף.

מעזה המרוסקת לאחר המלחמה הן עושות את המסע למרכז הרפואי היחיד בארץ שמתמחה באבחון ובטיפול בסוג הזה של סרטן.

זו תינוקת ראשונה לזוג הורים צעירים. חייהם עומדים להשתנות לחלוטין בעקבות הטיפול, אך האב לא קיבל אישור לעבור. במת"ק סברו שלצורך טיפול כזה מספיק ליווי של הורה יחיד.

בדרך, כשהן עוברות במחסום, החיילים בודקים אותן.

בפעם הקודמת שעברו, החיילים החרימו את הצעצועים שהביאו איתן.

עכשיו, הן הולכות ברגל כקילומטר, מהכניסה למעבר ועד היציאה ממנו- אמא, בת, שני סלים כבדים שיש בהם כל מה שאפשר לשאת בידיים בזמן שתלויה על המותן פעוטה בת שנה, ואישור רפואי למעבר שסודר לפרטים ע"י ביה"ח כדי למנוע תסריט מוכר של עיכוב או מניעת מעבר.

האם מוטרדת, שקטה. ממוקדת. היא חיה בעולם בו קיימת רק ודאות אחת- עליה להציל את ביתה. אם לא יתנו לה לעבור במחסום, חייה של ביתה יהיו בסכנה ממשית.

החיילים במחסום בודקים.

בודקים את האמא, את האישור, את חבילת החיתולים (שמוחרמת), הפעם- למודות נסיון- לא הביאו צעצועים,

ואת החיתול שלגופה של התינוקת. פותחים ובודקים.

הרי אף פעם אי אפשר לדעת.

הרבה דברים אפשר לומר על הכיבוש. לכאן ולכאן.

אנחנו נוהגים לראות את הכיבוש כבעייתם של הפלסטינים וכעונש קצוב בזמן של שירות החובה והמלואים של חיילי צהל, אזרחי ישראל.

עזה מוקפת גדרות ואין מעבר ממנה ואליה, הגשם שירד עליה היום החריב והציף את המעט שנותר קיים, אבל תביטו בנו, חושדים שהרוע הזדחל אל תוך חיתול של תינוקת בת שנה חולה בסרטן המצויידת באישור רפואי למעבר , ותאמרו- נפשו של מי כלואה.

מסיק משותף בכפר יתמא

"אִלּוּ זָכַר הַזַּיִת אֶת הַנּוֹטֵעַ
הָיָה הַשֶּׁמֶן דּוֹמֵעַ"

(מחמוד דרויש)

ביום שבת, 17 באוקטובר, נסענו, 16 חברים מקבוצת תל-אביב-שכם של "לוחמים לשלום" יחד עם כמה אורחים, לכפר יתמא, לא רחוק מצומת תפוח, לפעילות הראשונה של הקבוצה. נפגשנו במטע הזיתים של ח'דייר, אחד החברים בקבוצה הפלסטינית ועבדנו משך כל היום יחד עם שבעה חברים מן הצד הפלסטיני ובתגבור של שניים מילדיו של ח'דייר.

בתחילה, ציפינו שהפעילות תהיה רחבה ומיוחצנת יותר, לפחות מצידם של הפלסטינים, ושנמסוק יחד זיתים במקום רגיש שבו תהיה נוכחותנו, כישראלים, בעלת משמעות רבה יותר. דובר בהתחלה שאולי נמסוק זיתים במטעים של הכפר קַרְיוּת, הצמודים לגדר של ההתנחלות עֵלִי, מקום שבו באופן מסורתי יש התנגשויות בין הפלאחים הפלסטינים לבין המתנחלים והצבא. אלא שבגלל שהשנה, הצבא מסייע לפלסטינים להגיע למטעיהם גם במקומות הרגישים האלה (למורת רוחם של המתנחלים) הוחלט ש"נסתפק" במסיק במטע של ח'דייר. מאוחר יותר הסתבר לנו גם שהמטע הזה נמצא רק כ-200 מטר מן הגדר של ההתנחלות רחלים ושבשנים קודמות, הגיעו המתנחלים בימי המסיק וניפצו זגוגיות ומראות של מכוניות של ישראלים ופלסטינים שהגיעו למטע.

לאחר שתלינו דגלים של "לוחמים לשלום" מול הכביש הראשי הסמוך למטע ושמענו מח'דייר כמה מלים על זיתים, על שמן זית ועל הייחוד של השמן הפלסטיני בעולם, התחלנו לעבוד על העצים. העבודה במטע עצמו ארכה כ-5 שעות בחום לא פשוט של 37 מעלות, אך איכשהו, לאחר שעה או שעתיים, בלהט העבודה המשותפת, החום הפסיק לשחק תפקיד והפסיק בדרך פלא להיות מורגש. אין ספק שהכיף והסיפוק של תרומתנו במקום, הדיאלוג המשוחרר עם הפלסטינים ותחושת השותפות שנוצרה בין כולם, העבירו את הזמן בנעימים וסייעו בהפגת תחושת החום הבלתי-נסבל. טבעו של דו-שיח כזה, תוך פעילות משותפת, כשכולם עומדים על סולמות ומתנדנדים על ענפי העצים, הוא קרוב ומחוייך יותר, וכך נתאפשרה לכולנו היכרות חברית ומעמיקה יותר, דבר שהוא איננו פשוט ומובן מאליו במפגשים השגרתיים והפורמליים יותר בין הקבוצות. בכך, בלי ספק, הרווחנו וכולם יצאו מרוצים ושמחים.

באמצע היום, זכינו לארוחת צהריים מדהימה, בצל עצי הזית, שבה פינקו אותנו מארחינו ב"ערוסה" (מעין פיתה מלאת בשר כבש ושמן זית), בפיתות, זעתר, שמן זית מצוין וזיתים. לאחר הארוחה הוכתרה שחר מהקבוצה בתואר מוסקת הזיתים המצטיינת לשנת 2009 וקיבלה כאות הוקרה את כל שלל הקרמבו שלא הספקנו לאכול.

לכל אורך היום, עברו לידינו מפעם לפעם רכבים של הצבא שהגניבו מבט מן הכביש על הפעולה המשותפת שלנו וראו את הדגל של "לוחמים לשלום" שהתנוסס בגאווה כבר מתחילת הפעולה לצד הכביש שעליו נסעו. בכל פעם שרכב של הצבא עבר לידינו, בילאל, המתאם הפלסטיני, רץ אלי ושאל אותי מה אני חושב שעובר לחיילים בראש כשהם רואים אותנו. "הם בטח חושבים שאתם משוגעים, הא?"... כיף במיוחד היה לשמוע את תגובתם של רכבים פלסטיניים מן הכפרים באזור שעברו סמוך למטע במהלך היום וצפרו לנו צפירות הזדהות. גם אם לא סייענו באופן אקטיבי לחברינו הפלסטינים להתמודד עם המתנחלים או הצבא, ברור לנו שנוכחותנו במקום הייתה מורגשת וכולם ראו ש"לוחמים לשלום" היו במקום והם לכל הפחות מודעים לשם התנועה ולעצם הפעילות המשותפת המתנהלת מתחת לאפם.

את יום העבודה המשותף שלנו סיימנו בביקור משותף וקצר בבית הבד בכפר קבלאן הסמוך ליתמא וראינו את התהליך שהזיתים שמסקנו בזיעה משותפת, עתידים לעבור יום או יומיים לאחר מכן. יצא לנו גם לטעום את טעמו של שמן הזית המעולה שייוצר במקום רק רגע לפני כן, אך יותר מכך יצא לנו לטעום את טעמו המתוק של מפגש בלתי-אמצעי וראשון מסוגו של תושבים פלסטינים מקבלאן עם ישראלים שמגיעים לכפרם בפעם הראשונה שלא על מדים ולא חמושים. ילדים קטנים רצו מסביבנו עם עיניים בורקות מסקרנות ולא יכולנו שלא לשמוע את ההתלחששויות שמילאו את האוויר בכל מקום שהלכנו אליו.

פעם נוספת הוכחנו, הישראלים והפלסטינים, לעצמנו שאפשר (ורצוי) גם אחרת וכי יש אלטרנטיבה לאלימות, לאיבה ההדדית ולמעגל השנאה והכוח המזין את עצמו עד לזרא. ומה יכול להיות סמל יותר מובהק לקירוב ושיתוף פעולה אם לא הזית שהוא באופן אירוני גם סמלו של הדבר שאותו הן שוחקות במלחמותיהן כל העת – השלום.

חזרנו הביתה לתל אביב מלוכלכים ומיוזעים אך אופטימיים מעט יותר ושלמים עם דרכנו ומרוצים מן ההישג היפה שהישגנו ביום הזה – הן במסיק עצמו והן בביסוסה של האלטרנטיבה הבלתי-אלימה והאנושית לסכסוך הדמים הזה שנקרא החיים שלנו כאן.

נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום', קבוצת תל אביב - שכם .

סגר אקדמי על עזה

ישראל מונעת מסטודנטים המתגוררים בעזה לצאת ללמוד בחו"ל, אלא בתנאים מגבילים ביותר. למה?

 ההסבר של המנהל האזרחי מטעם מדינת ישראל הוא:

"מדיניות יציאת מלגאים מעזה נגזרת ומותאמת למדיניות הכוללת של ישראל ביחס לרצועת עזה, כפי שנקבעה בהחלטת הקבינט ואושרה על-ידי ממשלת ישראל בעקבות השתלטותו האלימה של ארגון החמאס על הרצועה, ומתוך רצון למנוע התחזקות החמאס הן מבחינה צבאית והן כממשל של ארגון טרור הפועל נגד אזרחים והמחזיק בחייל צה"ל במעמד חטוף".

זו אינה מדיניות מושכלת. זו אינה מדיניות רציונלית או מוכוונת מטרה. אין הסבר מדוע למנוע מסטודנטים לצאת ללימודיהם. גם לא צריך להיות הסבר. ואין הסבר מדוע גלעד שליט מוזכר בהקשר זה. האם הסטודנטים הפלסטינים בעזה אחראים על מצבו? האם עליהם לשלם על כליאתו? בישראל נפתחה שנת הלימודים כסדרה. אף אחד אינו חושב שהסטודנטים הישראלים אחראים על מצבם של הכלואים הפלסטינים בישראל, או על כל עוולה אחרת, חברתית או מדינית.

כיוון שזו אינה מדיניות. זו פשוט ענישה.

אין ספק שישראל יכולה לעשות זאת. אחרי הכל, אנחנו מחזיקים במעברים, בסחורות,  מחזיקים בשמיים, במים, במרשם האוכלוסין, באישורי הכניסה לעזה, ובמעברים בין עזה לגדה ואפילו במערכת המיסוי בעזה.

הבחירה להקשות על צעדיהם של הסטודנטים היא שרירות לב ממדרגה ראשונה, והיא נעשית פשוט כי אנחנו יכולים.

כי הפלסטינים לא מעניינים את ממשלת ישראל. איכות חייהם ודאי וודאי שלא מעניינת את ממשלת ישראל, גם לא את הרחוב הישראלי.

מעט מאד דברים מעניינים את הרחוב הישראלי, למען האמת.

הוא מעדיף לאטום את אזניו בשתי אצבעות תוך שהוא מזמזם לעצמו בלהט צדקני, הנה, נתנו להם את עזה, ותראו מה הם עשו עם זה.

לא נתנו להם כלום. כלום ממה שבאמת נחשב. למשל החירות לנוע, החירות לצמיחה כלכלית, החירות לבנות עבור עצמם עתיד.

או אולי אנחנו מאמינים שעדיף שלא יהיה להם עתיד?

אולי.

אבל אז צריך לזכור דבר אחד היטב. את הדבר היחיד שאנחנו מעדיפים לשכוח:

שהעתיד שלהם הוא גם העתיד שלנו.

אין לנו עתיד אחר.

מכתב שנשלח על ידי עו"ד מיכאל ספרד לחברי 'לוחמים לשלום'

המכתב נשלח לאחר הדיון שנערך בביהמ"ש העליון בעתירה שהוגשה ע"י עמותת "יש דין" ומשפחת עראמין:

הנוכחות של חברי לוחמים לשלום הייתה מרשימה ולהערכתי השפיעה רבות על הרכב השופטות.

העובדה שרבים כל כך מכם המתינו זמן כה רב, התמיכה המרשימה והמכובדת בבסאם ובסלווה, הציפייה של קהל כה גדול – עשו את שלהם והשגנו את מה שניתן היה להשיג בשלב הזה (בניגוד לרושם העולה מתיאורים מסויימים של הדיון המסתובבים ברשת).

אני רוצה להודות לכולכם. קשה להעריך מה היה אילו לא הגעתם אבל אני יכול בהחלט לומר שהנוכחות שלכם מאחורי גבי העניקה לי דקות ארוכות של סובלנות מצד השופטות ותרמה רבות להתייחסות הרצינית שלהן.

אינני יודע כיצד הפרשה הזו תסתיים, אבל קשה היה ביום שלישי שעבר שלא לחוש שגם לתהליך יש משמעות.

וכמו שאמרתי לבסאם ולסלווה בסוף הדיון: שני שוטרי מג"ב קיבלו באותו ערב טלפון ובו נאמר להם ש"זה עוד לא נגמר". והם מן הסתם הרימו טלפון לחבריהם ליחידה והדבר נפוץ, וגם לכך יש חשיבות רבה.

שוב תודה לכולכם.

מיכאל

הגילוי

15 שנים עברו מאז שודר הקטע הזה, שנראה גם היום רלוונטי להחריד. תורידו את הקטע על כך שרבין (-נרצח) והממשלה מנסים לעשות עם זה משהו (-כלום), ותקבלו תמונת ראי מדוייקת של ההתנהלות של הציבוריות הישראלית באוקטובר 2009.
כי הרי,

"חייבים להמשיך לחיות את החיים הרגילים, הקטנים. אסור לתת לדברים האלה להשפיע".
דו"ח גולדסטון? עדויות החיילים?
פלסטינים? כיבוש?
לא, לא. אסור לתת לדברים האלה להשפיע.

אם יָראוני דם

ביום רביעי האחרון התקיים הערעור בבית המשפט העליון על החלטת הפרקליטות לסגור את תיק החקירה על מותה של עביר עראמין.
הדיון שנקבע לשעה 9:00 בבוקר, נפתח בשעה 14:00, כאשר כל אותו זמן סלווא עראמין, אמא של עביר, ישבה באותו מקום, ידיה ממוללות נייר טישו ועיניה האדומות מבכי לא מוצאות מנוחה. דווקא הנשים הרבות שהקיפו אותה באהבה משך כל אותו בוקר, המחישו יותר מכל את בדידותה הגדולה. במה שנראה מרחק שנות אור מהיכן שעביר נולדה, גדלה והחלה להתבגר, בבוקר אוקטובר נקי מעננים, ההורים של עביר יצאו אל מעוזה המובהק של הישראליות, לבקש את הצדק האחרון שעליהם לעשות עבור ביתם.

תלמידי בתי ספר הסתובבו בין האולמות בסיורים מאורגנים, מלווים במדריכים נמרצים מטעם בית המשפט. המדריכים עמדו איתם בכניסה לאולמות הדיונים, מבהירים להם שצריך לשמור בתוך האולם על דממה. שאלנו קבוצה אחת האם הם יודעים איזה דיון עומד להתנהל כאן הבוקר, ניסו לעזור לנו ולכוון אותנו ללוחות האלקטרוניים. לא, אמרנו, אנחנו יודעים איזה דיון יתקיים. שאלנו אם אתם יודעים. "אה," ענה אחד הנערים לפני שמיהר הלאה. "לא. אסור לנו לשאול".

אסור לשאול, אסור לראות, אסור לדעת. כמו ילד שמפנים את איסורי אביו והופך אותם לשלו, כך בני נוער בגילאי 17 הם כבר עמוק בתוך השיטה הזו, שמבנה אותם לא לרצות לדעת דבר ממה שנמצא מחוץ למסגרת. הלא העריץ הגדול מכל הוא זה שנמצא בתוכנו.

אנחנו מחכים שעות ארוכות. מחוץ לבית המשפט, קבוצה מתוכנו עומדת בדממה בשמש הקופחת עם תמונות של עביר. דוד גרוסמן מגיע, ומתראיין לכתבים השונים. הוא נשאר עד לסוף הדיון, נוכחותו השקטה מורגשת כל הזמן וחשובה כל כך לרבים מאיתנו.



בסאם מסתובב באולם, נענה למבקשים לראיין אותו, פניו לא מסגירות את מה שמתחולל בנפשו. אם יש דבר אחד שמנקר בראשי באותו בוקר זה עד כמה בתמונות מזכירה עביר את אביה, ומה עושים עם הדמיון הזה, לאחר לכתה.

לעורכת הדין מטעם הפרקליטות יש תכנית. היא תטען טענת סף. משמעות הדבר היא שהטיעון שלה יהיה שאין כל מקום לדון בעתירה. הפרקליטות בדקה, חקרה והחליטה. כן, אומרות השופטות, אבל היכן הראיות ומדוע לא צירפת אותן לתשובתך? הלא כיצד נוכל לדון במקרה ללא הצגת הראיות עליהן הסתמכה הפרקליטות?
הפרקליטה שוב מסבירה, אין מקום לדון בתיק זה. הפרקליטות בדקה, חקרה ומצאה.
השופטות שואלות אם כוונתה היא שהחלטות הפרקליטות אינן שפיטות.

יוהרה ישראלית

אין דרך אחרת להסביר את מידת המוכנות שלה למשפט (יותר נכון- מידת חוסר המוכנות שלה), שמביאה אותה לטעות בפרטים באופן מביך, לא לדייק בעובדות, להתפתל ולנסות לכפוף את המציאות לתוך תבניות משל עצמה.
כך, למשל, (מתוך הזכרון) באשר לדיון על כדור הגומי שנמצא בזירה:
שופטות- מדוע לא השתמשתם בכדור הגומי שהועבר אליכם כראיה?
עורכת הדין- עם כל הכבוד, זו התנהלות של פרקליט בן יום! (עו"ד ספרד חוזר על דבריה ללא קול, בתמיהה פזורת דעת-"פרקליט בן יום..") נמצא כדור גומי על האדמה, אף אחד לא יודע איפה בדיוק הוא נאסף, מישהו לוקח אותו ומעביר למישהו שמעביר למישהו, כך לא אוספים ראיות! ראיות אוספים מן הזירה בסימון של הנקודה בה נמצאו, מעבירים אותם אלינו, הם ממוספרים ומסומנים ומונחים בשקית, ולא איזה כדור גומי שמישהו מצא והעביר למישהו שהעביר למישהו..
עו"ד ספרד- אם את לא יודעת מה היה שם אז לפחות תני לי לספר! כל התנאים שפירטת התרחשו. הכדור לא נמצא באזור אלא תחת גופה של עביר לאחר האירוע, כאשר באותו זמן אני קיבלתי טלפון בו הודיעו לי על הימצאו של הכדור והנחיתי את האדם שמצא למי להעביר ומשם הוא עבר אלי. שלשת האנשים שהכדור היה בידיהם כולל אותי נחקרו על כך.

זו דוגמה אחת, היו עוד. כמו הפעם בה השיבה עורכת הדין לשופטות כי החקירה התנהלה במח"ש (על אף שהתנהלה במחוז ש"י), או כשהציעה שהנערים יידו אבנים לאחור ופגעו בעביר, בזמן שבו הג'יפ של מג"ב עמד בכיוון ההפוך. מי שמעט התעמק בתיק יודע שטענת הפרקליטות, בנסיונה ליישב את הסתירות היתה, שהנערים יידו אבנים על הג'יפ בדרכו החוצה, בזמן שחלף כביכול על פני עביר. הפרקליטה לא זכרה זאת עד אשר עו"ד ספרד התייחס לזה.
בשלב מסויים אמרה, כי היא מסכימה שיש אי נוחות מסויימת עם הסיפור הזה, אבל אין מה לעשות, לא ניתן לקבוע בוודאות מה היה שם.

ואני חשבתי על העיניים של סלווא. יש בהן געגוע כל כך גדול שכשמביטים בהן מרגישים צורך להיאחז במשהו.
חשבתי על מה זה עושה לה, לשמוע באולם הגדול והמנוכר הזה, שהמוות הכל כך לא הוגן של הבת שלה, שדומה שתי טיפות מים לאבא אבל הדמיון הזה לעולם לא יקרה עוד, לא יתבגר, לא יקטן ולא יגדל, אלא ישאר קפוא בזמן, כמו התמונות שעביר השאירה אחריה, מה זה עושה לה לשמוע שהוא נתפס כאי נוחות מסויימת.

ומה היא עושה עם הצער, והכאב, והכעס.

ומה אנחנו עושים עם הבושה.

השופטות דרשו מן הפרקליטות להכין את חומר הראיות כדי שניתן יהיה לערוך דיון במקרה, שבועיים מיום הדיון הנוכחי.

עו"ד ספרד, כשיצא מן הדיון, היה מרוצה מן התוצאה הזמנית. לדבריו, אין ספק שנוכחות של אנשים רבים באולם עשתה את שלה. הדגישה את החשיבות המוסרית של הדיון הזה. זה לקח חשוב. בעוד כ- 14 יום יערך הדיון השני. אנחנו שוב נהיה שם. זה צריך להיות הדיון של כולנו. בסאם וסלווא חזרו לענתא. כל זה אינו שלהם. הם באו רק כדי לתבוע את הצדק שלהם. לנו אין את הפריווילגיה הזו. חוסר הצדק הנורא הזה, הוא שלנו.

של כולנו.

כתבה: איה רוט, חברה בתנועת לוחמים לשלום.

בית המשפט אינו משתתף בצער

נורית פלד אלחנן*

ביום רביעי נכחנו – חברים מתנועת לוחמים לשלום, חברות מחסום וואטש, חברי פורום המשפחות השכולות למען שלום, ודויד גרוסמן - בשימוע בבית הדין הגבוה לצדק בעניין סגירת תיק החקירה (מחוסר ראיות) של הרג עביר עראמין בת העשר לפני כשלוש שנים.
השימוע שנקבע לאחת עשרה ולאחר מכן לתשע ולאחר מכן לעשר ולאחר מכן לאחת, התחיל בשתיים. עיתונאים התרוצצו במסדרון (מי מת? ילדה? באמת? תסלח לי אדוני מתה לך ילדה? כן. אז אתה בסאם עראמין? לא אני רמי אלחנן. אוי סליחה. איפה עראמין הזה? ומי אתן? אנחנו ממחסום וואטש. מאיזה מחסום? מה אתן עושות כאן? ומי את? אני חברה. של הפלסטינים האלה? כן. איך זה? איך זה קורה? יכולה להתראיין? גם לך מתה ילדה? באמת? מתי? ממה? איך קראו לה? ובכל זאת את איתם?) אבל אף ישראלי לא דיווח בסופו של דבר על האירוע.
סלווא ובסאם עראמין אינם יהודים ואינם ישראלים. הם חיים תחת כיבוש אכזר וכבר התנסו בכל מה שיש לו להציע: גירוש, כלא והרג בתם הקטנה עביר מכדור גומי שנורה לכאורה מרובהו של חייל משמר הגבול שישב בג'יפ ממוגן והוציא את קנה רובהו מן החור המיועד לכך לכאורה וכיוון וירה לכאורה לעבר ראשה של הילדה שעמדה לצד אחותה ליד קיוסק וקנתה סוכרייה לכאורה בהפסקה שבין השיעור הראשון לשני. הקליע נמצא תחת גופה של הילדה והועבר לרשויות. עדי ראייה, כמו גם שוטרי משמר הגבול, העידו שלא הייתה שום סכנה לכאורה לחייהם ושהירי נעשה בניגוד להוראות, אם נעשה. שני פתולוגים העידו שמן הסתם השבר שנגרם בגולגולתה הקטנה של עביר הוא שבר שיכול לכאורה להיגרם מכדור גומי. הרופא המטפל בהדסה אמר שלא היה זה כדור חי. קלטת השחזור של האירוע לא נמסרה לסנגור ולא לבית המשפט כי החיילים שלכאורה ביצעו את הירי, כלומר הוציאו קנה רובה דרך חור שחורר במיוחד למטרה זו, כיוונו וירו על ראשה של הילדה עביר, מככבים בקלטת.
פרקליטת המדינה, עילגת, לא מעודכנת ולא מסורקת, עומדת כמו מ"מ טירונים בגבה אל הקהל ומפריכה את כל הטענות: אז מצאו קליע. אז מה? מיודע כמה זמן הוא רבץ שם? אז אנשים העידו אז מה? הם יכולים (הערבים האלה) לומר כל דבר, זה כבר עדות? אז לא זרקו שם אבנים אז מה? זרקו ברחוב הסמוך. אם אתה היית במקומי, היא צוחקת אל מיכאל ספרד, כבר היית עושה מזה מטעמים.
מטעמים.
השופטת בייניש מזכירה לספרד – פעמיים - שכבר היו מקרים מעולם והחיילים מעולם לא עמדו לדין ולא הואשמו במאום אז מוטב שירד מזה. הפרקליטה צוחקת: היה לי העונג להיות במשפטים כאלה.
מטעמים. עונג.
אבל סלווא ובסאם עראמין אינם יכולים לתבוע דין צדק אלא מבית הדין של הישראלים. הם דורשים שהאמת תצא לאור בבית המשפט של הכובשים. של ההורגים. "כדי שאוכל לנוח וכדי שעביר תוכל לנוח," אומרת סלווא לעיתונאים. הפשע המושלם כתב פעם ז'אן פרנסואה ליוטארד, איננו רק ההרג אלא השתקת העדות, והשתקת קולם של הקורבנות. והעוול הגדול ביותר שאפשר לעולל לקורבן הוא האילוץ לבקש צדק אצל מעניו.
כפי שהבהירה השופטת בייניש בהערותיה לספרד, דמם של פלסטינים מותר בארץ הזאת. מעולם לא נענש איש על הרג פלסטינים – ילדים, מבוגרים, יילודים, זקנים. כל הרוצחים היהודים מתהלכים בינינו, חופשיים ומאושרים.
הרוצחים שלנו, המתאבדים הפלסטינים, לפחות פוטרים אותנו מלשאת את נוכחותם בעולם באמרם תמות נפשי עם פלשתים. רוצחה של עביר עראמין בוודאי בילה בפאב באותו ערב (איזה יום נאחס! נכנסה לי ילדה לכוונת.) וימשיך לבלות בעוד הרבה פאבים בעוד הוריה של עביר מחפשים צדק אצל הכובש, אצל הנוגש.

סמדר אלחנן ועביר עראמין

בני יגאל בן ה-17 ישב כל היום באולם בית הדין והבעת זוועה על פניו. בלילה המריא לאושוויץ עם בני כיתתו.
למענו ביקשתי, התפללתי, ייחלתי, כמעט צעקתי שהשופטות המנומנמות – בייניש-ארבל-פרוקצ'ה- תמצאנה ניצוץ של אנושיות בעצמן, להישיר מבט אל סלווא שלא חדלה לבכות, אל בסאם שהחוויר והלך, ולומר: בית המשפט הגבוה לצדק משתתף בצערכם על מותה של עביר הקטנה.
זה לא קרה.

*נורית פלד-אלחנן היא אמה של סמדר אלחנן שנהרגה בפיגוע מחבל מתאבד במדרחוב ירושלים, בשנת 1997, והיא בת 14 במותה.

ביקור בשכם

תנועת לוחמים לשלום מפעילה כיום חמש קבוצות אזוריות (ירושלים- רמאללה, תל אביב- טול כרם, באר שבע- חברון, תל אביב- שכם וירושלים- בית לחם). הקבוצות מורכבות מחברים משני צידי הגדר - רבים מהם לוחמים לשעבר, שפועלים כיום במשותף להפסקת הכיבוש בדרכים לא אלימות, בפעילות שהיא בעיקר אזורית. הקבוצות נולדו כדי לענות על הצורך לפרק את השלם למרכיביו וליצור תאים אינטימיים יותר של פעולה ושל יחסי אמון בתוך תנועה הולכת וגדלה.

הדיאלוג אינו אחת ממטרותיה של תנועת לוחמים לשלום, אבל הוא בהחלט תוצר משמעותי של המפגש בין האנשים ושל החתירה לקראת מטרה משותפת.

בתוך כל אלה, אחד הדברים המורכבים ביותר עבור לוחם לשעבר הוא המפגש עם הצד השני במקומות בהם היה כחייל, הפעם "על אזרחי", כאשר הפחד לו אומן כל חייו הצבאיים, שוב לא משחק תפקיד.

אורן, המתאם הישראלי של קבוצת תל אביב שכם, כתב את הדברים הבאים:

מכיוון שמחסום חווארה הידוע לשמצה בכניסה לשכם הפך למחסום וירטואלי כמעט, ולא עושים ביקורות ליוצאים דרכו ועוד פחות מכך לנכנסים דרכו, הכניסה לישראלים היא מאוד פשוטה. עוברים שלט ענק שכתוב עליו באדום "כניסה לשטח A". מתעלמים מחלקו השני של השלט שכתוב עליו "סכנת חיים, הכניסה לישראלים אסורה והיא מהווה עבירה פלילית", ומגיעים לביקורת של שני חילים מנומנמים. מסיבה כלשהי הם עצרו את הרכב של מוהנד שבו נסענו (את כל המכוניות לפנינו הם הכניסו בלי בעיות), וביקשו ממנו תעודות. חילופי התפקידים היו אירונים - מוהנד הגיש את התעודות לחייל, ועידן ואני ניסינו לא ליצור קשר עין איתו. לאחר הסבר בעברית של מוהנד שאנחנו חברים ישראלים שלו, עברנו. נסענו סמוך למחנה הפליטים בלאטה (שעוד נחזור אליו), ונכנסו לעמק המדהים שבו נמצאת העיר שכם. שני רכסים ענקים משני הצדדים (הר גריזים והר עיבל) ושכם פרוסה בינם. למדתי להכיר את יופייה של שכם עוד בתקופה בה "ביליתי" בעיר מספר חודשים בשרותי הצבאי, אבל הכניסה אליה באמצע היום, על אזרחי, בלי פחד בכלל, משנה את הכל.
בשלב מסויים הגענו בבטחה לביתו של בילאל, המתאם הפלסטיני של הקבוצה שלנו, שם חיכתה לנו ארוחה מדהימה, שרק מלחשוב עליה שוב אני מתחיל להיות רעב. פגשנו את ילדיו החמודים והשקפנו מהמרפסת על כל העמק. צפינו בארבעת רבי הקומות שביצעתי בהם מעצר לפני שנים (שנקראים "אל-נמסאווי"). אותם בניינים שבזמן החיפושים, כל מאות התושבים שהיו בהם נאלצו לחכות בחוץ, בקור. לנו בביקור זה, היה מאוד קר בשכם בצהריים בחודש אוקטובר. באמצע לילה חורפי, כנראה קצת יותר קר... בין היתר השקפנו גם על הקסבה המפורסמת של שכם, שבה נלחמתי. אין הרבה מקומות שאני יכול לספר שבהם באמת נלחמתי, ולא סתם הסתובבנו, כמו על הקסבה. בכלל, נדמה שמכל מקום שאליו נסענו בשכם יש לי זיכרון: פה ביצענו מעצר, פה מארב, כאן נכנסו לקסבה והתחלנו לעבור דרך הקירות, כאן נהרג חייל שלי וכאן יצאתי לחופשת שבת מאמצע העיר. כבר כמה שנים אני מדמיין את החזרה לשכם, הפעם כמבקר. ואולי "לחזור" זו לא בדיוק המילה, כיוון שאיך שהגעתי היום, לא דומה בכלל ל"ביקור" הקודם עם ההאמר הממוגן, השכפ"צ, הנשק ובעיקר הפחד - הפחד שבו הייתי שרוי לכל אורך התקופה ההיא. סגירת המעגל הזו, או פתיחת המעגל - איך שלא אסתכל על הביקור היום - היא חוויה מטלטלת, בעיקר בגלל הדיסוננס בין מה שהיה, התפקיד שבו הייתי והדברים שעשיתי אז ובין מה שאני עושה היום. ולא פחות מכך, התחושה שליוותה אותנו, שהיתה כל כך שונה מכל מה שידעתי בעבר על שכם. "סכנת חיים" לא נשקפה לנו בשום רגע: הסתובבנו ברחובות, דיברנו עברית ללא חשש, ולא חשנו איום או עוינות.
אחרי עוד סבב של תה ופירות בביתו של עמאר, בן דודו של בילאל, המתגורר ב"נאבלוס אל-ג'דידה", השכונה החדשה והנוצצת של שכם, הקרובה לפסגה של הר גריזים (בפסגה עצמה יש את השומרונים, את המתנחלים של הר ברכה, את ביתו של המיליארדר מוניב אל-מסרי ואיזה בסיס צבאי), ירדנו העירה. עברנו בפאתי הקסבה ונכנסנו למרכז העיר. אלה מראות שאני לא נתקלתי בהם בחיים. מתי יצא לי לבקר בעיר ערבית שוקקת חיים ? נצרת, למשל, לא דומה בכלל למרכז העמוס לעייפה באנשים, שלטי פרסומת, דוכנים, חנויות, ואנשים, בעיקר אנשים שפשוט חיים את החיים שלהם. כמו מרכז תל אביב רק שהכל בערבית. אני לא יודע איך לתאר את זה. אני לא חושב שהיא כל כך שונה מערים ערביות אחרות, אבל כמה כאלו אני כבר מכיר? ואנחנו עוד היינו ביום חול... מוהנד אמר שביום שבת אי אפשר ללכת ברחוב מרוב עומס. נכנסנו לחנות מתוקים ואכלנו כנאפה מדהימה. שכם ידועה בכל העולם הערבי כמעוז המתוקים האולטמטיבי והכנאפה שאכלנו לא איכזבה. וכל הזמן הזה אנחנו מדברים בינינו סלט של ערבית, אנגלית ועברית בלי כל חשש, באמצע שכם. כל פעם נדהמתי לגלות שזה בעצם מה שאנחנו עושים באותו רגע. אנחנו בשכם, אותו מקום שמבחינתי היה המקום הכי מסוכן בגדה. בשכם!
היה צריך להוריד את רמת הסוכר אז קפצנו לבית קפה סמוך. כל אחד התחבר לנרגילה (מעולם לא עישנתי כל כך הרבה...) ולקנקן קפה. מסתבר שבילאל, מוהנד והשותפים האחרים למסענו הם בני בית במקום, ותוך זמן קצר הצטרף אלינו בעל הבית. הוא סיפר לנו את סיפורי הכיבוש שלו בבית הקפה הזה ("בחומת מגן חנה לו טנק בכניסה למקום...") עם הרבה הומור שחור ובעיקר הומור עצמי. אמנם העוולות לא פחות גרועות כאשר מתבלים אותן בהומור, אך הן קלות יותר לבליעה ואפילו גרמו לנו, אלו שחוללו את אותן עוולות, לצחוק צחוק גדול.
דיברנו על המפגש האחרון של הקבוצה ועל המפגש הבא שלה ונפרדנו לשלום מבילאל, מעמאר ומיוסף שליוו אותנו בעיר. ואם לא הספיק לנו מה שעברנו עד אז, בדרך חזרה מוהנד החזיר אותנו דרך הרחוב הראשי של מחנה הפליטים בלאטה. "רחוב ראשי" - לא יותר מחצי רחוב נחמני ברוחבו, ושמכוניות, אנשים ודוכנים ממלאים אותו לכל אורכו ורוחבו). אם שכם הייתה נחשבת למקום המסוכן ביותר, בלאטה הייתה השיא. והנה, שבע שנים אחרי, אני נוסע בלילה, ברכב פרטי ובלי לפחד כלל...
היום הזה לא היה יכול להסתיים בדרך יותר מצחיקה/עצובה מהסיפור הבא:
לאחר שנפרדנו ממוהנד, חזרנו לרכב והתחלנו בנסיעה לכיוון תל אביב. בחלק הזה של הכביש כבר מותר לרכבים ישראלים לנסוע, והוא למעשה נתיב משותף של ישראלים ופלסטינים. לפני צומת תפוח התחיל תור מכוניות מצד ימין. אנחנו כישראלים טובים (וגם כי כבר ניחשנו מה קורה כאן) עקפנו את הטור ונסענו במסלול השמאלי הריק, שבו הנסיעה הייתה כמובן מהירה והגענו ישר למחסום. ממש לפנינו נעצרה מכונית עם לוחית זיהוי פלסטינית. ראינו את החייל לוקח את תעודת הזהות של הנהג, ולפי תנועות ידיו הבנו שהוא מסביר לנהג באיזה נתיב הוא היה צריך לנסוע. אבל לא מספיק להסביר, צריך גם לחנך. אז אותו חייל השאיר את התעודה אצלו ואת הרכב הפלסטיני הוא החזיר כלאחר כבוד לסוף הטור הימיני המזדחל. חוץ מהרכב הזה ומאיתנו לא היה שום רכב בנתיב השמאלי ה"מיוחד". בזמן שהפלסטיני קיבל חינוך, התקרבנו למחסום ונעצרנו ליד החייל. שאלנו אותו לפשר האירוע, והוא בלי שום בעיות (כי אנחנו יהודים) סיפר שאותו רכב נסע בנתיב שאסור לו לנסוע. שאלנו אותו מה ההבדל בין הנתיבים, אז הוא ענה שזה נתיב הומניטרי. אם כך, אמרנו, גם אנחנו לא צריכים לעבור כאן. "לא, לא, אין שום בעיה", הוא ענה לנו, כשהיה די ברור שהוא לא ממש מבין מה אנחנו רוצים ממנו. "אז מה ההבדל?", הִקְשֵׁיתִי. "אתם יהודים", הוא ענה בלי היסוס.

תוך 35 דקות היינו בתל אביב.

אורן קליסמן, מתאם הצד הישראלי של קבוצת ת"א-שכם ב"לוחמים לשלום"

הטייה

בשנים האחרונות אירע דבר.

לרבים במדינת ישראל הכיבוש הלך והפך לעניין וירטואלי.

אפשר לומר באופן די גורף שלישראלים נמאס מהכיבוש. נמאס לעסוק בו, נמאס לחשוב עליו, נמאס להתלבט. נמאס לטבוע בפרטים המכוערים.

לרגע אפשר אפילו היה לדמיין כאילו הכיבוש הוא מן מטרד שנכפה עלינו על ידי הפלסטינים.

הגדר, המלחמות הפנימיות בין חמאס ופתח שהובילו קו מדיני מסויים מצד הפלסטינים בגדה מחד ובעזה מאידך, הפכו את הכיבוש לסוג של עניין טורדני שקורה הרחק הרחק מן היומיום שלנו, אלא אם כן אנחנו גרים בעוטף עזה.

אבל גם הישובים בעוטף עזה הם סוג של עניין טורדני ולא רלוונטי עבור מרבית אזרחי ישראל.

כל אלה הביאו רבים לנטוש עמדות פוליטיות מנומקות ולפרוש לתוך עולמם הפרטי.

בישראל, אדישות לעולם לא יכולה להתפרש כשוויון נפש. אדישות היא תמיד עילה להעלאת רף הסבל של האחר. כי השותק פורש מן הדרך, משאיר אותה פרוצה לשודדי תקווה. אדישות היא אור ירוק לשיירות של נוער הלום מיניות של גבעות ומבוגרים מסוכנים עם מבט משיחי בעיניים וחולצה כתומה ישנה עם אגרוף בארון. אדישות והיעדר דרך מדינית ברורה משאירים את האנשים האלה מחד ואת הצבא בלית ברירה מאידך, להיות קובעי המדיניות ומתווי הדרך.

הביטו בזה:

הביטו בזה:
ובזה:

כמה שנים אתם מאמינים שאדם ימשיך לחיות בגטו, בלי להתקומם?

קיראו איך ממשיכים בבניית שכונות יהודיות במזרח ירושלים, בפינוי של אנשים מבתיהם.

התעמקו בדו"ח גולדסטון. זה שלא טרחתם לקרא. מדוע לא קראתם? ממה אתם חוששים?

ולאן, אתם חושבים, הולכים הזעם? ההשפלה?

האם אתם מאמינים שבגלל שאנחנו לא רואים אותם, הם אולי לא קיימים באמת?

התבוננו במדיניות הממשלה, שאלו עצמכם-
לאן? לאן אנחנו הולכים?

האם מדינת ישראל יצאה מדעתה?

האם התרגלנו לחשוב שאנחנו כל יכולים? האם יש אנשים שעדיין מאמינים ש"הם מבינים רק כוח"? שאפשר לסתום להם את הפה? להשתיק אותם? להעלים את כוחם ואת קולם?

האם עד כדי כך מגיעה היוהרה של החברה הישראלית?

גם אם אין בכם כאב עליהם, תחשבו על זה:

אנחנו, כולנו, נהיה הקורבנות של מה שקורה עכשיו.

כשמדינת ישראל תתעורר, בכאב, מההזייה בה אין יותר פלסטינים ואין כיבוש, נתיישב להידבר איתם. זה יקרה בסוף.

השאלה היא רק מי כבר לא יגיע.

עשו, עכשיו. הצטרפו ללוחמים לשלום או לאחת הקבוצות האחרות שפועלות היום להפסיק את הכיבוש. יש תנועות רבות ותמיד יש מה לעשות. ובעיקר- השמיעו את קולכם. הוא חשוב לכולנו.

ביום ג', 13.10.09, שעה 11:30, נעלה להפגין נוכחות דוממת מול ובתוך בית המשפט העליון

עתירה לבג"צ: החלטת פרקליטות המדינה לסגור את תיק עביר עראמין שגויה

זה הזמן לעזוב כל מעשה יום-יומי ולעמוד כאיש אחד לצד המשפחה ולצד האמת


בעתירה שהוגשה לבג"צ בשם בסאם וסלוא עראמין, הוריה של עביר עראמין בת ה-10 מהכפר ענאתה שנהרגה לאחר שנורתה בראשה בחודש ינואר 2007, קובע ארגון זכויות האדם "יש דין" כי יש די ראיות להעמיד לדין שוטר מג"ב שעל פי הראיות והעובדות שנאספו בשטח ירה בעראמין וגרם למותה. העתירה הוגשה לאחר שבחודש יולי 2007 החליטה פרקליטות מחוז ירושלים לסגור את התיק מחוסר ראיות ולאחר שהערר שהגיש "יש דין" על סגירת התיק נדחה בחודש פברואר האחרון.
בעתירה, הנשענת על חומר ראיות שנמצא בתיק החקירה המשטרתי, מתבקש בית המשפט העליון להורות ליועץ המשפטי לממשלה להגיש כתב אישום בעוון הריגה נגד אחד משוטרי מג"ב שפעלו בכפר, ושלהערכת "יש דין" חומר החקירה מפליל אותו בביצוע הירי הקטלני. כמו כן, מופנית העתירה כנגד מפקדו של היורה, שאישר את הביצוע.


מרכז כפר, זמן בית ספר, ג'יפ מג"ב, ילדה בת 10 ירויה


פרטים והרשמה: עידן מאיר 057-2332941 http://newmail.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=compose&to=idanmeir@gmail.com
מנו לוב 052-6117329 http://newmail.walla.co.il/ts.cgi?tsscript=compose&to=manidit@013.net
תמר ארנסון 054-4466706 tamarenson@013.net

הסעה מתל אביב: רכבת צפון בשעה 10:00

מחייך מבחוץ וצורח מבפנים

בקיץ החלו את פעילותן שתי קבוצות חדשות של 'לוחמים לשלום', ת"א-שכם וירושלים-בית לחם. שי פיטובסקי, שהצטרף לקבוצת ת"א-שכם, מספר על ביקור ראשון בבית פלסטיני, ללא המדים:

אני נוסע בכביש חמש לכיוון צומת תפוח, לקראת הכפר יתמא. הפעם האחרונה שהייתי באזור הזה הייתה במילואים באזור שכם. הפעם האחרונה שהייתי בבית של פלסטינים הייתה בינואר שעבר בפאתי "בית להאיה" בעזה.

מה יקרה אם נגיע ל-יתמא ויחטפו אותי? יעלימו אותי בתוך מחנה פליטים...?

ליד צומת תפוח אנחנו פוגשים את בילאל – המתאם הפלסטיני האנרגטי. לחיצות ידיים וברכות נימוסים. "סעו אחרי" , "אנחנו אחריך".

אנחנו מגיעים לכפר, מחנים בכניסה לווילה דו קומתית. מחוץ לבית מחכים לנו שבעה גברים לא צעירים, אני לוחץ ידיים, מסתכל להם בעיניים ורואה המון ניסיון חיים, רואה אדמה, רואה שורשים, רואה כאב ורואה ילדים.

הם מזמינים אותנו להיכנס הביתה. אני נכנס לבית ולפתע מרגיש את עייני רטובות. אני נזכר בבית ההוא בעזה ששהיתי בו שבוע, נזכר בהרס והחורבן שהשארנו שם ומדמיין פתאום את הפנים והעיניים מאחורי הקירות הסדוקים.

הם מציעים לי קפה ואני "שוקראן", מציעים לי קולה ואני "שוקראן", מזמינים אותי לאכול "מסח'ן" (אוכל כפרי מסורתי) ואני "שוקראן" - וככל שהם יותר מנומסים ויותר אדיבים ככה יותר קשה לי. הילדים של בעל הבית מסתכלים עלינו בפליאה, יותר מאוחר אנחנו מבינים שזאת פעם ראשונה שהם רואים יהודים ללא מדים. מי היה מאמין שעם הספר הפך לעם המדים.

משחקי הכרות. אני לא זוכר אף שם, כל השמות לצערי נשמעים לי אותו הדבר.
אורן (ראש הקבוצה שלנו) מספר את הסיפור שלו, את שיגרת המעצרים הקשה בשכם, את הפשיטות הליליות וההשפלה. אבו זייד, זקן החבורה, מספר את הסיפור שלו ומראה לנו על גופו את צלקות הכדורים והניתוחים.

יותר מאוחר אנחנו נוסעים איתם לסיבוב היכרות עם האזור. אני נוסע ברכב של בילאל, על הדשבורד מונח דגל פלסטין, אני מוצא את עצמי מנפנף אותו ברוח ומתפוצץ מצחוק. בדרך אנחנו עוברים ליד מסגד, השייח של המסגד רץ לבילאל ומנשקו לשלום. "אתה רואה אותו, זה חמאסניק לשעבר, ישב אצלנו בכלא, אני עזרתי לו להשתחרר, מאז הוא נותן לי כבוד...".

אני מחייך מבחוץ וצורח מבפנים. עוברים כפר, ועוד כפר, נוף תנ"כי מדהים. עוצרים על פסגת ההר הגבוה ביותר באזור, משקיפים על כל השומרון, שוב תה ושוב "שוקראן". אנחנו מתחבקים לצילום קבוצתי, אני שם יד על כתפו של מוהנד, סוף כל סוף לפלסטינאי יש כתף, יש דם שזורם ויש חיוך נבוך למצלמה...

כבר חודשיים חבר "בלוחמים לשלום" (קבוצת ת"א–שכם), ובכל מפגש כזה אני פוגש עוד קצת את עצמי, פוגש את הפחדים, השאלות, והתקוות שלי.

על כולנו מוטלת האחריות

הנה מכתב תמיכה שכתב סגן ראש ממשלת אירלנד הצפונית, מרטין מק'גינס (לשעבר חבר IRA וכיום חבר ממשלה) ללוחמים לשלום. את המכתב הזה אנחנו צריכים לקרא, לקרא היטב. כי הוא נכתב מנסיון הדמים של מלחמה לא פחות ארורה ולא פחות עקובה, בארץ שהצליחה, אחרי מאה שנים רעות, להפוך פניה לשלום:

"I recall meeting Chen Alon and Nouraddin Shehadah from Combatants for Peace during their visit to Derry in April of this year. I was impressed by their courage and commitment. As I said to them then, we all have a responsibility to challenge ourselves to find a way to break the vicious cycle of conflict and bring our political opponents into an inclusive negotiation. From our experience of the Irish peace process, I know it is a significant advance when former combatants begin to meet and adopt a peaceful strategy for the future. It’s also significant when victims accept that there is no hierarchy of victimhood and make common cause.
I repeat my message to the Israeli Government, Hamas and the Palestinian Authority. You have a duty to negotiate. Whether you leave it for another 10 or 20 or 50 years, you will end up having to negotiate, so do it now and save lives."

"אני זוכר את פגישתי עם חן אלון ועם נור שחאדה מלוחמים לשלום במהלך ביקורם בדארי בחודש אפריל האחרון. התרשמתי מן האומץ ומן המחוייבות שלהם. כפי שאמרתי להם אז, על כולנו מוטלת האחריות לאתגר את עצמנו כדי למצא דרך לשבור את מעגל הרוע של הקונפליקט ולהביא את מתנגדינו הפוליטיים למשא ומתן כוללני. מנסיונינו בתהליך השלום באירלנד, אני יודע שזו התקדמות משמעותית כאשר לוחמים לשעבר מתחילים להיפגש ולאמץ אסטרטגיות של שלום עבור העתיד. זה גם משמעותי כאשר הקורבנות מקבלים את זה שאין היררכיה של קורבנות ופועלים לטובת מטרה משותפת.

אני חוזר על המסר שלי לממשלה הישראלית, לחמאס ולרשות הפלסטינית. מוטלת עליכם החובה להידבר. אף אם תוותרו על כך למשך עוד 10 או 20 או 50 שנים, בסופו של דבר תיאלצו להידבר. עשו זאת עכשיו ותצילו חיים."

מקג'ינס כותב את מה שרבים היום מעדיפים לשכוח:

מוטלת עלינו האחריות. בין אם ניטול אותה לידינו ובין אם לאו. אנחנו אחראים על עיצוב עתידנו. כולנו. יושבי הכורסה וצופי החדשות ובעלי הדעה ונמנעיה.

שאלו את עצמכם איזה עתיד מוצע לכם היום על ידי הממשלה, איזה עתיד מסתמן באופק שלכם ושל הילדים שיש או שעתידים להיות לכם. אל תטעו לחשוב שדי לכם לשקוע ביום יום הפרטי שלכם.

הסוציולוג ההולנדי פרד פולק כתב בעבודתו "an image of the future" את המשפט הבא:

"עלייתן ונפילתן של תמונות העתיד מקדימה או מלווה את עלייתן ונפילתן של תרבויות. כל עוד תמונת העתיד של החברה היא חיובית ומשגשגת, תפרח התרבות במלוא פריחתה.

אולם, ברגע שתמונת העתיד מתחילה להתפורר ולאבד את חיוניותה, התרבות לא תוכל עוד לשרוד".