יום שני, 23 בנובמבר 2009

כמה מילים על קונצנזוס

אני לא חלק מהקונצנזוס על גילה,
כשקראתי שאפילו ציפי לבני אומרת שיש קונצנזוס לגבי גילה, שמחתי לשנייה כי חשבתי שהתחיל משא ומתן עם הפלסטינים. אחרת מה הטעם לדבר על קונצנזוס? בטח יש קונצנזוס בצוות המשא ומתן לגבי גילה, והם מדווחים עליו גם כאמצעי לחץ על צוות המשא ומתן של הפלסטינים. אך השנייה חלפה, והמציאות חזרה. לבני ואחרים מדברים על קונצנזוס בישראל. אההההה.... אמרתי לעצמי- זה הקונצנזוס הזה.

זה הקונצנזוס שנבחרינו מתחזקים ומעדכנים עבורינו האזרחים - ואנחנו אזרחי ישראל משלמים עבור שירות האחזקה הזה בלי לשאול שאלות. כמובן שהקונצנזוס בישראל שהממשלה (ולבני) מדברת עליו, הוא אצל היהודים בישראל. אזרחינו הלא יהודים (~20%) לא מקבלים שירות תחזוקת ועדכון גרסאות לקונצנזוס.

זה הקונצנזוס שאנחנו, האזרחים היהודים, מקבלים על עצמינו בלי לשאול שאלות. אין גם מה לשאול את אזרחינו הלא יהודים בנושא כמובן, כי זה לא עינינם ואין מה לשאול את הפלסטינים בפלסטין, בטח כשהם עושים צעדים חד-צדדיים ואילו אנחנו תמיד מחפשים את הקונצנזוס. קונצנזוס רק ליהודים ורק בשטח שהיה פלסטיני.

אני לא חלק מ"הקונצנזוס" על גילה.

זו לא סתם בנייה לאנשים בעלי כסף (כהגדרתה ע"י המינהל), כיוון שזו אינה בניה בליבה של שכונה כפי שיש מי שהיה רוצה שנאמין. זו בנייה שהיא פלישה לתוך שטח כבוש שיהיה חלק מהמשא המתן העתידי, אם יהיה. זאת אומרת שהתכנון של הממשלה הוא, שאם יכפה עליה משא ומתן, ינתנו שטחים חלופיים במקום השטח הזה. מהיכן? ממדבר יהודה או מהנגב. שטחים לא כבושים של מדינת ישראל. של כולנו. אני לא רוצה לוותר על שטחים של ישראל, רק כי עכשיו מתאים למישהו לבנות על שטחים לא של ישראל עבור אוכלוסייה עם כסף, כדי להציל עיר שמתעקשים לא לנהל אותה נכון.

התמונה נלקחה מתוך מאמר של עקיבא אלדר ב"הארץ"

הבנייה הזו גם משמשת כלי לפירוק הרשות הפלסטינית וחיזוק החמאס. ממשלת ישראל, מאז חטיפת גלעד שליט, מנהלת משא ומתן דרך צד שלישי (מצריים?) עם החמאס. בינתיים גלעד עדיין בשבי, בימים אלו החמאס הודיע על הפסקת ירי טילים, ואבו-מאזן קורא לבחירות בנסיון נואש להשאיר את השלטון אצל המתונים. אישור הבנייה בגילה היא מתנה אלקטורלית לחמאס. על מה באמת מדברים במשא ומתן עם החמאס? כי אני מניח שזה איכשהוא לטובת ממשלת הימין בישראל והחמאס - אחרת למה שימשיכו לדבר? האם החמאס הוא פרטנר כי יש לו את שליט והוא יורה טילים? כי זה מסביר למה אבו מאזן הוא לא פרטנר. אבו מאזן לא דוגל בהתנגדות אלימה.

וזה מזכיר לי עוד "קונצנזוס" שברק הנחיל, על ה "אין פרטנר" שהתחיל בעראפת ועבר גנטית באורח פלא לאבו-מאזן, אבל לא לחמאס. כי החמאס הוא פרטנר למלחמה ועכשיו למשא ומתן.

צעדים כאלו של בנייה בי-ם הם צעדים שמעודדים משחק סכום אפס. משחק שבו משהו מרוויח הכל והשני מפסיד הכל. אפשר לראות בחמאס הרשמי כמי שרוצה משחק סכום אפס, כיון שהוא טוען למדינה מוסלמית על כל שטחי ישראל-פלסטין. יכול להיות שבצד הישראלי יש גם מי שרוצה משחק סכום-אפס? קבוצה אידאולוגית בישראל שרוצה מאבק טוטאלי כדי לשלוט בכל שטחי ישראל-פלסטין, היתה יכולה לראות בחמאס פרטנר, כדי לקרב עימות שכזה בהנחה שישראל תנצח בגלל עליונותה הצבאית. משא ומתן לפשרה בגבולות 67, ושתי מדינות חילוניות דמוקרטיות (פחות או יותר) הוא החלום הרע של הטוטאליטרים.

נכתב על ידי איתמר פייגנבאום, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום'.


יום שלישי, 17 בנובמבר 2009

רוץ עבאס, רוץ


פאניקה במסדרונות השלטון בירושלים. שוד ושבר. הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס מאיים להכריז מייד על הקמתה של מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים המזרחית. ממשלת ישראל, שכל מדיניותה בעשורים האחרונים חד צדדית זוכה לטעום, ולו אם ברמת האיום ולא ברמת הביצוע, את נחת זרועו של כלי הנשק החביב עליה בשנים האחרונות – החד-צדדיוּת.

הימין הישראלי ולצידו התאום הסיאמי שלו, המכנה עצמו בגאווה "השמאל הביטחוני" או "השמאל המתפכח", מיישמים כבר שנים מדיניות חד-צדדית ברמות רבות: בנייה מתמשכת, בלתי מרוסנת ובלתי חוקית בעליל בשטחים הכבושים שנעשית באופן חד-צדדי לחלוטין בעידודם של ממשלים אמריקניים חדלי אישים ואישיוּת; נסיגות חד-צדדיות משטחים כבושים תוך רמיסה של הפרטנר המצוי בשטח והפקרת השטחים להשתלטות של ה"לא-פרטנר" מתוך ניסיון לזרוע פירוד וסכסוך בשורות "האויב"; קביעת סייגים אוויליים להסכמים חתומים (14 הסייגים של שרון להסכם מפת הדרכים כדוגמה) שמבטיחים השתחררות ישראלית מכל צורך לכבד את ההסכמים עם ה"לא-פרטנר" או ה"אין-פרטנר" והמשך בנייה בלתי חוקית וחד צדדית בהתנחלויות; והדוגמאות עוד רבות.

ראשי אש"ף מנסים לשכנע את עמם כבר מ-1991 שרק עוד מעט קט יפרוץ השלום בתרועה רמה והנה, עוד רגע, יחדלו הישראלים מגזל האדמות חסר הגבולות שלהם מתוך כבוד להסכמים. מחמוד עבאס עצמו, ראש הקוראים להפסקת האלימות, לכיבוד הסכמים וראשון המחויבים לפתרון שתי המדינות (גם אם נחל בכך הצלחה חלקית בלבד ולא אחת כשל בלשונו בהסברת דרכו ושאיפותיו), מנסה בחמש שנות כהונתו לשכנע את עמו כי הבטחת השלום עומדת להתגשם בכל רגע. הפלסטינים, המחויבים למסגרת הפוליטית הקרויה אש"ף ולהסכמים שעליהם חתמו מיופי הכוח מטעמו, מחכים לפירעון השטר הזה כבר 18 שנה ולא רואים מכל זאת דבר. נהפוך הוא, כל שהם רואים הוא העמקת האחיזה הישראלית בגדה, הידוק טבעת החנק המונעת מהם כל סיכוי לחיים של כבוד ותקווה ובהתבססות הזלזול של ממשלות ישראל בפרטנר הפלסטיני.

מן המפורסמות היא (ומי כמו מנהיגי ישראל השונים יודע זאת) כי פוליטיקאים נבחנים בכל רגע מרגעי כהונתם ביכולתם לקיים את הבטחותיהם לציבור שסמך את ידיו עליהם ועל שליחותם. הגם שאחריות לא מבוטלת מן האחריות לכישלונות הרבים בנתיב השלום נזקפת להנהגה הפלסטינית, אין להתעלם מן העובדה שמחמוד עבאס אינו מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו לעמו ואינו יכול לנפנף בגאון בשום הישג ממשי על פני השטח. ההיפך הוא הנכון –מחמוד עבאס נתפס בציבור הפלסטיני כמי שמאפשר את המשכו הסדיר והבלתי מופרע של מפעל ההתנחלויות.

האיום האחרון מכיוונו של עבאס עשוי לטרוף את הקלפים ובלבד שהוא אינו איום סרק ויש בכוונתו של המאיים להביאו לכלל הגשמה. ההנהגה הישראלי יודעת היטב כי הכרזה פלסטינית חד-צדדית עבור תעבור בכל פורום בינלאומי ותתקבל בחדווה ושמחה על ידי כלל המדינות. הראייה לכך היא הפאניקה שאחזה בראש הממשלה בנימין נתניהו ובשר החוץ אביגדור ליברמן. הפאניקה הזו הפכה נוהג שכיח בישראל כל אימת שמנהיגיה יודעים שהאמת נאמרת בראש חוצות ונחשפת קבל עם ועולם. אין לנו שום דרך להצדיק את האימפוטנציה של המדיניות הישראלית אשר הובילה למציאות הנוכחית. כל שנותר לראש הממשלה וחבורתו הוא לשגר, כמו מתוך רפלקס מותנה ובלתי נשלט, איום משל עצמם לביצוע צעדים חד-צדדיים ישראליים. כל מה שהפלסטינים יכולים לעשות מול האיום המגוחך הזה הוא לומר- היינו שם, עשיתם את זה.

אין לנו כעת אלא לפנות בנימוס לראש הרשות מחמוד עבאס ולהמליץ לו שלא להתכופף בפני האיומים הישראליים, כפי שעשה בסוגיית העברת דו"ח גולדסטון לדיון במועצת הביטחון. ישראל אינה צריכה לאיים בחד-צדדיות. היא נוהגת כך כבר שנים. לכן, מר עבאס, אל תזנח את האיום ואל תוותר על החלום. המשך להלחיץ את נתניהו וחבר מרעיו ולאתגר אותם. הם הרי לא התכוונו "לתת" לך מדינה ממילא אלא להמשיך להתיש אותך במו"מ נצחי שיסיח את דעתך מרעש מנועי הטרקטורים על הגבעות.

רוץ עבאס, רוץ וממש את האיום, בטרם תפרוש ממשׂרתך. מדינות העולם כבר יכירו במדינה הפלסטינית ואתה תוכל להותיר לעמך ירושה אמיתית ומוחשית ולהעניק לו משהו מן הכבוד העצמי שאבד לו. רק מפגש שכזה, בין שני עמים שווי- עיניים שכבודם לא נרמס, יכול להוביל להתמתנות ולדרך פשרנית. מה תעשה ישראל בתגובה? תכבוש מחדש את הגדה? כבר היינו שם. תבתק את מערך "השלום הכלכלי" המפואר שהיא "נתנה" לכם? נו באמת... אלא שבמקרה כזה, קיומה של מדינה פלסטינית על פני הקרקע ולא רק בחלומות הלילה ייתן לך ולעמך עמדת מיקוח משופרת וגב דיפלומטי איתן. תן לנתניהו להתפתל. רק טוב יצא מזה, לכם וגם לנו.

נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום'

יום שני, 16 בנובמבר 2009

סופשבוע קומי (או: לו לביבי היה משולש)


שישי בבוקר, לפני שבוע. באיחור בלתי נמנע (החיים לוקחים זמן), אני אוספת את רימא, חברתי מקבוצת תל-אביב-טול-כרם, ואת נעמי מקבוצת ירושלים-רמאללה, בדרך לבית ג'אלא.

היעד: הכנסיה / גסט-האוס / מרכז מפגשים ישראליים-פלסטיניים "טליתא-קומי".

הסיבה: סופשבוע ראשון במסגרת סמינר "קומי" של לוחמים לשלום, במסגרתו אנו אמורים לברר טוב יותר מה מניע אותנו, מה אנו חושבים על סוגיות מפתח הכרוכות בקונפליקט, ואיך כל זה מיתרגם לתוכנית העבודה שלנו לשנת 2010.

מיד בהגיענו לאולם המפגש, אנו מוזמנות על ידי אחד מאנשי צוות "קומי" ללוח, לעדכון קצר במה שהתרחש בטרם הצטרפנו. שלל גלים ומשולשים מהזן ה"סמינרי" מעטרים את הלוח. כמו למשל, משולש ה"קונפליקט" אשר מפרק את המושג לשלוש צלעות: בבסיס יש את "הניגוד, הסתירה העובדתית"; על זה מתווספת הצלע של "ההשערות והגישות" של הצדדים השונים בקונפליקט; והצלע השלישית היא הביטוי בפועל, "ההתנהגות" שנגזרת מהקונפליקט, כמו אלימות.


אני נרתעת לאחור בחשש. "הנה שוב הגיעו אקדמאים אירופאים שעשו מודליזציה לקונפליקט ועכשיו ילמדו אותנו להצרין את הכיבוש". אלא שמהר מאד הסקפטיות שלי (גם היא מאירופה) מתחילה להתפוגג קמעה.

אנו מתבקשים לקרוא את החזון של לוחמים לשלום, ולאתר בו נקודות בהן נשמרה עמימות, אשר כנראה מסווה תחתיה ניגודים אפשריים בין עמדותינו. עד מהרה מסומנים ביטויים כמו "שלום צודק" "בעיית הפליטים" "אי-אלימות" ועוד. מה אלו אומרים לכל אחד מאתנו, בעצם? האם אנחנו בכלל מסכימים על הדברים הבסיסיים שמאחדים אותנו כתנועה? אני נרתעת. ומה אם בירור עמוק יחשוף שאין לנו בסיס פעולה משותף? מה אם אגלה ש"אין פרטנר"?!

אלא שמהר מאד מתברר שהמיומנות של הצוות האוסטרו-גרמני, גודרון קריימר ו-ווילפרד גראף, דווקא עוזרת מאד לצלול צלילות בזק לעומק הסוגיות, לצוף חזרה מהר לפני שטובעים, ובדרך ללמוד כמה דברים על עצמנו ועל האחרים.

קצרה היריעה מלתאר את כל הטכניקות וההפעלות שבהן השתמשנו כדי להכיר יותר את ההשערות והגישות שעומדות בבסיס תפיסת הקונפליקט שלנו, אוסף של אינדיבידואלים שחברו לתנועה אחת. אוכל רק לומר באופן כללי שתמיד, בכל נושא, ידוע ולעוס וטחון ככל שיהיה, למדתי הרבה. הבנתי יותר עד כמה הפער בין מה שנראה לנו ידוע וברור לכולם ובין המציאות הוא אדיר. עד כמה אנחנו לפעמים מתווכחים של מושגים שכלל אינם חופפים. או במילים אחרות: כשאני אומרת "שחורה" ואת אומרת "לבנה" יש סיכוי שאת בכלל מתכוונת בכלל לירח...


אני לא בטוחה במאה אחוז מהי זכות השיבה שעליה לא יוותר אף פלסטיני, אבל אני די בטוחה שהיא לא הדבר שממנו חרד הישראלי היהודי שגר בבית של ערבי שגורש מיפו ב-48'. אני גם בספק רב אם תיחשפו עכשיו לגל גואה של פלסטינים שקוראים להשאיר גושי התנחלויות בשטחי הגדה, אבל גיליתי שכשמדברים לעומק מתוך גישה מעשית של מציאת פתרונות יעילים (כאלו שעוזרים כמה שיותר לכמה שיותר אנשים), מגלים עד מהרה שאולי פינוי הוא לא הפיתרון המקובל היחיד. וכך הלאה.

בסמינר "קומי" לא ניסינו לפצח את סוד הקונפליקט, גם לא לנסח הסכם שלום כולל. בסופשבוע הראשון (והיחיד בו השתתפתי אני לצערי), ניסינו רק להבין יותר בכלל מי אנו בקונפליקט הזה, מה אנחנו חושבים, ואיך אפשר לגשת לסוגיות שבהן יש פוטנציאל מלכוד הרסני. הוכחנו שוב, לעצמנו ולמארחים שהתמוגגו מיכולת העבודה שלנו וההקשבה ההדדית, שהיכולת המרכזית שלנו היא להיות יחד, לדבר, לחשוב, לפעול, גם כשנוגעים בשאלות הכי קשות ורגישות, באי-הסכמות ובניגודים וסתירות שמהותיים לקיום של כל אחד מאתנו.

לפעמים שרטוטים פשטניים על לוח נראים מעצבנים, כאילו מישהו מזלזל באינטליגנציה שלנו ומתייחס אלינו כמו ילדים שלא חיים את המציאות ולומדים אותה כבר שנים. אלא שכאשר התפתיתי להקשיב לדבריה הטריוויאליים בחלקם של גודרון, למדתי להכיר בסגולתה לקחת את הטריוויאלי, לסובב אותו טיפה בלי שנרגיש, כך שכשהיא מסיימת לדבר, פתאום העובדות נצבעות בצבע אחר מהגישות וההשערות, ונוצר פתח חדש להתנהגות אחרת, למסקנות יצירתיות.

נכתב על ידי נטע אסנת, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'

יום רביעי, 11 בנובמבר 2009

הסיפור של ברלנטי עזאם

בשנת 2005 נכנסה סטודנטית צעירה בשם ברלנטי מעזה לגדה דרך ישראל, לצורך לימודים באוניברסיטה שבגדה.
לצורך המעבר נדרש ממנה אישור מעבר זמני (ארבעה ימים) כדי להשלים את המעבר מן הרצועה לתוך הגדה, דרך שטח ישראל. כך היה נהוג בשנים ההן.
במשך ארבע שנים למדה ברלנטי תרגום ומנהל עסקים, כאשר אחת לשנה נהגו הוריה להגיע ולבקרה בגדה, בחגים, כאשר ניתנו לנוצרים אשרות מעבר ספורות בין עזה לגדה. זמן יקר, ונדיר.
ברלנטי היא בת 21, שיערה חום וארוך, והשנה הזו היא שנת לימודיה האחרונה, נותר לה עוד סמסטר אחד להשלים לקבלת התואר.

לפני כשבועיים היא נעצרה, במחסום המחבר בין בית לחם לרמאללה. החיילים שבדקו אותה מצאו שאין לה אישור שהייה בגדה. מדובר באישורים שהמפקד הצבאי החליט להנפיק החל משנת 2007, שחוקיותם מוטלת בספק ואשר מחייבים את מי שנמצא בגדה וכתובתו על פי מרשם האוכלוסין היא בעזה, להיות מצוייד במסמך המאשר זאת.

זו השתלשלות האירועים במהלך השעות מאז נעצרה ברלנטי במחסום:

בשעה  18:00 נודע לאנשי עמותת גישה שברלנטי נעצרה במחסום.
בסביבות השעה 21:00, לאחר שאנשי עמותת גישה קיבלו התחייבות מפורשת מסגן נעה שפריר, ממשרדו של היועץ המשפטי למפקד הצבאי, כי בבוקר יוכלו להיפגש עם ברלנטי כדי שתוכל להתייעץ עם עו"ד על אפשרות הגשת עתירה, הגיעו מספר חיילות למחסום קונייטר בו היתה ברלנטי מוחזקת כבר מעל לשלש שעות.
היא הוכנסה לחדר ריק ונערך עליה חיפוש.
אחר כך נדרשה לחתום על מסמך בעברית בו נאמר שהיא מאשרת שלא פגעו בה או בכבודה.
על אף שלא רצתה לחתום כיוון שלא הבינה את הכתוב במסמך, הבהירו לה שאין לה כל ברירה.
היא הועלתה על ג'יפ, עיניה כוסו בפלנלית וידיה נאזקו.
(ברלנטי נעצרה כי לא היה לה אישור שהיה. לא כי היוותה סיכון כלשהו, לא כי היה לגביה רישום פלילי או אחר, היא גם לא התנגדה למעצר.
ובכל זאת)
היא הועלתה על ג'יפ,
עיניה כוסו בפלנלית
וידיה נאזקו.


הנסיעה החלה כאשר היא אינה יודעת להיכן היא נוסעת.
לאחר כשעה של נסיעה, ברלנטי ביקשה להשתמש בשירותים. לאחר ויכוחים איפשרו לה להשתמש בשירותים. הפלנלית הוסרה מעיניה רק בתוך השירותים עצמם. עד כדי כך היתה מסוכנת.
במקום לא ידוע נעצר הג'יפ, כיסוי העיניים הוסר והיא ראתה מולה שוטר וניידת משטרה. בשלב זה נלקח ממנה הארנק שלה וכן שרשרת עם צלב והיא הועברה למכונית לליווי עצירים מתוכה לא יכלה לראות דבר, וודאי לא להיכן היא נוסעת.
בשעה 22:30 בערך, אחרי נסיעת לילה חשוכה ונעדרת כל תחושת דרך של כשעה וחצי, נאמר לברלנטי לראשונה שהיא מועברת לעזה.
במחסום ארז, בשעות הלילה היא הוצאה מן הרכב, קיבלה הוראה לעבור דרך המחסום, בדרך חשוכה, עד שהגיעה לצידו הפלסטיני של מחסום ארז.

מה חושבת על המקרה הזה סגן שפריר? האם היא חושבת עליו? מה חושבות על כך החיילות שאזקו וכיסו את עיניה של ברלנטי? מה חשבה לעצמה החיילת שהסירה את הכיסוי רק כשברלנטי נמצאה בתוך חדר השירותים? ומה חשבה החיילת האחרונה אותה פגשה ברלנטי שנשלפה בחטף מחייה, כאשר הועברה בכפייה דרך מחסום ארז? האם חשה צער קל שבקלים למראה הצעירה הפוסעת במורד הדרך החשוכה? האם לרגע אחד עברה בראשו של מי מהם מחשבה, כל מחשבה שהיא, על המעשה הזה, לו הם שותפים? 
 
ניטשה, בספרו "אנושי, אנושי מדי", כתב ש"מי שמביט יותר מדי זמן בתהום, התהום מביטה בו חזרה".
ברלנטי מחכה לדיון בעתירה שהגישה בשמה עמותת גישה, לחזור ולסיים את לימודיה. ארצות הברית  ואירלנד מגנות את המקרה ודרשו לחקור את הקלות בה סטודנטית נאזקת, מכוסת עיניים ומגורשת מחייה. ברלנטי אינה ילדה של עובדים זרים ולכן הסיכוי שאנשים יצאו נגד גירושה לרחובות הוא קטן, קטן מדי.
זו תהום שמצטלמת פחות מדי טוב.
אבל
זאת אפילו לא התהום של ברלנטי.
זאת התהום שלנו.