יום רביעי, 30 בדצמבר 2009

ערב לציון שנה למלחמה בעזה

ב- 27.12.09, בתאריך המדוייק בו נכנסה ישראל למתקפה בעזה לפני שנה, נערך על ידי תנועת "לוחמים לשלום" ערב לציון שנה למלחמה בתיאטרון הערבי- עברי ביפו.
בערב נטלו חלק שולמית אלוני, גדעון לוי, דב חנין, השחקנית שרה פון שוורצה, עו"ד מיכאל ספרד ועוד.
לפניכם תקציר הערב, אשר צולם ונערך על ידי כתבי הטלויזיה החברתית:



זה בידיים שלנו- הזמנה לאירוע מחאה

תנועת 'לוחמים לשלום' בשיתוף עם 'שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם' ו'הוועד הישראלי נגד הריסת בתים' מזמינה אותך לאירוע מחאה בשיתוף תושבי הכפר ואלג'ה בנפת בית לחם בנוכחות ח"כ דב חנין ואישי ציבור ישראלים ופלסטינים, נגד הקמת ההתנחלות 'גבעת יעל' על שטחי הכפר.
ההתנחלות 'גבעת יעל' מיועדת להקמה על-פי תכנית בניה פרטית (בראש הקבוצה עומד מאיר דוידזון, שהיה בעבר מראשי עמותת עטרת כהנים) הזוכה לגיבוי מלא של שר הפנים אלי ישי. מדובר בצעד נוסף שמשמעותו צמצום האפשרות למשא ומתן מדיני.
ואלג'ה הוא כפר של פליטים בפאתי העיירה בית ג'אלה, צפונית להר גילה. כיום חלק משטח הכפר מסופח לעיריית ירושלים וחלקו תחת הרשות הפלסטינית. צרכי הפיתוח של הכפר לא אושרו כמובן, בין השאר מחשש לפגיעה בגן הלאומי 'נחל רפאים' הסמוך. בניית קטע מחומת ההפרדה החלה בסמוך לכפר, על קו הבתים, אך נעצרה משיקולים פוליטיים וכלכליים.
תכנית הבנייה ב'גבעת יעל' מקודמת במסווה של "שכונה נוספת לירושלים", במקביל למהלך ההקפאה שמובילה ממשלת ישראל בחודשים אלה. ההתנחלות החדשה תשתרע משכונת גילה ועד להתנחלות הר גילה, תקיף את הכפר ואלג'ה ותכלא את תושבי הכפר במובלעת פלסטינית. היא תגזול מהכפר את רוב שטחי החקלאות שלו ואת המרחב הפוטנציאלי להתרחבות. הקמת ההתנחלות כרוכה בהרס בתי פלסטינים ובפגיעה קשה בגן הלאומי 'נחל רפאים', אותה פגיעה שמנעה את אישור תכנית המתאר של הכפר.
אנו ב'לוחמים לשלום', ב'שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם' וב'ועד הישראלי נגד הריסת בתים' רואים בתכניות אלו מתכון בטוח להנצחת הכיבוש והאלימות הנובעת ממנו, ומחויבים למנוע את יישומן.
אנו קוראים לך להצטרף אלינו לאירוע בשטח המריבה עליו מיועדת לקום ההתנחלות. האירוע מאורגן בשיתוף תושבי הכפר ונועד להפגין את הקשר בינם לבין הקרקע.



בשישי 08/01/10, יציאה מירושלים ב-9.00
הסעה למצעד השבועי בשייח' ג'ראח תתארגן לפי הביקוש

כי אי אפשר להמשיך לשתוק כשהממשלה מחריבה את הסיכוי לשלום!

נוכחותך ותמיכתך חשובה למען עתידנו ועתיד ירושלים.

אנא הירשמ/י בטלפון 054-4466706, דואל contact@combatantsforpeace.org

או באמצעות הטופס המקוון. מקום מפגש מדויק ופרטי הסעה מתל-אביב יימסרו בסמוך לאירוע.


יום ראשון, 27 בדצמבר 2009

עיניים עצומות לרווחה

ב- 11.12.09 התקיימה הפגנה בשכונת שייח ג'ראח.
בכלי התקשורת דיווחו על מעל ל- 20 עצורים בעקבות הפרות סדר.

הקהל הישראלי עייף מלנסות להבין את הפרטים בעצמו. הנכונות להאמין בכל דבר שנמסר על ידי התקשורת או דובריהם של גופים ממשלתיים בישראל נראית חסרת תקדים.
כל מני אנשים מתמחים ב"הסברה", שעיקרה לשכנע בצדקתנו, ושלא יבלבלו אותנו עם עובדות. אין שום נסיון נראה לעין של בקרה עצמית.לא מצד ההנהגה ובעיקר לא כדרישה שתעלה מן העם.
הגדר שהוקמה בינינו לבין הפלסטינים רק מעמיקה את הבורות שלנו. הדברים שנעשים שם, בשם כולנו, רחוקים מעינינו ורחוקים מאד גם מליבנו. מי שראה את הסרטון הזה יכול להבין מעט מן השבר המוסרי העמוק שאוחז בחיילי צה"ל. זאת אפילו לא שאלה של ימין ושמאל. זאת שאלה של המקום שבו אנחנו רוצים לחיות ולגדל את ילדינו והמחיר שאנחנו משלמים על כך שקבוצה קיצונית קובעת את סדר היום ומתכננת את העתיד חסר התקווה של כולנו.
ליבנו גס, לא בגלל רוע. פשוט כי החברה הישראלית עייפה מלדעת את העובדות. מלקחת אחריות. מלקבל את הפנים שנשקפות מולה במראה. הפער בין הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו לדרך בה אנחנו נתפסים בעולם הולך וגדל. אי אפשר לפטור אותו באנטישמיות בלבד.
אבל אנחנו מסרבים להביט לעצמנו בעיניים.
פרוייקט חמושים במצלמות (שסוקר פה בהקשר לצילום של החייל שירה כדור גומי בפלסטיני כפות), זכה להצלחה גדולה; אין כמו צילום וידאו בשביל להעמיד אותנו על העובדות הפשוטות. המצמררות. לפקוח את עינינו העצומות בכוח.
ההפגנות בשכונת שייח ג'ראח זכו ליד קשה מאד פשוט כי לקובעי המדיניות לא מתאים הפגנות מהסוג הזה בירושלים. זה נפיץ מדי. (הטענה הזו לא נבדתה מלב. היא הושמעה על ידי גורם משטרתי שאינו זוטר באזניה של כותבת הפוסט). אין ספק שירושלים נפיצה, אבל אז צריך לזכור שאת המעשה לא עשו פעילי השמאל. הם אלה שלקחו את האחריות לידיהם וביקשו למחות עליו. כי אין ספק באשר לנפיצות של גזל בתים מפלסטינים במזרח העיר לטובת הקמת התנחלויות בחסות עמותות הימין הקיצוני כגון אלעד ועטרת כהנים.
ההפגנה המשותפת של אנשי שמאל ופלסטינים היא לא מה שיצית את האזור, אבל התרת המשך הגזל בהחלט יעשה זאת. אתם מוזמנים להתעמק בפרטים.

כשאתם שומעים על הפרות סדר של אנשי שמאל, תזכרו את הסרטון הבא.

יש עשרות סרטונים כאלה. אף אחד מהם לא הגיע לתקשורת. היא פשוט אינה מעוניינת בחומרים כאלה. כי האמת היא שלא היו הפרות סדר. לא היו. אבל גם התקשורת הישראלית כבר לא שולחת כתבים להפגנות. עייפה ושבעה היא מסתמכת על הודעות דוברים מנוסחות בביפרים שאפשר להעתיק ולהדביק כידיעה.
בישראל, בשנת 2009, האמת היא לא מה שתראו בטלויזיה ולא מה שתקראו בעיתונים.
קובעי המדיניות יודעים זאת, עמותות ימין קיצוניות יודעות זאת, וזו הדרך בה הן, ולא אנחנו, ממשיכות לשלוט בחיינו.
ואנחנו שותקים.

יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

העסקה האמיתית

אפתח ואומר שאני לא אופטימי לגבי החזרה של גלעד שליט בחיים לביתו. ה"חייל" האחרון שחזר בחיים מהשבי מאז שנת 1985 (עסקת ג'יבריל) היה אלחנן טננבאום (2000). כנראה היה אלחנן טננבאום סוחר סמים, במקרה בעל דרגה גבוהה, ולא במקרה לא שומעים עליו כלום. כשמסתכלים על התבנית, זה לא מספק תקווה. הלוואי ואתבדה.


כשאני חושב על האינטרסים של הגורמים בישראל, אני נרעד למחשבה, שבעצם עדיף לפוליטיקאים וגם לצבא חייל מת ולא חייל חטוף.
אני לא יודע את מצב הפקודות היום, אבל בשרותי בלבנון (1992-1993) ההוראות היו ברורות, של סיכול חטיפות גם במחיר חיי החייל.

העצוב הוא, שבמסגרת המחשבה הצבאית והפוליטית, זה הגיוני.
חייל מת בשבי, יצדיק את המשך המאבק של המדינה נגד החמאס. יצדיק את מסר "האנושיות שלנו מול האכזריות של האויב", יחזק את הפחד שמחדירים לנו שהפלסטינים רוצים לזרוק אותנו לים ויצדיק באופן עקום את מלחמת עזה שהיתה.
גם לצה"ל יהיה יותר נוח. במקום להתפתל היום בהצדקת שחרור שליט בכל מחיר, ולהמשיך להסביר שצה"ל עושה הכל למען בנינו באותו זמן, יוכל להמשיך לטפח את זכר החיילים שנהרגו ע"י האויב, מגש הכסף וכו'

התקווה היחידה שיש לי לכך שיש אינטרס לשחרור שליט בחיים, היא שהפוליטיקאים שבשלטון רוצים חמאס חזק ומאמינים שלא יענשו ע"י הציבור בשל כך. כי חמאס חזק ישאיר את המצב הנוכחי ויקדם את האג'נדה הלאומנית הישראלית. והמוני ישראל ימשיכו לבחור ימין כגלל האויב שהתחזק (כך פתאום) ומאיים עלינו.

וכולם יתעלמו מהעסקה האמיתית שתהיה בין ממשלת ישראל והחמאס, בניגוד לכל הספינים שיגולגלו.

עסקה שהיא בדיוק כמו בהצעת שדרוג טלפון נייד, בו מציעים לך טלפון חדיש ומסבירים לך שהמחיר החודשי פשוט נמוך מכדי שתסרב לו. ואם תשאל מה יהיה במידה ותבחר להשאר עם הישן, יגידו לך שמפסיקים בקרוב את התמיכה למכשיר הישן, והמחיר הנמוך של החדש וכו וכו. את המחיר האמיתי ,שתשלם במשך שלוש שנים בתוספת שירותי האינטרנט שהם עכשיו חלק מהחבילה, לא מציגים לך.
מחיר עסקאות בוחנים לפי האלטרנטיבה. זה הכלל הבסיסי בכלכלה. אז מה האלטרנטיבה?
האלטרנטיבה היא הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית (פת"ח+חמאס) בו תוקם מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם פינוי חלק ניכר של ההתנחלויות (לפי כל תוצאות המשא ומתן שהיו עד היום) ופתרון מוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים. במסגרת הסכם זה ישוחררו שליט ואסירים פלסטינים.
לכן המחיר האמיתי, שלא מציגים לנו, לשחרור שליט, הוא לא האסירים. ממשלות ישראל הוכיחו פעם אחר פעם שזה לא באמת מדאיג אותם. המחיר האמיתי הוא השארת ההתנחלויות והכיבוש.

העסקה תהיה שחרור שליט תמורת אי שחרור השטחים (עם בונוס של אסירים פלסטינים). גם החמאס מבין שזו העסקה, והיא טובה לו- כי כנראה שלום ודמוקרטיזציה לא מתאימים לפוליטיקאים של החמאס, בדיוק כפי שהם אינם מתאימים לפוליטיקאים שלנו.

נכתב על ידי איתמר פייגנבאום, חבר בתנועת לוחמים לשלום.


יום שלישי, 22 בדצמבר 2009

חוויותיי מכלא 6



ביום חמישי האחרון בבוקר, שוחררתי מכלא שש, יום מפתיע אחד לפני הסיום ה"רשמי" של תקופת כליאתי. כך יצא שבסופו של דבר ישבתי רק 11 יום במקום המרנין הזה ובגלל לחץ גדול של כלואים שנוצר במקום העדיפו להיפטר ממני במקום להחזיק אותי עד סיומה החוקי של התקופה.

הכניסה לכלא הייתה לא קלה: הצבא החזק במזרח התיכון לא הצליח להכניס אותי – טר"ש בריר הקטן – לכלא, מסיבות וטעמים שונים ורק למעלה משבוע ימים אחרי המשפט שלי התפנה לי סוף-סוף מקום בכלא (מוהנד, מהקבוצה הפלסטינית של ת"א-שכם העיר בחוכמה שאם הייתי פלסטיני היו מוצאים לי מקום באיזה כלא אפילו עוד לפני שנשפטתי...).

החברה באוהל המילואים הייתה מעניינת ומגוונת מאוד – עריקים, נותני/סופגי מכות, שתייני אלכוהול וחרדים – והיא הייתה מה שהעביר את הזמן. מעניין מאוד היה שאנשים שונים כל-כך התאחדו כולם בהסכמה המוחלטת שאמנם הדברים שאני אומר "עושים היגיון" אבל הם כמובן שטויות והבלים וממילא אין עם מי לדבר ובשכונה האלימה שנקראת המזרח התיכון אי אפשר להיות "יפי נפש" כמו שאני טוען (כשאני חושב לעצמי במקביל "באיזה עוד מקום בעולם להיות בעל נפש יפה הוא דבר מגונה לעזאזל?!?!").


אבל למרות האנטגוניזם הקשה שיצרתי אצל שכניי לאוהל, שהוביל לוויכוחים רבי-משתתפים וחסרי-תוחלת בטונים גבוהים בקצב של אחת לכמה שעות, אני חייב לציין שהיו באוהל אנשים טובים וגם אם הסכמנו שאיננו מסכימים, שמחתי על כך שהם היו חייבים להודות שיש היגיון במה שאני אומר. כל הזמן הרגשתי שהטיעונים שכל הזמן העליתי בפניהם נשמעים להם הגיוניים וצודקים, אבל קשה להם נורא להשתחרר מן הצורך הקמאי לנקום, להשיב לאויב הנורא מנה אחת אפיים ולא לתת לו תחושה שהוא מנצח את עם ישראל. כאן נכנסת לסיפור עוד סוגיה קשה – התחושה שהיום, בהשפעת גורמים בעלי אינטרס מובהק ובשל העובדה שהסכסוך האלים נתפס כגזירת גורל נצחית ובלתי ניתנת להתרה ולפתרון, חלק גדול מן הציבור חושב שמה שיש לנו כאן הוא סכסוך דתי בין האסלאם ליהדות ולא סכסוך טריטוריאלי. והרי סכסוך דתי הוא דבר בלתי ניתן לפתרון כיוון שאנשי אמונה ניחנים בכושר ספיגה ובסבלנות אינסופית כיוון שבסוף הרי הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם ויורישנו את הארץ המובטחת.

ואם בדתיים עסקינן, אחד הפספוסים הגדולים של התקופה כולה היה הגילוי המאוחר שלי כי משך חמשת הימים הראשונים בכלא ישנתי אוהל ליד אוהל עם שניים מתוך ששת חיילי נחשון מניפי השלטים שישבו בכלא 30 יום. אילו רק הייתי יודע שאני מכלה את ימי במרחק של פחות מעשרים מטר מסרבני הימין עטורי התהילה, אני בטוח שהשבוע הראשון לא היה זוחל לו לאיטו והוא בוודאי היה יכול להיות הרבה יותר מעניין מבחינת תוכנו. אני משוכנע שהם חשים אותו דבר אם הם מבינים איזה פספוס היה בזה (גם אם ברוח החג הם מסננים עלי בינם ובינם "מתיוון"...).

באחד הימים, כאשר איחדו את שתי המחלקות במאהל אחד, נקרתה לפני הזדמנות לנהל רב-שיח על סרבנות, הפעם בנוכחות של הרבה אסירים שלא שמעו אותי קודם לכן. זה היה אחד מרגעי השיא של תקופת הכליאה שלי – הקיפו אותי לא מעט אנשים, ביניהם כהניסט מטורלל אחד שצייר על כובעו את האגרוף של כ"ך ואת הכיתוב "כהנא צדק" (ושניפק את הפנינה הבאה - "גבר, אתה מעורבב לגמרי. הצבא היה צריך לאשפז אותך בבי"ח פסיכיאטרי ולא לבזבז עליך שקל בכלא") ולצידו חייל בדואי שנשפט להרבה זמן על גניבת כוונת צלפים מחברו הגזען ליחידה (שקרא לו "ערבי מלוכלך" והבטיח "לטפל בו").

החייל הבדואי, אמר לי בתחילת השיחה שליד הכהניסט הוא מעדיף שלא לפתוח את הפה, משום שבסופו של יום, הוא צריך ללכת לישון איתו מיטה ליד מיטה. הדבר המרגש והחזק ביותר היה כאשר הוא התפרץ לשיחה בהתרגשות אחרי שאחד המשתתפים בה אמר שאם רק היה לו כפתור אדום שמאפשר להרוג את כל הערבים (הוא התכוון להגיד את כל המחבלים, אבל מטבען של טעויות פרוידיאניות שכאלה, הוא שהן מוציאות את האמת הפנימית לאוויר העולם), הוא היה עושה זאת בלי להסס. הוא אמנם מיד סייג את עצמו ואמר שהוא לא היה עושה את זה לדרוזים ולבדואים, אבל זה היה מאוחר מדי והבחור הבדואי התנפל עליו והסביר לו שהוא ערבי, שהוא מוסלמי, שהוא דובר ערבית ושהוא גאה להיות כל הדברים האלה. מהרגע הזה הוא היה מעורב בכל שלב של השיחה ואני פשוט הלכתי מעט לאחור ונתתי לו להוביל את הדברים למקום שהוא רוצה. ככל שנקפו הדקות, הוא שידר ביטחון עצמי הולך וגובר ולא חשש להתעמת עם הכהניסט שרק שעה קודם לכן הוא לא רצה לדבר לידו.

הדבר שריגש אותי הכי מהכל בעניינו של הבחור הבדואי היה שבוקר אחרי הדיון הגדול שלנו, הופתעתי לראות אותו משמש כתורן מטבח (אחרי שהוא אמר לי יום קודם שהוא לא יכול להיות תורן בגלל דלקת כרונית שיש לו בקיבה שפוטרת אותו ממטבחים). הוא אמר לי שהוא ביקש לעזור לתורנים באותו בוקר כי הוא רצה שתהיה לו הזדמנות להתקרב אליי ולדבר איתי. אחרי הארוחה הוא תפס רגע של הפוגה וניגש אליי כדי לומר לי שהוא ממש שמח אחרי השיחה של יום לפני כן והרגיש טוב מאוד אחריה. הדברים שנאמרו על ידי המשתתפים בשיחה מאוד השפיעו עליו, והוא שאל אותי האם אני חושב שלוחמים לשלום יסכימו לקבל אותו כחבר בתנועה עם שחרורו מהכלא. אז הנה, אולי, כבר דבר יפה ומיוחד שיצא מהחופשה שלי במלון התורני בעתלית.

אבל ללא ספק, נקודת השיא של כל השבועיים המקוצרים האלה היה רגע אחד ביום שבת כשאחד העצורים התחיל לצעוק לי מבעד לחרך בקיר שהוא רואה אנשים מטפסים על ההר ואולי אלה החבר'ה שבאו להפגין. נשאתי את עיניי אל ההרים ואכן ראיתי נחיל של נמלים צבעוניות מטפסות לאיטן על ההר, אבל המאהל היה מנומנם וריק וכמעט שלא היה לי עם מי לשתף את ההתרגשות שאחזה בי. הכל השתנה כשהחלו להגיע הדי הקריאות מן ההר (אני לא באמת יודע מה נאמר שם כי שום דבר חוץ מ"עידן בריר כל הכבוד" לא היה ברור בגלל הרוחות החזקות). בדיוק עם תחילת הקריאות, הגיעו מפקדי המחלקה וביקשו להתארגן לספירת הצהריים, לפני ההליכה לחדר האוכל. החיילים המנומנמים, שהחלו להתעורר ממיטותיהם, יצאו החוצה וראו את הפלא על ההר. לא היה אחד מהם שלא היה מהופנט למראה המפגינים עם השלטים והמגפון וחוץ משני חרדים שישבו איתי וסיננו בין שיניים "גועל נפש... מחללי שבת קודש בפרהסיה..." כל החיילים במחלקה התלחשו ביניהם ולא יכלו להוריד את העיניים מן ההר. זו הסיבה שהספירה – עניין פרוצדורלי שאמור לארוך 5 דקות – ארכה יותר מעשרים דקות, כאשר המפקדים פשוט לא יודעים איך להגיב ומה לעשות עם עצמם.


אולם רק כשפגשתי עציר אחד מן המחלקה השנייה בחדר האוכל והוא אמר לי שגם במחלקה שלהם הספירה ארכה יותר מרבע שעה ושחיילים במסדר התחילו לזמזם לעצמם בלחש "עידן בריר כל הכבוד", הבנתי כמה עוצמתי האירוע הזה היה, גם בעבור אנשים שלא מכירים אותי ושלא מסכימים עם הדעות שלי. ועוד אנקדוטה שיכולה להמחיש עד כמה ההפגנה הותירה חותם על כולם בכלא – ברגע שהשתחררתי ביום חמישי פתחו לי שני אסירים ממוצא אתיופי את שער היציאה לכיוון החופש ושאלו אותי מה שמי, כדי לסמן "וי" לידו. כשאמרתי להם את שמי, שניהם זקפו את הראשים שלהם ושאלו כמעט פה אחד "מה, עידן בריר מההפגנה?". אמרתי להם שכן, אני "עידן בריר מההפגנה". הם לחצו לי יד וטפחו לי על השכם ואמרו "אחי, החברים שלך יצאו גברים שחבל על הזמן, אנחנו ממש לא מסכימים אתכם, אבל כל הכבוד!".


אני רוצה לומר תודות מעומק לבי – תודה על שטרחתם ביום סגרירי לטפס על הר בוצי, להשקיף על נוף מפוקפק ולכלות את גרונותיכם למעני; תודה רבה על כך שנתתם לי כל כך הרבה סיבות להתגאות במעשה שלי ולהתגאות בחבורה המדהימה שמלווה אותי בדרך (דבר שעליו הסכימו גם אלה שממש לא חשבו שבעצם מעשה הסירוב יש להתגאות!); תודה על שחיזקתם אותי בתוך החוויה הדי מפוקפקת הזו של הכלא; ובעיקר תודה על כך שהצלחתם לנטוע ספקות בריאים, כיוונים חדשים למחשבה וטיפה פחות בוז לשמאל הישראלי בליבם של לפחות 250 איש שהיו לכם קהל שבוי (תרתי משמע) במפגן המרגש של יום שבת ההוא!

שלכם,

עידן

יום ראשון, 20 בדצמבר 2009

אירוע לציון שנה למלחמה בעזה

תנועת 'לוחמים לשלום' מציינת באירוע אינטימי וייחודי שנה למלחמה בעזה
שנה חלפה מאז המלחמה העקובה מדם וכאילו דבר לא השתנה:
תושבי הדרום עדיין לא חיים בבטחה, קבוצות קיצוניות מהחמאס פועלות ברצועה ביתר שאת, גלעד שליט עדיין בשבי והממשלה מתנהלת באזלת יד.
תנועת 'לוחמים לשלום', הפועלת בשטח לפתרון הסכסוך בדרכים לא אלימות, קוראת למנהיגים משני הצדדים לפעול על ידי הידברות, להפסקת המצור על עזה ולעצירת מעגל האלימות.
ביום א', ה-27.12.09, בשעה 20:00 נתכנס בתיאטרון הערבי-עברי,
רח' מפרץ שלמה 10, יפו העתיקה (ליד החמאם)
בתוכנית:
עדויות של חיילים ופלסטינים מהשטח, דברי אנשי ציבור ונציגים מישובי הדרום ותוכנית אמנותית
להרשמה לאירוע לחצו כאן
הכניסה בתשלום סמלי של 20 ₪ לכיסוי ההוצאות
מספר המקומות מוגבל - אנא הירשמו בטופס המצורף על מנת להבטיח את מקומכם

יום שבת, 19 בדצמבר 2009

עדות: מחאה לא אלימה בשייח ג'ראח

ביום שישי שעבר השתתפתי עם עוד כמאה וחמישים פעילי זכויות אדם בצעדת סולידאריות למען משפחות פלסטיניות שפונו מבתיהם בשכונת שייח ג'ראח.

בצהרי היום צעדנו מרחבת המשביר שברחוב קינג ג'ורג' אל שכונת שייח ג'ראח הממוקמת קילומטרים ספורים מהאוניברסיטה העברית. במהלך הצעדה השבועית תופפנו, שרנו והנפנו שלטים בגנות גזל כבשת הרש. לאחר צעדה ממושכת שבמהלכה ספגנו מים מצינורות כיבוי אש, ביצים ועגבניות, ללא תגובת המשטרה, הגענו לשכונה והתכנסנו, באישור המשטרה, בחצר הבית הגזול שבתוכו היו המתנחלים, המאבטחים הפרטיים שלהם ולידם שוטרים וחיילי מג"ב.

לאחר כחצי שעה, אחד המוחים שעמד בסמוך אלי הוריד את דגל ישראל שהיה תלוי על הבית. כעין הסערה עטו אחריו שוטרי מג"ב רבים אל מחוץ לבית תוך שהם רומסים את הקהל, ופוצצו אותו במכות. מפגינים אחרים דיברו אל השוטרים, בנסיון להרגיעם וספגו אף הם. עם המכות בא גם גל המעצרים הגדול: את אייל, דוקטור לכימיה באוניברסיטת בן-גוריון, הם ריססו בגז פלפל אף-על פי שלא היווה סכנה לאף-אחד. מאוחר יותר גם בעטו בו בעודו שכוב על הארץ ועצרוהו, ואת העצורים האחרים הם גררו לאורך הכביש בברוטאליות. המעצרים היו שרירותיים ביותר; את מתן הם עצרו בעודו מתופף על תוף, אחרים נעצרו כאשר שוחחו עם השוטרים, ואותי עצרו כי כנראה התקדמתי לאט מדי בדרכי החוצה מהסמטה...

לאלימות הרבה, לשרירותיות המעצרים ומספרם הרב יש רק הסבר אחד; שהרי אם יש דבר שהשלטון מתעב זה מאבק לא אלים וסולידאריות. בייחוד סולידאריות עם פלסטינים, כיוון שסולידאריות כזאת עלולה להוכיח ששני העמים הם לא באמת אויבים אלא שותפים לדרך. סולידאריות כזאת עלולה לטרפד את כוונת השלטונות להקים התנחלות יהודית בשייח ג'ראח כחלק מתוכנית גדולה יותר השואפת לבטל את רצף השכונות הערביות במזרח העיר, ובעיקר להפוך את רעיון "שתי מדינות לשני עמים" לבלתי ריאלי וחסר סיכוי.

על-מנת לשבור את המאבק הצודק והבלתי-אלים, השלטון, באמצעות כוחות המשטרה, לא יבחל באמצעים; קודם כל המשטרה תכניס מכות לפעילי שמאל כי בינינו מי לא רוצה להכניס מכות לבוגדים, או לשבור להם את העצמות כדברי עירית לינור וקובי אריאלי. אחר-כך היא תטען שהם היו אלימים והתקשורת כרגיל תשתף פעולה, ותאפשר לסלף את מהלך האירועים עד כדי אבסורדיות וגיחוך. לדוגמא, המשטרה תטען כי המפגינים פרצו אל הבית הגזול, בעוד שבעצם היא זרקה אותנו אליו כאשר הפכה אותו לבית מעצר זמני. בנוסף, היא תכלא פעילי זכויות אדם רבים בצו משטרתי ל-24 שעות אך תעגל ל-36. היא תפגע בתנאי העצורים בכך שהיא תמנע מהם אוכל במשך 12 שעות, ובהמתנה למשפט היא תאזוק את רגליהם וידיהם של חמישה עשר איש בתא מעצר קטנטן במשך שש שעות רצופות. תתעלל בפעילי השלום הזרים ע"י העברתם מיד עם שחרורם לידי משטרת ההגירה. ובעיקר השלטון יוציא נגד כל העצורים צו הרחקה לחודש ימים משייח ג'ראח, על-מנת למנוע מהם את זכות הביטוי והמחאה. זוהי דמותה של "הדמוקרטיה היחידה" במזרח התיכון.

אך אם אני היהודי מלין מה יגידו תושביה האמיתיים של שכונת שייח ג'ראח? מה יגידו פליטי 48' שגורשו מבתיהם במערב העיר ושוכנו בבתים אלו כחוק על-ידי השלטון הירדני ב56', וכעת לאחר למעלה מ-50 שנה, בשנית, הם מפונים בכוח? ומה תגדנה המשפחות הנוספות שתפונינה בכח, עוד 500 נפשות העתידות להיות מושלכות לרחוב ללא כל פיצוי, אם אנו לא נתעורר, נמחה, נאבק ונזעק את זעקתם? הלא שייח ג'ראח כה קרובה אך העולם, כבר נאמר, הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלה שלא עושים דבר בעניין.

מחובתנו לשאול, איזו מדינה היא זו המבצעת טיהור אתני בחסות בית המשפט? איזו מדינה היא זו שיש בה חוק אחד ליהודים, וחוק אחר לפלסטינים?, איזו מדינה היא זו המבססת גירוש של 550 נפשות על רישומי טאבו מלפני 130 שנה?! איזו מדינה היא זו המדירה את רגלי הפלסטינים ממערב העיר אך מנשלת אותם גם ממזרחה? מדינה המכירה במלחמת 48' ותוצאותיה רק כאשר זה מתאים ונוח לה? ואילו בני-אדם אנו אם לא נראה את האחר, ונחושה לעזרו במקום לראותו נדרס, מושפל ומנושל?

הכותב השתתף בהפגנת המחאה בשייח ג'ראח בשבוע שעבר, ונעצר, בעקבות השתתתפותו בה, למשך 36 שעות. 
הצעדה השבועית יוצאת בכל שישי מרחבת המשביר לצרכן, קינג ג'ורג' בשעה 12:30.


יום שישי, 18 בדצמבר 2009

ארץ ישראל נקנית בגפרורים

לשרוף מסגד זה חמור. ראש הממשלה, כך כותבים העיתונים, גינה את המעשה והורה לזרועות הביטחון לפעול בנחישות "כדי לחשוף את העבריינים בהקדם ולהעמידם לדין". הוא הוסיף כי "הממשלה תפעל בתקיפות נגד כל גילויי האלימות". גם נשיא המדינה גינה את המעשה, והוסיף "שלא ייתכן שקבוצה קיצונית תסכן את מעמדה של ישראל כמדינה שומרת חוק".


אין ספק שבקרב הנוער המצוין היושב במאחזים, יש לא מעטים שאוהבים לשחק באש. כפעיל בתנועת "לוחמים לשלום" הסתובבתי בחמש השנים האחרונות בכל רחבי הגדה המערבית והרבה אפר ראיתי. ראיתי בתים פלסטינים שנשרפו בכפר בורין, ושדות שרופים באיזור אום אל ח'יר וח'רבת טוואני, דרומית לחברון. ראיתי מטעי זיתים שעלו בלהבות באזור שכם, כבשים שהורעלו וציוד חקלאי שנשרף בפאתי רמאללה. לצד בית פלסטיני שרוף בחברון קראתי כתובות שרוססו על קירות הבתים הפלסטיניים. "מוחמד חזיר" כתבו מי שכתבו וחתמו במגן דוד. לכן, כשהאזרח מספר אחת, אומר כי שריפת המסגד עומדת "בניגוד לערכים של מדינת ישראל", אני תמה אם כל אותן מדורות כן היו בהתאם לערכיה של המדינה. אני שואל זאת פשוט מכיוון שבכל הפעמים שרכוש פלסטיני עלה באש, לא שמעתי את נשיא המדינה מגנה או את ראש הממשלה מתייחס בחומרה. גם שר הביטחון לא הפגין אף פעם עניין רב, והמערכת עליה הוא מופקד, לא תפסה מעולם את המציתים.

לא. דבריהם של ראשי המדינה אין להם דבר וחצי דבר עם כבוד לדתות או עם אכיפת החוק בשטחים. הם פשוט חוששים שהלהבות שהציתו האלמונים יעלו גבוה מדי ויגרמו נזק לתדמיתה של מדינת ישראל. שהרי כל עוד שורפים לכמה ערבים שדות וכרמים זה אולי לא יפה אבל זה גם לא כל-כך נורא, ובוודאי לא מצריך התערבות של רשויות החוק. אבל כששורפים מסגד, זה כבר נראה די רע. לשרוף בית תפילה זה משהו שעושים קוזאקים, או פולנים או ערבים, אבל אנחנו?!

אז עכשיו, כמו על פי תסריט שנכתב מראש מגיעים הגינויים. תחילה, ראשי המתנחלים. בכל פעם שהחבר'ה הצעירים משתוללים קצת יותר מדי, הם מגלגלים את עיניהם, מנופפים באצבעותיהם, ואומרים שככה לא מתנהגים. אפשר הרי לגזול אדמות מערבים בצורה מסודרת, עם צווי הפקעה, וליווי של משטרה וצבא. לכן, כרגיל, הם יביעו שאט נפש, ומיד יעשו כמה טלפונים על מנת לוודא שלא יפנו בטעות את המאחז ממנו יצאו המציתים. פטרוניהם בכנסת וליד שולחן הממשלה יגנו גם הם, ויוודאו שהזרמת הכספים למאחזים תימשך. כך, יוכלו הפרות החוק בשטחים להימשך בסמכות וברשות, כמו על פי חוק.

במלים אחרות, כדאי להזכיר למר פרס, שבשטחים הכבושים לא נאכף החוק מזה שנים, ועל כך מעידים דוחות שונים של רשויות המדינה. האחראים האמיתיים לפגיעה במעמדה של ישראל כמדינה שומרת חוק הם איפוא לא אותם צעירים מצויינים מהמאחזים (שרבים מהם הרי משרתים ביחידות המובחרות ביותר בצה"ל). האחראים הם העומדים בראש הפירמידה; האחראים הם אותם בכירים בחליפות אשר בפיהם שלטון החוק והדמוקרטיה, ובמו ידיהם, שאינן מכירות מגבלות חוקיות כלשהן, ממשיכים בבניית אותה מערכת אנטי-דמוקרטית של התנחלות וכיבוש.

כך, אחרי שיתפסו את האחראים למעשה החמור, ויתנו להם פליק נוראי על היד, נוכל סוף סוף לחזור לשגרה הברוכה, ליום הקטנות ה[פוסט] ציוני: עוד דונם שרוף ועוד עז מורעלת. ארץ ישראל נקנית בגפרורים. את השאלה האחרונה אפנה אפוא לראש הממשלה ולשותפיו בהנהגת המדינה: כשתסיימו את תפקידכם, מה יישאר לנו מלבד אדמה חרוכה?

נכתב על ידי אבנר וישניצר, חבר בתנועת "לוחמים לשלום"


יום חמישי, 17 בדצמבר 2009

מתחת לאף - שכונת שייח ג'ראח

הבעיה איתנו היא שאנחנו נוטים להאמין למה שמספרים לנו.
הבעיה היותר גדולה איתנו היא שהרבה פעמים כבר לא צריך לספר לנו, אנחנו תלמידים טובים וצייתנים. משלימים את הפרטים בעצמנו.

כך, למשל, אם שמענו שהפגנת תמיכה במפונים משכונת שייח ג'ראח בשישי שעבר דוכאה ביד קשה ושמעל לעשרים מפגינים נעצרו, אנחנו מייד מניחים שהמפגינים התפרעו. שמגיע להם.
עצימת העיניים מתאפשרת, כי הרי לא היינו שם. חוץ מזה, איך נוכל להאמין שהמשטרה סתם התנפלה באלימות קשה על הקהל, היכתה באנשים ועצרה קרוב למחצית המשתתפים בהפגנה, לא כי הם התפרעו, אלא סתם, כי בא לה?

כי זה לא סתם. יש כאן מסר שמבקשים להעביר אלינו. רוצים שנפחד, שנחשוב פעמיים אם לבוא. שלא נבוא. שנישאר בבית, עדיף. ששוב נמתח קו מפריד בין עצמנו לבין האנשים שביקשו לצאת מהבית ולעמוד על שלהם.
שנתייאש.
מראש.
אף אדם סביר לא רוצה שיפעילו נגדו אלימות. אף אחד.

קיראו את העדויות הבאות:
יעל מלין, סטודנטית לחינוך: "עד כה, ההפגנות עברו פחות או יותר בשקט. אתמול, ראיתי לנגד עיניי את המחזה הכי נוראי שראיתי בחיי, ובהמשך, גם הרגשתי אותו על גופי. יצאתי מחצר הבית ונטפל אליי שוטר. הוא דחף אותי עם המון כוח ואמר לי 'אסור לך להיות פה'. הוא העיף אותי על הרצפה, ומשם אני זוכרת בעיקר בעיטות בכל הגוף. אחד המפגינים
נתן לי יד והוציא אותי משם. ישבתי בצד, וירדו לי דמעות. לא מהכאב הפיזי,אלא מהכאב שבני אדם מסוגלים לנהוג כך. חשוב לי לציין שכל אותו זמן שחטפתי, לא הרמתי את ידי ולו לרגע."

דורית גת, סטודנטית לעבודה סוציאלית: "בסופו של דבר הובלנו למגרש הרוסים. שהינו שם שעות ארוכות, אזוקים, מחוץ למבנה. השוטרים התנהגו אלינו באגרסיביות רבה. בחור אחד פונה מהשטח קודם לכן לבית חולים ורק אחר כך הובא למעצר, לאחר שהשוטרים פרקו לו את הכתף וריססו גז פלפל לתוך פניו. הוא סירב לאחת ההוראות של השוטר בטענה שיש לו זכות חוקית לכך, בתגובה ענה לו השוטר: 'אתה רוצה עוד פלפל לעיניים?'. ככל שהשעות התארכו מצבנו הפיזי והנפשי התדרדר. אלה היו 36 שעות ארוכות במיוחד ושמחתי שהן הסתיימו."
אלה אנשים כמוכם. לא פורעי חוק מתלהמים, לא אנשים שהקיאו עצמם מן המחנה, לא בריונים, לא אנשי ריב ומדון. אנשים רגילים, כמוכם, שביקשו למחות על העוול שנעשה לאחרים, בשמם.
מחר יש שוב הפגנה. אל תיכנעו לדרך הדורסנית בה אנשים אחרים מנהלים את חייכם, מספרים לכם מה עליכם לחשוב, או אפילו לא טורחים לספר לכם מה לחשוב. סומכים עליכם שתשלימו את המשוואה המעוותת לבד. ושתמשיכו לפחד. בעיקר שתמשיכו לפחד. הפחד עושה אתכם שקטים וצייתנים במיוחד.

מחר, יום שישי, ה18.12.09 נצא בשעה 12:30בצעדה מרחבת המשביר אל ההפגנה בשכונת שייח' ג'ראח שתתחיל ב- 14:00.
אנחנו נהיה שם. לא נתפרע, לא נחפש עימות. ננצל את זכותנו החוקית, הדמוקרטית, למחות על העוול הנורא שמתבצע בשמנו ושמוחק, בשמנו, כל סיכוי לעתיד סביר, לנו ולילדינו.

הצטרפו אלינו. אל תיכנעו לאלימות. השמיעו את קולכם.

יום ראשון, 13 בדצמבר 2009

קריאת כיוון מתוך המחנה

אתמול נערכה הפגנת הזדהות על רכס הכרמל, שמשקיף לכלא 6.


עידן בריר, חבר בתנועת לוחמים לשלום, נכנס לפני מספר ימים לארבעה עשר יום בכלא הצבאי על סירובו לשרת בשטחים, במסגרת שירות המילואים.

כמה עשרות אנשים ומגאפון אחד הגיעו ביום סגרירי במיוחד כדי להניף את שלטי התנועה מול הכלא ולסמן לעידן שבבחירה שלו הוא אינו לבד.


כי הסרבנות לשירות בשטחים היא לא אחת ממטרותיה המוצהרות של התנועה, אולם הבחירה ביציאה ממעגל האלימות היא תנאי חשוב במערכת ההתחייבויות של אדם, כאשר הוא בוחר להתחייב לאי אלימות, במסגרת תנועה דו לאומית.
בחברה הישראלית סרבנות מאז ומעולם נצבעה בצבעים עזים של בגידה בעיקר. זו דרכה של המדינה לשמר את תפיסותיה ואת אמונותיה. באופן פרדוקסלי, ישראלים רבים לא תופסים את השירות בשטחים כחלק ממעגל האלימות, אלא כדרישה לגיטימית של המדינה מאזרחיה, שאין לסרב לה. המדינה, בתורה, מספקת לנו מעט מאד אינפורמציה על העוולות שנעשות בשטחים הכבושים, ומספקת בדרכים שונות עוד ועוד דלק לראיית העולם הצרה והחד צדדית, לפיה כל הטוב והאנושי נגמרים היכן שמתחילה הגדר. וכך נשמרת מערכת יחסים הדוקה וכמעט סימביוטית, שבה אנחנו לא רוצים לדעת את מה שמדינת ישראל לא מעוניינת לספר. די לבקר באתר של תנועת שוברים שתיקה בשביל ללמוד על היקף הדברים שלא ידועים לנו על עצמנו, כעם כובש.
ככל שעוברות השנים, נראה כאילו הצורך לא לדעת הולך ומתחזק וכוחו גדל. מעט בדומה לאדם שמסרב להביט במראה, כדי שלא ישתקפו לו מתוכה פניו, והוא לא יאלץ להתמודד עם הצדדים האפלים באישיותו, הניבטים אליו.
 
התפיסה לפיה קיימים ערכים מוחלטים, ואחד המרכזיים ביניהם הוא שהצבא עומד מעל לכל ויכוח, היא תפיסה שאפשר להבין את מקורותיה, אבל קשה שלא להבחין כיצד היא פוגעת ביכולת שלנו, כמדינה, להטיל ספק בעצמנו, לבחון את מעשינו, להתחרט.
הסרבנות לשרת בשטחים אינה קריאה למרד של אנשים שכפרו בעיקר, אלא קריאת כיוון מתוך המחנה, סימון גבול מוסרי של טוב ורע מוחלטים, של אנשים שאיכפת להם הצביון של המקום בו הם חיים ואינם מוכנים לשתף פעולה עם מלאכת ההשתקה, כי היא איומה, ראשית לכל- עבורנו, כעם שמבקש לעצמו עתיד שראוי יהיה לחיות אותו. 
בניגוד לסירוב לפנות ישובים, בסירוב לשרת בשטחים ישנה אמירה על אמות מוסר אוניברסליות, שאין לאף מדינה את הזכות (הן כלפי עצמה והן כלפי האחר) לאטום מולה את אזניה.

סרבנות השטחים מתקיימת על רצף, החל מסרבנות גלויה ומפורשת, וכלה בסרבנות "אפורה", שנתמכת, במובן מסוים, בהסכמה שבשתיקה מצד הצבא.

אפשר להסכים או לא להסכים עם הצעד המוצהר שעידן עשה, אבל אי אפשר שלא להעריך את הבחירה לעמוד בצורה גלויה ומפורשת על אמונותיך, ובו בזמן גם לקבל על עצמך את המחיר האישי הלא פשוט.



תודה לכל מי שהגיע בקור ובגשם כדי לטפס על ההר למחווה קטנה, של הערכה גדולה.




יום שישי, 11 בדצמבר 2009

המערב הפרוע (או- סיור בגדה המערבית)

ביום שישי בשבוע שעבר יצאנו, קבוצת תל אביב-שכם, לסיור ב"גזרה" שלנו . נסענו לאורך כביש חמש מאלקנה ועד צומת תפוח. בניגוד לעשרות הפעמים שכבר עברנו בכביש הזה, הפעם ירדנו לצדדים להכיר מעט יותר טוב את ה"נוף". ראינו את גדר ההפרדה באלקנה שבצורה מדהימה מצליחה להשאיר בית פלסטיני בודד מצידו המערבי של הגדר ולתת תחושה לתושבי אלקנה שהם בכלל בתחומי מדינת ישראל.


ביקרנו במאחז הלא חוקי ברוכין, שחוץ מאישור יש להם הכל – ווילות (לא קרוונים), תשתית חשמל, מים, כבלים. רק חבל ששכחו לאשר...

המשכנו לאזור התעשייה אריאל וברקן שם ראינו איך מדינת ישראל במשך 40 שנים גונבת מחצבים טבעיים בניגוד לחוקים הבין לאומיים. המחצבות הישראליות הפועלות בשטחים הכבושים מעבירות את מירב תוצרתן לשטחי מדינת ישראל. כפי שצוין בעתירה של יש דין, פעילות מסוג זה מהווה הן הפרה של דיני הכיבוש והן של דיני זכויות האדם ובמקרים מסוימים אף מוגדרת כביזה.

המשכנו לאריאל לראות את תנופת הבנייה (הקפאה כבר אמרנו?) ומשם לתצפית על עלי ושילה ובעיקר על כל המאחזים הלא חוקיים שסביבם. צריך להיזהר בשימוש במושג "מאחז לא חוקי" – כי מה הוא מאחז חוקי. כתב על כך יפה דרור אטקס:

"הבקשה להקדיש מאמר לעניין המאחזים מעורר בי התנגדות עקרונית. שכן מה טעם יש להבדיל בין הדיון במאחזים ובין הדיון במפעל ההתנחלויות כולו? שהרי ברור כי המאחזים אינם אלא התנחלויות או הרחבות של התנחלויות, שהוקמו בשנים האחרונות. מיסודו של הדיון הנפרד ב"סוגיית המאחזים", אינו אם כן אלא ביטוי נוסף להצלחתו של הימין המתנחל להטמיע בתודעתנו את הנורמאליות של המצב המתמשך, שבו חייהם של מאות אלפי ישראלים מתנהלים מחוץ לגבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל, בשטח בו מתגוררת מזה דורות אוכלוסייה מנושלת זכויות יסוד. יתר על כן: דיון נפרד במאחזים משמש עבור המתנחלים כקו הגנה נוסף שכל מי שמנסה לחצות אותו תוך הקזת דם פוליטית ותקשורתית, עשוי להתעורר יום אחד על מנת לגלות כי "ההתנחלויות החוקיות" הספיקו בינתיים כבר לשלש ולרבע את גודלן".
אספנו את חברינו הפלסטינים (הם הרי לא היו יכולים להיכנס לכל המקומות שבהם היינו בבוקר), והמשך הסיור היה בהדרכתם. עלינו לפסגת הר ברכה, כאשר בדרך אנחנו עוברים לאורך שדות פלסטנים שלא עובדו במשך שנים בגלל קירבתם להתנחלות הר ברכה. בפסגת ההר, נפגשנו עם הכהן הגדול מקהילת השומרונים. הם הסביר לנו בערבית ועברית על מנהגי הקהילה וכיצד יכולים יהודים לחיות בקלות לצד הפלסטינים.

לפני התחנה האחרונה בסיור רק אומר שלא משנה כמה את שומע על מה שקורה בשטחים, וכמה טורים של גדעון לוי קראת – רק כאשר מגיעים לשטח, רואים את האבסורד ואת העוולות בעיניים – רק אז מתחילים להבין את המצב.

התחנה האחרונה לא הייתה חלק מהתיכנון המקורי. באותו בוקר ירדו מתנחלים מיצהר לכיוון הכפר עסירה אל-קיבליה וזרעו הרס בבתים הקיצוניים של הכפר. הם כנראה עושים את זה מידי שישי, אבל הפעם גם אנחנו היינו באזור. אמנם לא עצרנו את הפורעים – וגם הצבא שהגיע לשטח לאחר התקרית לא עשה זאת, אבל באנו לשמוע אותם. עמדנו במרכז הכפר, מוקפים צעירים פלסטינים, שרק באותו הבוקר יהודים אחרים תקפו אותם או שכניהם. הגענו פלסטינים וישראלים ביחד לשמוע ולראות מה עוללו לכפר. הנוכחות שלנו שם היא ההוכחה שיש גם אפשרות אחרת.

שאלנו את תושבי הכפר כיצד אנחנו יכולים לעזור, כי ככל הנראה לא נוכל למנוע את ההתקפה הבא. הם ביקשו שנזעק את זעקתם, שידעו מה קורה, שם - במערב הפרוע.

נכתב על ידי אורן קליסמן, המתאם הישראלי של קבוצת תל אביב - שכם, תנועת 'לוחמים לשלום'





יום שלישי, 8 בדצמבר 2009

חייל מילואים, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום', נכלא עקב סירבו לשרת בשטחים
סמ"ר (במיל.) עידן בריר, חייל מילואים ביחידת תותחנים, נשפט ונכלא ל-14 יום בכלא צבאי לאחר שסרב לשרת בשטחים.

מסרב לקחת חלק במעגל הדמים
בריר, חבר תנועת 'לוחמים לשלום', מסביר: "אני מסרב לשרת בשטחים משום שהכיבוש גורם למדינת ישראל לבצע מעשים בלתי חוקיים, להגן על פורעי חוק, ולהפוך אנשים מן הישוב כמוני לקבלני ביצוע של פשעיה." ומוסיף: "מבצע עופרת יצוקה ואבדן הפרופורציות והערכים שהוא סימל היו הקש האחרון שהוביל לסירובי. התמונות שראיתי מן המבצע, לא הותירו לי כל ברירה, אלא לסרב להיות חלק ממעגל הדמים."

שותפים למעגל ישראלי פלסטיני המתנגד לאלימות
בריר הצטרף לתנועת "לוחמים לשלום" בראש ובראשונה על רקע סירובו להשתתף במעגל האלימות. שותפיו הישראלים והפלסטינים בתנועה, לקחו בעברם חלק במאבק האלים באזור והיום הם מחויבים לאותם ערכים של אי אלימות. סירובו של בריר מחזק את השותפות והמחויבות של כל חברי התנועה, ישראלים ופלסטינים, לאי אלימות.

חותרים ביחד לשלום
בריר לפני כניסתו לכלא אמר: "אחד הדברים שמעודד אותי יותר מכל בדרכי לכלא הוא הפעילים הפלסטינים הנחושים והמסורים של "לוחמים לשלום" המוכיחים לי בכל יום ובכל רגע שיש עם מי לדבר. גם הסרבנות אינה זרה להם – הם עצמם מסרבים לקחת חלק במעגל האלימות ולהשתתף בפעילות אלימה נגד ישראלים, ומהווים בעבורי דוגמה לכך שהסירוב שלי הוא רק חלק ממשהו גדול בהרבה שמקיף חוגים רחבים בשני הצדדים שרוצים שינוי."

תנועת "לוחמים לשלום", היא קבוצה של פלסטינים וישראלים אשר לקחו חלק פעיל במעגל האלימות באזורינו. אחרי שנים רבות בהן אחזנו בנשק, וראינו אחד את השני רק דרך כוונות, החלטנו להניח את נשקינו, ולהילחם למען השלום. בשנה האחרונה ערכנו עשרות פעילויות משותפות, מפגשי לוחמים, חוגי בית והרצאות, בישראל ובפלסטין. באירועים אלו קראנו לסיום הכיבוש, להתנגדות גורפת לכל סוג של אלימות ולהכרה בקיומם של שותפים לדיאלוג.



עוד על התנועה: http://www.combatantsforpeace.org/




עברית – שפה מצילת חיים


" 'אם הוא היה אומר מילה אחת בעברית, הכל היה יכול להיגמר אחרת' - כך מסכם שלמה צבן, מנהל מעבר ארז מטעם משרד הביטחון, את התקרית לפנות בוקר (יום ב') שבה נורה למוות יקיר בן-מלך בן 34 מתל-אביב, אב לילד, שהגיע למעבר מכיוון ישראל וטיפס על הגדר ההיקפית של הרצועה. במשפחתו טוענים שהמוות היה יכול להימנע".

כך נפתחת אחת הידיעות הראשיות ב-  YNET אתמול בערב.

אני תמהה כיצד קורה שבמדינה שמתיימרת להיות דמוקרטית, שפתו של אדם אמורה לקבוע אם יחיה או ימות. אני מזדעזעת, בפעם המיליון, שכותרת כזו יכולה לעלות בראש אתר החדשות המוביל במדינה מבלי שתישמע צורמת, ככל הנראה, למרבית הציבור. "מה לעשות, זו המציאות שבה אנו חיים", יגידו רבים. "בני המיעוטים מהווים סכנה, במיוחד כשמדובר במקום כמו מעבר ארז" (או שמא נאמר: מחסום ארז?).

אלא שלי לא ממש ברור איך המדד לשיפוט עד כמה אדם מסוכן נסמך אך ורק על השפה בה הוא משתמש.

ייתכן שבאמת ההתנהגות של ההרוג, בן-מלך, הייתה חשודה מאד. ייתכן אף, שלאחר תחקיר יתברר שהמאבטחים נהגו על פי הנהלים. אך כיצד ייתכן שמנהל מעבר ארז מודה מיד, עוד לפני התחקיר, שלו רק אותו אדם היה מדבר עברית, הכל יכול היה להיות אחרת? ולו היה אותו אדם מדבר ערבית, לא היו מבינים את דבריו? אם לרוע מזלו היה האיש פלסטיני, ממילא לא היה לו כל סיכוי להינצל? נראה שלא...

ומה אם - ננסה לרגע לזרום עם תסריט דמיוני - היה מדובר במחבל יהודי "שפוי" אשר מנסה להיכנס לרצועת עזה כדי לנקום את חטיפתו של גלעד שליט או את ההקפאה? הוא כן היה יכול להינצל בזכות יכולותיו הוורבליות בשפת הקודש?

ולעומת זאת, אם מדובר היה בפלסטיני אשר מנסה לחדור לרצועה כדי לראות את אמו הגוססת, או מכיוון שהוא חושש לחייו, או מכל סיבה אחרת אשר אין בה כדי להוות סכנה אמיתית וברורה למאבטחים או לעם ישראל – האם במקרה כזה לא היה לאותו אדם סיכוי ש"הכל ייגמר אחרת"? כי זה מה שמשתמע באופן ברור למדי מדבריו של מר צבן.

אותי זה מדאיג מאד. וידאיג אותי עוד יותר לגלות מחר, שאת האחרים זה לא כל כך מדאיג. כי במדינה דמוקרטית אמיתית, התבטאות כזו של בעל תפקיד מטעם משרד ממשלתי, די היה בה לבדה לפתוח דיון ציבורי מעמיק ולהביא לפיטוריו המיידיים.




יום שני, 7 בדצמבר 2009

פגישה של קבוצת ירושלים- בית לחם

קמתי בבוקר יום שישי בתחושה מעורבת. הקבוצה מתקשה להתגבש, לא תמיד באים אותם אנשים (וגם אני חוטא בזה כמובן) ונקודת ההסתכלות יכולה להפתיע אותי בשונותה. אבל היום כל כך יפה, ונחל המעיינות מהווה אתר מושך מדי מכדי לוותר על היציאה.

בקבוצה הישראלית אנחנו מכירים מעט האחד את השני. אמנם זוהי קבוצה חדשה, שנפגשה שלוש או ארבע פעמים, אבל התגבשה סביב מספר אנשים עם היכרות משותפת ממעגל חברתי כזה או אחר. את השמות של רוב האנשים אני כבר מכיר, ולחלוק נסיעה נראה טבעי לגמרי. חנינו את הרכבים למעלה על הכביש המוביל מצור הדסה לכיוון חוסאן וגוש עציון, וירדנו למטה בין הטרסות אל תוך הואדי. הדרך הקצרה בהליכה יפה כל כך בחורף. הכרמים ירוקים, עצי הזית כבר עירומים מפירות והקוצים מפנים מקומם לעשב חדש. ואחרי כמה שבילים ובריכות אגירה, במעיין השלישי אנחנו מוצאים את הכסאות והקבוצה הפלסטינית שמחכה לנו.


המפגשים הקודמים היו מלאים בכוונות טובות כאשר מישהו דיבר הייתה תחושה שנאמרים הדברים הנכונים: כולנו רוצים שלום. צריכים שיתוף פעולה ואלימות היא לא הדרך, אבל היה נדמה כאילו משהו מתבשל לאט. המפגש הזה היה מעט שונה. הפנים של רוב השותפים מהצד הפלסטיני היו מוכרים. רובם היו באחת הפגישות הקודמות. יכולתי לזכור שמות ולהגיד שלום כשאני באמת מתכוון לזה. הסביבה הייתה מספיק מקבלת ומספיק מבודדת כדי שלא נתעסק בדברים אחרים, והחלוקה לקבוצות קטנות התגבשה יחסית מהר.

בקבוצות התבקשנו לדבר על נושאים שמטרידים אותנו במציאות הכיבוש הישראלי ולהציע רעיונות לעשייה באיזור הפעילות של הקבוצה- ירושלים – בית לחם. בשתי הקבוצות האחרות התפתחה שיחה בנושא הזה, ודווקא בקבוצה שלי לקחה השיחה כיוון אחר. "לפני שאנחנו מתחילים לעשות דברים, אני רוצה לדעת מה הדעות שלכם. לדעת אם יש לי פרטנר" ביקש אחד האנשים. מדהים לגלות כמה אנחנו מסוגלים להכאיב אחד לשני. פרצופים פלסטינאים מתעקמים כאשר אני סיפרתי שבמקומות האלה הייתי כחייל, ושאני חושב שאפשר וצריך לזכור שהמתנחלים בני אדם לדבר איתם, אך באותה מידה אני מתקשה לקבל את האמירה שהצד הפלסטיני רוצה בשלום הרבה יותר מזה הישראלי, שהבעיה בתהליך השלום נמצאת בצד הישראלי, ושאם אין פרטנר אמין התנגדות אלימה היא דרך מקובלת והגיונית.


כשחזרנו לשבת כל הנוכחים כדי לסכם את הדיון עלו כמה רעיונות. מעבודה משותפת באדמות חקלאיות שהן מחוץ לגישה של הפלסטינאים ועד למחאות משותפות על הרחבת הבנייה בירושלים אל מעבר לקו הירוק ועל חשבון אדמות בואלג'ה. איכשהו היה לי קל שהשיחה עברה לפסים של איך ומה יהיה נכון לעשות. דוקא אולי כי יש כבר נקודות אמון משותפות בשביל לצאת לדרך, וגם בגלל המרחק שעוד קיים. אם לפעילויות הבאות ימשיכו להגיע אותם האנשים משני הצדדים, יכול להיות שהיכולת לשמוע דעות שאינן נעימות תגדל. נצליח לראות את הדמיון הגדול בעמדות ובשאיפות למרות השוני בתפיסה. נדמה כי זו היא מהמטרות החשובות של קבוצות הפעולה של לוחמים לשלום.

שבוע טוב, עיד אל- אדחא שמח, חג אורים נהדר.

מתן.

הכותב הוא חבר בקבוצת ירושלים- בית לחם, תנועת 'לוחמים לשלום'


יום רביעי, 2 בדצמבר 2009

אנטיוכוס וצב נינג'ה

הבכור חוזר מהגן ומספר לי הוא למד על אנטיוכוס. בלי ששאלתי הוא ממשיך ומספר לי בהתלהבות איך אניטיוכוס והחיילים שלו (שהיו חזקים, הוא מדגיש) לא נתנו לנו לשים כיפות ולהתפלל ואני שואלת אותו, למה הוא עשה את זה? הוא חושב לרגע ואז פושט את כפות ידיו בצידי גופו ועונה, לא יודע. ואני בפעם האלף שוקלת בזהירות את מילותי ואומרת אתה יודע, היום אנחנו חזקים, וכבר אף אנטיוכוס לא יכול לבוא ולומר לנו מה לעשות ומה לא לעשות, ולפעמים מי שחזק חושב שמותר לו להציק למי שחלש ממנו, נכון? אבל זה אף פעם לא טוב לעשות ככה. מי שחזק יש לו חובה לא לפגוע במי שחלש.


אלוהים, זה צולע, אבל ככה זה כל הזמן. אני במלחמה קבועה נגד כל הכוחות שמנסים לחברת את הילד שלי לתוך המסגרות הנוקשות והחד מימדיות שגם אני גדלתי לתוכן. הסיפור הוא תמיד אותו סיפור, האחר הוא רע, אנחנו הטובים, האחר הוא חזק יותר, אבל בסוף אנחנו מנצחים, והבעיה היא לא בסיפור הזה, שבאמת היה נכון בתקופות מסוימות בהיטוריה היהודית. הבעיה היא שרק הסיפורים האלה נצרבו במיתולוגיה היהודית והמסר הקטן והעיקש שעובר כחוט מחבר בין כל הסיפורים האלה, הוא שאם הם היו תמיד הרעים והחזקים ואנחנו תמיד הטובים והחלשים אבל גם המנצחים, אז גם תמיד נשמרים יחסי הכוחות מטילי האימה האלה, ותמיד, אבל תמיד, אנחנו צריכים לעמוד על המשמר. בכל דור ודור חייב אדם להישמר מפני אנטיוכוס, והאנטיוכוס הוא תמיד האחר. אף פעם לא אנחנו. במיתולוגיה היהודית יש דחייה מוחלטת של חוזק אבל האדרה של גבורה, איזו תחבולה ערמומית. ותמיד אנחנו צריכים להיזהר. וכך, פעם אחר פעם נזרע הנבט הזה במוחו של ילדי, ופעם אחר פעם אנחנו נדרשים לשרש אותו. אני לא רוצה שהוא יגדל לתוך הנרטיב הזה כי אין בו תקווה, כי אין בו חמלה. ובעיקר כי יש בו פרנויה כל כך בסיסית, כל כך ראשונית, שקשה שלא להתאהב בה.

ילדים אוהבים סיפורים של טובים ורעים, ובזהירות שואל אותי הילד שלי מי יותר חזק, אנטיוכוס או צב נינג'ה ואני יודעת שבהרבה מובנים אין לי סיכוי, הסיפור שלי יש לספר לו הוא תמיד יהיה מורכב יותר, עם יותר מדי מילים, עם הרבה יותר גוונים, עם פחות מדי רעים.

ואז אני מבינה שהמלחמה שלי, כמה עצוב, היא לא בנערי הגבעות, לא במזוקנים המשיחיים שמתנהגים היום מול ההקפאה הזמנית המגוחכת הזו כאילו בא יום הדין הפרטי שלהם בשם כולנו. המלחמה שלי היא בתוך מה שהחשבתי פעם כמחנה שלי. בגננת החביבה שלו, בסבא שלו שהצביע כל חייו ל"עבודה" אבל באותה קלות מספר לו על הטילים והפצצות שלנו ואיך ניצחנו והוא מקשיב לו בעיניים נוצצות.

אני נזכרת בדברים שכתב ג'ורג' אורוול על ההתיחסות שלו, כבן המעמד הבינוני באנגליה בתחילת המאה הקודמת, לבני המעמד הנמוך.

"כל המושגים שלי- מושגים על טוב ורע, על נעים ולא נעים, על מצחיק ורציני, על מכוער ויפה..; הטעם שלי בספרים ובאוכל ובבגדים, חוש ההומור שלי, נימוסי השולחן שלי, אופני הדיבור שלי, המבטא שלי, אפילו התנועות האופייניות של גופי, הם תוצריו של סוג מיוחד של חינוך...אין טעם לטפוח על גבו של בן מעמד הפועלים ולספר לו שהוא טוב כמוני; אם אני רוצה קשר אמיתי איתו, אני חייב לעשות מאמץ שסביר מאד שלא הוכנתי אליו. אני צריך לדכא לא רק את הסנוביות הפרטית שלי... אני צריך לשנות את עצמי לחלוטין עד שבסוף בקושי ניתן יהיה לזהות אותי כאותו אדם."

ואני חושבת על הדרך שהייתי צריכה לעבור בין מי שחונכתי להיות לבין מי שאני היום. השינוי, אף שהוא לא נראה לעין, הוא כמעט בלתי ניתן לכימות. אני רוצה לחסוך לילדים שלי את התהום הזו בין שני המצבים, אבל יותר מזה אני רוצה למנוע מהם להישאר בגדה השניה. זה קוקטייל ממכר וחולני של גזענות ופחד וזה לא מגיע להם. וזאת החובה המוסרית שלי כלפיהם ואחד התפקידים החשובים יותר שיש לי - לגדל אותם לטוב. להיות אמא סרבנית פקודה.



(הרשימה הזו מוקדשת לעידן שהיום בשעה חמש אחר הצהריים נכנס לכלא לארבע עשרה יום על סירוב לשרת בשטחים. בעולם שבו רבים נטשו את אמונותיהם ותקוותיהם כדי לשקוע לתוך ביצת האינדיפרנטיות המדושדשת אפשר רק להצדיע למהלך כזה. זאת, ולא אחרת, היא גבורה).

נכתב על ידי איה רוט, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'