ביום חמישי האחרון בבוקר, שוחררתי מכלא שש, יום מפתיע אחד לפני הסיום ה"רשמי" של תקופת כליאתי. כך יצא שבסופו של דבר ישבתי רק 11 יום במקום המרנין הזה ובגלל לחץ גדול של כלואים שנוצר במקום העדיפו להיפטר ממני במקום להחזיק אותי עד סיומה החוקי של התקופה.
הכניסה לכלא הייתה לא קלה: הצבא החזק במזרח התיכון לא הצליח להכניס אותי – טר"ש בריר הקטן – לכלא, מסיבות וטעמים שונים ורק למעלה משבוע ימים אחרי המשפט שלי התפנה לי סוף-סוף מקום בכלא (מוהנד, מהקבוצה הפלסטינית של ת"א-שכם העיר בחוכמה שאם הייתי פלסטיני היו מוצאים לי מקום באיזה כלא אפילו עוד לפני שנשפטתי...).
החברה באוהל המילואים הייתה מעניינת ומגוונת מאוד – עריקים, נותני/סופגי מכות, שתייני אלכוהול וחרדים – והיא הייתה מה שהעביר את הזמן. מעניין מאוד היה שאנשים שונים כל-כך התאחדו כולם בהסכמה המוחלטת שאמנם הדברים שאני אומר "עושים היגיון" אבל הם כמובן שטויות והבלים וממילא אין עם מי לדבר ובשכונה האלימה שנקראת המזרח התיכון אי אפשר להיות "יפי נפש" כמו שאני טוען (כשאני חושב לעצמי במקביל "באיזה עוד מקום בעולם להיות בעל נפש יפה הוא דבר מגונה לעזאזל?!?!").
אבל למרות האנטגוניזם הקשה שיצרתי אצל שכניי לאוהל, שהוביל לוויכוחים רבי-משתתפים וחסרי-תוחלת בטונים גבוהים בקצב של אחת לכמה שעות, אני חייב לציין שהיו באוהל אנשים טובים וגם אם הסכמנו שאיננו מסכימים, שמחתי על כך שהם היו חייבים להודות שיש היגיון במה שאני אומר. כל הזמן הרגשתי שהטיעונים שכל הזמן העליתי בפניהם נשמעים להם הגיוניים וצודקים, אבל קשה להם נורא להשתחרר מן הצורך הקמאי לנקום, להשיב לאויב הנורא מנה אחת אפיים ולא לתת לו תחושה שהוא מנצח את עם ישראל. כאן נכנסת לסיפור עוד סוגיה קשה – התחושה שהיום, בהשפעת גורמים בעלי אינטרס מובהק ובשל העובדה שהסכסוך האלים נתפס כגזירת גורל נצחית ובלתי ניתנת להתרה ולפתרון, חלק גדול מן הציבור חושב שמה שיש לנו כאן הוא סכסוך דתי בין האסלאם ליהדות ולא סכסוך טריטוריאלי. והרי סכסוך דתי הוא דבר בלתי ניתן לפתרון כיוון שאנשי אמונה ניחנים בכושר ספיגה ובסבלנות אינסופית כיוון שבסוף הרי הקדוש ברוך הוא יצילנו מידם ויורישנו את הארץ המובטחת.
ואם בדתיים עסקינן, אחד הפספוסים הגדולים של התקופה כולה היה הגילוי המאוחר שלי כי משך חמשת הימים הראשונים בכלא ישנתי אוהל ליד אוהל עם שניים מתוך ששת חיילי נחשון מניפי השלטים שישבו בכלא 30 יום. אילו רק הייתי יודע שאני מכלה את ימי במרחק של פחות מעשרים מטר מסרבני הימין עטורי התהילה, אני בטוח שהשבוע הראשון לא היה זוחל לו לאיטו והוא בוודאי היה יכול להיות הרבה יותר מעניין מבחינת תוכנו. אני משוכנע שהם חשים אותו דבר אם הם מבינים איזה פספוס היה בזה (גם אם ברוח החג הם מסננים עלי בינם ובינם "מתיוון"...).
באחד הימים, כאשר איחדו את שתי המחלקות במאהל אחד, נקרתה לפני הזדמנות לנהל רב-שיח על סרבנות, הפעם בנוכחות של הרבה אסירים שלא שמעו אותי קודם לכן. זה היה אחד מרגעי השיא של תקופת הכליאה שלי – הקיפו אותי לא מעט אנשים, ביניהם כהניסט מטורלל אחד שצייר על כובעו את האגרוף של כ"ך ואת הכיתוב "כהנא צדק" (ושניפק את הפנינה הבאה - "גבר, אתה מעורבב לגמרי. הצבא היה צריך לאשפז אותך בבי"ח פסיכיאטרי ולא לבזבז עליך שקל בכלא") ולצידו חייל בדואי שנשפט להרבה זמן על גניבת כוונת צלפים מחברו הגזען ליחידה (שקרא לו "ערבי מלוכלך" והבטיח "לטפל בו").
החייל הבדואי, אמר לי בתחילת השיחה שליד הכהניסט הוא מעדיף שלא לפתוח את הפה, משום שבסופו של יום, הוא צריך ללכת לישון איתו מיטה ליד מיטה. הדבר המרגש והחזק ביותר היה כאשר הוא התפרץ לשיחה בהתרגשות אחרי שאחד המשתתפים בה אמר שאם רק היה לו כפתור אדום שמאפשר להרוג את כל הערבים (הוא התכוון להגיד את כל המחבלים, אבל מטבען של טעויות פרוידיאניות שכאלה, הוא שהן מוציאות את האמת הפנימית לאוויר העולם), הוא היה עושה זאת בלי להסס. הוא אמנם מיד סייג את עצמו ואמר שהוא לא היה עושה את זה לדרוזים ולבדואים, אבל זה היה מאוחר מדי והבחור הבדואי התנפל עליו והסביר לו שהוא ערבי, שהוא מוסלמי, שהוא דובר ערבית ושהוא גאה להיות כל הדברים האלה. מהרגע הזה הוא היה מעורב בכל שלב של השיחה ואני פשוט הלכתי מעט לאחור ונתתי לו להוביל את הדברים למקום שהוא רוצה. ככל שנקפו הדקות, הוא שידר ביטחון עצמי הולך וגובר ולא חשש להתעמת עם הכהניסט שרק שעה קודם לכן הוא לא רצה לדבר לידו.
הדבר שריגש אותי הכי מהכל בעניינו של הבחור הבדואי היה שבוקר אחרי הדיון הגדול שלנו, הופתעתי לראות אותו משמש כתורן מטבח (אחרי שהוא אמר לי יום קודם שהוא לא יכול להיות תורן בגלל דלקת כרונית שיש לו בקיבה שפוטרת אותו ממטבחים). הוא אמר לי שהוא ביקש לעזור לתורנים באותו בוקר כי הוא רצה שתהיה לו הזדמנות להתקרב אליי ולדבר איתי. אחרי הארוחה הוא תפס רגע של הפוגה וניגש אליי כדי לומר לי שהוא ממש שמח אחרי השיחה של יום לפני כן והרגיש טוב מאוד אחריה. הדברים שנאמרו על ידי המשתתפים בשיחה מאוד השפיעו עליו, והוא שאל אותי האם אני חושב שלוחמים לשלום יסכימו לקבל אותו כחבר בתנועה עם שחרורו מהכלא. אז הנה, אולי, כבר דבר יפה ומיוחד שיצא מהחופשה שלי במלון התורני בעתלית.
אבל ללא ספק, נקודת השיא של כל השבועיים המקוצרים האלה היה רגע אחד ביום שבת כשאחד העצורים התחיל לצעוק לי מבעד לחרך בקיר שהוא רואה אנשים מטפסים על ההר ואולי אלה החבר'ה שבאו להפגין. נשאתי את עיניי אל ההרים ואכן ראיתי נחיל של נמלים צבעוניות מטפסות לאיטן על ההר, אבל המאהל היה מנומנם וריק וכמעט שלא היה לי עם מי לשתף את ההתרגשות שאחזה בי. הכל השתנה כשהחלו להגיע הדי הקריאות מן ההר (אני לא באמת יודע מה נאמר שם כי שום דבר חוץ מ"עידן בריר כל הכבוד" לא היה ברור בגלל הרוחות החזקות). בדיוק עם תחילת הקריאות, הגיעו מפקדי המחלקה וביקשו להתארגן לספירת הצהריים, לפני ההליכה לחדר האוכל. החיילים המנומנמים, שהחלו להתעורר ממיטותיהם, יצאו החוצה וראו את הפלא על ההר. לא היה אחד מהם שלא היה מהופנט למראה המפגינים עם השלטים והמגפון וחוץ משני חרדים שישבו איתי וסיננו בין שיניים "גועל נפש... מחללי שבת קודש בפרהסיה..." כל החיילים במחלקה התלחשו ביניהם ולא יכלו להוריד את העיניים מן ההר. זו הסיבה שהספירה – עניין פרוצדורלי שאמור לארוך 5 דקות – ארכה יותר מעשרים דקות, כאשר המפקדים פשוט לא יודעים איך להגיב ומה לעשות עם עצמם.
אולם רק כשפגשתי עציר אחד מן המחלקה השנייה בחדר האוכל והוא אמר לי שגם במחלקה שלהם הספירה ארכה יותר מרבע שעה ושחיילים במסדר התחילו לזמזם לעצמם בלחש "עידן בריר כל הכבוד", הבנתי כמה עוצמתי האירוע הזה היה, גם בעבור אנשים שלא מכירים אותי ושלא מסכימים עם הדעות שלי. ועוד אנקדוטה שיכולה להמחיש עד כמה ההפגנה הותירה חותם על כולם בכלא – ברגע שהשתחררתי ביום חמישי פתחו לי שני אסירים ממוצא אתיופי את שער היציאה לכיוון החופש ושאלו אותי מה שמי, כדי לסמן "וי" לידו. כשאמרתי להם את שמי, שניהם זקפו את הראשים שלהם ושאלו כמעט פה אחד "מה, עידן בריר מההפגנה?". אמרתי להם שכן, אני "עידן בריר מההפגנה". הם לחצו לי יד וטפחו לי על השכם ואמרו "אחי, החברים שלך יצאו גברים שחבל על הזמן, אנחנו ממש לא מסכימים אתכם, אבל כל הכבוד!".
אני רוצה לומר תודות מעומק לבי – תודה על שטרחתם ביום סגרירי לטפס על הר בוצי, להשקיף על נוף מפוקפק ולכלות את גרונותיכם למעני; תודה רבה על כך שנתתם לי כל כך הרבה סיבות להתגאות במעשה שלי ולהתגאות בחבורה המדהימה שמלווה אותי בדרך (דבר שעליו הסכימו גם אלה שממש לא חשבו שבעצם מעשה הסירוב יש להתגאות!); תודה על שחיזקתם אותי בתוך החוויה הדי מפוקפקת הזו של הכלא; ובעיקר תודה על כך שהצלחתם לנטוע ספקות בריאים, כיוונים חדשים למחשבה וטיפה פחות בוז לשמאל הישראלי בליבם של לפחות 250 איש שהיו לכם קהל שבוי (תרתי משמע) במפגן המרגש של יום שבת ההוא!
שלכם,
עידן
