יום שבת, 2 בינואר 2010

אתמול ביקרתי במסגד השרוף

אתמול ביקרתי במסגד השרוף.


המסגד הזה בכפר יאסוף, שמישהו מהמתנחלים שרף; זה שלאחר מעשה, מיד נזדעקה כל הארץ; זה שתפס כותרות בכל עיתון; זה שהביא רבנים ואישי ציבור לכפר; זה שגרם לכל-כך הרבה ישראלים לצקצק בלשון; זה שגרם לאנשים סביבי להוציא משפט כמו " הפעם, המתנחלים האלו עברו כל גבול".

אתמול ביקרתי במסגד השרוף והתביישתי.


התביישתי לא בגלל חומרת המעשה, ולא בגלל אסוציאציות השואה שעלו במוחי. התביישתי בעצמי, שנזכרתי פתאום להגיע לשם. להראות סולידריות, לחייך לתושבי הכפר ולהראות להם שיש ישראלים שרוצים שלום. כעובדת סוציאלית, זה הרגיש לי כמו לעשות ביקור בית בבית של אישה שנרצחה בידי בעלה. כמו למלא דוח על פגוע נפש שהתאבד. קצת מאוחר מדי.

בזמן שחבריי בלוחמים לשלום נכנסו למסגד, נשארתי בחוץ לדבר עם אחד מתושבי הכפר. אני כבר לא מדברת על המכוניות השרופות, על הגרפיטי בכניסה לכפר שקורא "מוות לערבים", גם לא על גניבת עדרים. אני מדברת על אמא שלו שחוזרת פצועה וחבולה בכל פעם שהיא יורדת לשדות. מכים אותה. כל פעם אותם מתנחלים. ואז קוראים למשטרה ושוב, היא לא עושה דבר. הוא אומר לי שהמתנחלים לא רוצים אותם פה, רוצים שיסתלקו. צועקים להם שהארץ הזו היא רק של היהודים.

הוא מספר לי שלפני כשבוע אחיין שלו נעקץ על-ידי עקרב. הוא רצה להגיע איתו לבית החולים מהר ולכן עלה על הכביש של המתנחלים. הם כמובן עצרו אותו ולא נתנו לו לנסוע על אף תחינותיו. ואז למרבה המזל הגיע ג'יפ של מג"ב. הוא חשב לעצמו, לפחות המשטרה תיתן לי לנסוע משם (או אפילו חלילה תיסע לפניו לפנות לו את הדרך) אבל הם אפילו לא נתנו לו לפתוח את הפה. השכיבו אותו על הארץ והיכו אותו. אמרו לו שככה הוא ילמד לקח שאסור לנסוע בדרך הזו.

אז מה כבר יש להגיד? שאפילו בזמן כתיבת השורות האלו זה נשמע לי בנאלי ולעוס. כולם הרי כבר יודעים, לא? המתנחלים יורדים לחייה של האוכלוסיה הפלסטינית ומתעללים בה. גם לצבא כבר נמאס מהפלסטינים. הפלסטינים מושפלים, מוכים ושונאים. מה הפלא? והנה, שוב, המעגל הזה של נקמה ואלימות. ודי כבר, באמת. אין כבר כוח לשמוע מזה. עדיך להתעטף בחומות המגוננות של אי-הידיעה וההכחשה. רחוק מעין הוא הרי רחוק מהלב.

התביישתי בעצמי, שאני שומעת את הסיפורים האלו ומתביישת אך הם כבר לא מפתיעים אותי. שאני חוזרת לתל אביב והכל כרגיל. כולם עיוורים ורק השמאל ההזוי רואה? הוזה? אולי באמת כבר עדיף לחיות בעיוורון ולא לראות את הזוועה הזו.

"הינך נכנס לשטח בשליטת מדינת יהודה"
אתמול ביקרתי במסגד השרוף ויותר מכל – התייאשתי.


נכתב על ידי גיתית בר אל, חברה בתנועת לוחמים לשלום




7 תגובות:

יובל אמר/ה...

התמונה מדברת כאלף מלים. השומרון היה זה מכבר לשטח אקס-טריטוריאלי שהחוק הישראלי אינו חל בו. הייאוש של הכותבת לנוכח המציאות הזאת, הייאוש לנוכח האדישות של רובו המכריע של הציבור הישראלי, מובן. אך אל לנו להיכנע לו. אין לנו הפריבילגיה של שקיעה בייאוש.

רוני סגולי אמר/ה...

גם אני הייתי בסיור הזה, והחוויות שלי מתחלקות לשניים. בצד החיובי הרגשתי שיש לי יותר משותף עם תושבי הכפר מאשר עם כל הטיפוסים ההזויים שראיתי בדרך ליד המחסמומים, הכוונה למתנחלים עם פאות ארוכות ובגדים מוזרים. אני מסתכל עליהם ותוהה אם אנחנו באמת בני אותו עם. אך הפלסטינים כולם שידרו רוח טובה ורצון לחיות ביחד. מבחינה זו למרות המעשה הנורא יצאתי בהרגשה טובה. מאידך אני חושב על כל 'מנהיגי ישראל' לדורותיהם שבאיוולותם וקוצר הרואי רק עזרו להנציח את העימות, בין על ידי חוסר יכולת לקדם תהליכים מדיניים ובין על ידי קידום ההתנחלויות. נסעתי בכביש 5 לאריאל וחשבתי לעצמי, ריבונו של עולם מה חשב מי שהקים פה עיר? מה חשב מי שחצה טריטוריה ומרחב מחייה באוטוסטרדה שכל מהותה לשרת את היהודים?
לי אין ספק שכל ההתנחלויות הן פרק שיחלוף במהרה.

chenya אמר/ה...

דווקא כשקראתי את הטקסט המרגש והכן שגיתית כתבה, הייאוש שלי עבר עוד טרנספורמציה מסתם "ייאוש נוח" של תל-אביב, בתי קפה וכו', לשביב של תקוה מהעובדה שפעולה שבאמת משנה את המציאות. זה כל כך ברור ממה שכתבת גיתית כי רק שלוב של שנוי התודעה ונקיטת פעולה (ללכת, לראות, למחות)הם נוגדני ייאוש. תודה לקבוצת שכם/ת"א שייצגה את כולנו שם במחאה ובהתנגדות למעשה המביש.

איתמר אמר/ה...

לליאת-

בתגובה לפוסט מעניין ופוקח עיניים,
http://www.notes.co.il/shoey/63681.asp
מצוטט הימלר מנאום פוזן 1943:
"לכל אחד היה ברור כי הוא יעשה זאת שוב, אם יצטווה ואם יהיה צורך. הרוב יודעים, מה פירוש, כאשר 100 גוויות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או כאשר אלף שוכבות שם. ו... לראות את זה, להחזיק מעמד, ויותר מזה - חוץ מחולשות אנוש יוצאות מן הכלל - להישאר הגונים, דבר זה הקשיח אותנו, דף תהילה שלא הוזכר אף פעם, ולעולם לא יוזכר"

כנראה נגזר עלינו להסביר למה חולשת האנוש המכונה "יפי נפש" היא לא דבר רע. איפוא שהוא במהלך הדרך, משהוא מחק את התכונה הזו מה"ישראלי". אני חושב שביהודי זה עוד אולי קיים.

אבי אמר/ה...

גיתית,
תודה על הדברים שמבטאים בצורה כל כך מרגשת את מה שהרגשתי בביקור שם. אני כבר הרבה שנים קורה לי שאני מתבייש בלשאת את אותו הדרכון שנושאים אלה המבצעים את המעשים הנוראיים שאנחנו עדים להם בביקורינו וסיורינו בשטחים הכבושים. בוש במעשים המתוארים בעקשנות שבוע אחר שבוע ע"י גדעון לוי ועמירה הס.

תודה לך על דבריך .
אבי

Daphna אמר/ה...

הבושה שאת מדברת עליה היא הבושה ההגיונית, הנורמלית, זו שכולנו צריכים להרגיש.
אז למה כשאני חוזרת לתל-אביב, לחיפה, לעבודה ולסביבה שלי, אני מרגישה שאני צריכה להתבייש בזה שאני בכלל כואבת את הסבל של הצד השני? שבעצם זה שאני רואה את הסבל שלהם כבני אדם, חס וחלילה, עושה אותי לבוגדת, עוכרת ישראל, ובעיקר - כפי שכבר רשמו כאן - יפת נפש, דבר שבימינו ובמחוזותינו ללא ספק צריך להתבייש בו. הלוואי והיתה לי תשובה...

אבי אמר/ה...

גיתי, במחשבה שניה, אני לא חושב שאת באמת צריכה או שיש לך במה להתבייש, אלא להפך. את צריכה להיות גאה בעצמך ובחבריך העושים את המאמץ לצאת לשם לראות את המראות ולחזק במשהו את התושבים המקומיים בסבלם מידי המתנחלים.זאת כאשר אחרים בגילך,ואולי גם כאלה שכביכול מחזיקים בדעותיך, מבלים את יום שישי אחה"צ בבית קפה בשדרות רוטשילד. הם וכל אלה הקוראים לעצמם אנשי "שמאל" ומגנים את הכיבוש, אולי גם קוראים את גדעון לוי ומצקצקים בלשונם צריכים להתבייש כשהם שנים עומדים מהצד ולא נוקפים אצבע.
כתב לי חבר ישראלי מארה"ב כי בגרמניה בזמן המלחמה הרוב במכריע של הגרמנים לא ידע או שלא רצה לדעת על מעשי הנאצים שם נגד היהודים ואחרים וכיצד ייתכן במדינת היהודים מרבית האוכלוסיה היהודית, גם אלה המגדירים עצמם "מרכז ושמאל" אינו מגיב למעשי המתנחלים בשטחים.
אז תהיי חזקה והיי גאה בפעילות שלך.

אבי