אתמול ביקרתי במסגד השרוף

אתמול ביקרתי במסגד השרוף.

המסגד הזה בכפר יאסוף, שמישהו מהמתנחלים שרף; זה שלאחר מעשה, מיד נזדעקה כל הארץ; זה שתפס כותרות בכל עיתון; זה שהביא רבנים ואישי ציבור לכפר; זה שגרם לכל-כך הרבה ישראלים לצקצק בלשון; זה שגרם לאנשים סביבי להוציא משפט כמו " הפעם, המתנחלים האלו עברו כל גבול".

אתמול ביקרתי במסגד השרוף והתביישתי.

התביישתי לא בגלל חומרת המעשה, ולא בגלל אסוציאציות השואה שעלו במוחי. התביישתי בעצמי, שנזכרתי פתאום להגיע לשם. להראות סולידריות, לחייך לתושבי הכפר ולהראות להם שיש ישראלים שרוצים שלום. כעובדת סוציאלית, זה הרגיש לי כמו לעשות ביקור בית בבית של אישה שנרצחה בידי בעלה. כמו למלא דוח על פגוע נפש שהתאבד. קצת מאוחר מדי.

בזמן שחבריי בלוחמים לשלום נכנסו למסגד, נשארתי בחוץ לדבר עם אחד מתושבי הכפר. אני כבר לא מדברת על המכוניות השרופות, על הגרפיטי בכניסה לכפר שקורא "מוות לערבים", גם לא על גניבת עדרים. אני מדברת על אמא שלו שחוזרת פצועה וחבולה בכל פעם שהיא יורדת לשדות. מכים אותה. כל פעם אותם מתנחלים. ואז קוראים למשטרה ושוב, היא לא עושה דבר. הוא אומר לי שהמתנחלים לא רוצים אותם פה, רוצים שיסתלקו. צועקים להם שהארץ הזו היא רק של היהודים.

הוא מספר לי שלפני כשבוע אחיין שלו נעקץ על-ידי עקרב. הוא רצה להגיע איתו לבית החולים מהר ולכן עלה על הכביש של המתנחלים. הם כמובן עצרו אותו ולא נתנו לו לנסוע על אף תחינותיו. ואז למרבה המזל הגיע ג'יפ של מג"ב. הוא חשב לעצמו, לפחות המשטרה תיתן לי לנסוע משם (או אפילו חלילה תיסע לפניו לפנות לו את הדרך) אבל הם אפילו לא נתנו לו לפתוח את הפה. השכיבו אותו על הארץ והיכו אותו. אמרו לו שככה הוא ילמד לקח שאסור לנסוע בדרך הזו.

אז מה כבר יש להגיד? שאפילו בזמן כתיבת השורות האלו זה נשמע לי בנאלי ולעוס. כולם הרי כבר יודעים, לא? המתנחלים יורדים לחייה של האוכלוסיה הפלסטינית ומתעללים בה. גם לצבא כבר נמאס מהפלסטינים. הפלסטינים מושפלים, מוכים ושונאים. מה הפלא? והנה, שוב, המעגל הזה של נקמה ואלימות. ודי כבר, באמת. אין כבר כוח לשמוע מזה. עדיך להתעטף בחומות המגוננות של אי-הידיעה וההכחשה. רחוק מעין הוא הרי רחוק מהלב.

התביישתי בעצמי, שאני שומעת את הסיפורים האלו ומתביישת אך הם כבר לא מפתיעים אותי. שאני חוזרת לתל אביב והכל כרגיל. כולם עיוורים ורק השמאל ההזוי רואה? הוזה? אולי באמת כבר עדיף לחיות בעיוורון ולא לראות את הזוועה הזו.

"הינך נכנס לשטח בשליטת מדינת יהודה"

אתמול ביקרתי במסגד השרוף ויותר מכל – התייאשתי.

נכתב על ידי גיתית בר אל, חברה בתנועת לוחמים לשלום