לקום מן הייאוש ולבנות יחד עתיד אחר

ח"כ דב חנין

עיקרי הדברים שנאמרו בטקס לציון שנה למלחמה בעזה של תנועת "לוחמים לשלום", יפו, 27 בדצמבר 2009.

בערב הזה נאמרו דברים נוקבים ונכונים על החברה הישראלית, על המשפט ועל התקשורת. אינני מתכוון להוסיף על הדברים האלה. אני רוצה לומר כמה מילים על "לוחמים לשלום".

לתנועה הזו יש שני הישגים גדולים: האחד הוא האמירה המשותפת הישראלית-פלסטינית. לא פשוט להתגבר על ההפרדה משני הצדדים ולייצר יחד אמירה משותפת המתעלה מעל לכעסים ולמטענים של החשדנות והשנאה ההדדיים. פעולה משותפת כזו היא מבחן, היא משימה והיא אתגר בכל פעם מחדש.

העבודה המשותפת הישראלית-פלסטינית והעבודה המשותפת היהודית-ערבית אינן קלות. הן קשות ומסובכות. במציאות שלנו הן שחייה נגד הזרם; שחייה נגד הזרם בציבור הישראלי ואני משוכנע שגם שחייה נגד הזרם גם בציבור הפלסטיני. קשה לשחות נגד הזרם אבל יש בבכך גם הרבה מאוד עוצמה. למשמע דבריו של בסאם עראמין וודאי חשתם את העוצמה הזאת. אני יכול לומר לכם מניסיוני, כמי שיוצא לו לדבר ולהיפגש לא מעט עם פלסטינים תושבי השטחים וגם עם פלסטינים אזרחי ישראל, כמה חשוב דווקא הקול היהודי האחר; עד כמה הוא מתקבל בהתרגשות; עד כמה הוא יכול לייצר אמונה ותקווה שאפשר אחרת. לפיכך, את ההישג הזה, של האמירה המשותפת, קשה מאוד להשיג אבל חשוב כל -כך לשמור ולטפח.

הישג שני של לוחמים לשלום הוא כמובן האתגר לדרך הכוח והאלימות. החברה שלנו שבויה לחלוטין במעגל הזה של אמונה עיוורת בכוח כדרך לפתרון בעיות. אינני רוצה להצטעצע בפציפיזם; אני יודע שלעתים השימוש בכוח הוא הכרחי. אינני נמנה על אלה שחושבים שאין מקום לשום אלימות בשום מצב. אולם אני משוכנע לחלוטין שבסכסוך הישראלי-פלסטיני, כבר משך שנים רבות מאוד מתגלה לנו, פעם אחרי פעם, כי השימוש בכוח לעולם איננו פתרון. ופעם אחרי פעם, הכוח הוא-הוא הבעיה עצמה והוא המקור לעוד צרות, לעוד שנאה, לעוד החרפה של הסכסוך ולעוד קשיים שעימם אנו נדרשים מאוחר יותר להתמודד. כמה נכונות לגבי הסכסוך הזה המילים של ו"ה אודן (W. H. Auden) בשיר הידוע שלו "1 בספטמבר 1939":

I and the public know

What all schoolchildren learn,

Those to whom evil is done

Do evil in return.

כל אחד משני הצדדים משוכנע לחלוטין שהוא רק גומל על הרע שנעשה לו, וכל רע נוסף מוסיף ומסחרר אותנו בתוך המעגל שוטה, רק מחמיר את הבעיה ומקשה עלינו להתמודד איתה. המלחמה בעזה הייתה תוצאה לוגית של דרך הכוח. אני לא לגמרי משוכנע, לצערי, שדו"ח גולדסטון ייצר – כדבריו של גדעון לוי – קוד אתי חדש שצה"ל יעמוד בו באמת ובתמים. אני מאוד חושש שההיגיון של דרך הכוח עלול להוביל את ישראל למקומות נוראים אפילו יותר מאשר מלחמת עזה.

אני רוצה לומר מילה אחת על העבר וכמה מילים על העתיד. לפני שנה, כאשר פרצה מלחמת עזה, ניצבנו ברגע מבחן. לא רק החברה הישראלית ולא רק התקשורת ניצבו ברגע מבחן, אנחנו אנשי השלום ניצבנו ברגע מבחן, רגע של מבחן לא פשוט שבו אתה נתבע להשמיע קול אחר גם כאשר כולם סביבך חושבים שאתה מטורף. אבל ההשמעה של הקול הזה הייתה חיונית ומשמעותית. במלחמת עזה עמדנו במבחן והשמענו את הקול הזה. ביום הראשון של המלחמה הפגנו, להערכתי, למעלה מאלף אנשים בתל אביב. אמת, לאורך כל המלחמה הזאת התקשורת הייתה שקרית ומגויסת אבל הייתה גם תקשורת אחרת, אלטרנטיבית, של בלוגרים, של רשתות לא-פורמליות, ושל מערכות מידע אחרות שעבדו והעבירו אינפורמציה. בדרך זו גויסו עוד ועוד אנשים ומעגל ההתנגדות למלחמה בחברה הישראלית הלך והתרחב תוך כדי המלחמה. אני אומר את הדברים בהסתכלות על העבר אבל גם במבט אל העתיד. אני חושש שמלחמת עזה לא תהיה המבחן האחרון שלנו. אנחנו צריכים לזכור את המבחן הזה וצריכים לזכור את החשיבות של העמידה בו גם במבחנים נוספים, אם יהיו לנו כאלה. אנחנו צריכים לזכור עד כמה חשוב להשמיע קול אחר בדיוק ברגעים שבהם הקול האחר דרוש כל כך.

במבט לעתיד, אני רוצה לומר לכם שהאויב הגדול ביותר של כולנו, גם במעגל הפנימי, אבל גם במעגל הרחב יותר, של החברות הישראלית והפלסטינית, הוא בעצם אותו אויב: הייאוש. אני סבור שזו בעיית הבעיות שלנו. כשאני חושב למה אנחנו לא מצליחים לגייס יותר ישראלים לדרך האחרת, אני חושב שזו הבעיה. אני חושב שיותר מדי ישראלים התייאשו מהיכולת להגיע למשהו אחר, מהיכולת להגיע לעתיד אחר. אני חושב שמול הייאוש הזה אנחנו חייבים להמשיך ולייצר סוג של תקווה בכל כוחנו. ישנה אמירה מאוד יפה של מהאטמה גנדי שאמר "היה אתה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". אני מסתכל על "לוחמים לשלום" ואני רואה, במעגל הזה, את השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם. את הישראלים והפלסטינים שמקימים את עצמם מתוך הייאוש ומתוך השנאה ובונים ביחד עתיד אחר.