המכונית של אורן עצרה בצומת , וירדתי לתלות שלט כיוון להפגנה. אחד מתושבי הכפר נעץ בי מבט ושאל מה אני עושה – הסברתי לו על ההפגנה, תמה על כך שהוא לא יודע עליה. לא סיפרו לנו, הוא אומר. לא ידעתי מזה בכלל. מאוחר יותר הוא הצטרף לאירוע עם כמה מחבריו ואף נשא דברים למגאפון מול קהל של 250 איש לערך.
בנוף הקרוב עצי זית, טרה רוסה, טרשים. כשהמבט מורם לנוף המרוחק יותר ניתן לראות את הסוכה של עבד, את מחסום עין יעל וסביב סביב – ירושלים. גבעת משואה, גילה, מלחה. האם האנשים בבתים האלה רואים אותנו? האם הם מבינים שקבוצה של קיצוניים משתמשת בפחד וביאוש שלהם בשביל לחבל בסיכוי לעתיד סביר עבור כולנו? האם הם היו תומכים בנו לו היו יודעים? יותר מדי אנשים לא יודעים מספיק.
ולכן נאספנו בבוקר יום שישי, כדי לספר שהכיבוש נמשך, ואיתו תאוות האדמות, ואיתה האלימות, והצדקתה בעוד אלימות, ובהפרד ומשול, והוא מתכון להמשך השנאה והמוות. שני העמים אוחזים זה בגרונו של זה ולא מרפים, וכל אחד מאמין שאם רק ירפה זה יהיה סופו, וחונק. אז קמנו לאסוף כמה חברים ואנשי תקשורת, תושבי ירושלים ותל אביב, בית לחם, בית ג'אלה, חוסאן וואלג'ה – ולהכריז כי יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים.
הבטנו אל השכונות שמולנו, ואמרנו – חוג הבית הבא לא צריך להיות לחברים שלנו ולבני משפחותינו – הוא צריך להיות בגבעת משואה, במלחה, בעמינדב. הם חייבים להבין מה קורה בנוף שנשקף מחלונותיהם. אנשי ואלג'ה ובית ג'אלה חייבים להבין מה קורה בנפשם של תושבי גילה ורמת שרת. חוגי הבית צריכים להיות מפגש ולא רק גיוס פעילים. ונוף הקדומים של נחל רפאים יכול להדהד בצחוקי ילדים ולא בצעקות מפגינים או שוטרי מג"ב.
התפזרנו, איש איש לביתו, לקראת שבת, אך מתוך ידיעה שזו רק ההתחלה. הדבר החשוב ביותר הוא להמשיך את מה שהתחלנו , ולא לפחד כלל.
נכתב על ידי שי בדיחי- המתאם הישראלי של קבוצת ירושלים- בית לחם, בתנועת 'לוחמים לשלום'
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה