שקוף מדי

"ישראל מדינה שהולכת בדרך דרום אפריקה לפני קריסת האפרטייד"
(טוקבקיסט ישראלי מגיב על החלטת השר אהרונוביץ לאסור על כינוס המפלגה הערבית הדמוקרטית  בואדי עארה)

אתמול נערכו הפגנות בשלשה מוקדים, במה שהולך ונעשה שישי של השמאל.
בבילעין וניעלין, בשייח ג'ראח ובנבי סאלח ("נווה צוף") התקיימו הפגנות של אנשי שמאל, או כפי שהגדיר זאת אחד מאתרי החדשות: "מועדון מוקדי החיכוך של יום שישי אחר-הצהריים".
מי שנכח בשייח ג'ראח לא יכל שלא להתרשם מן העובדה שכמות המפגינים גדלה משבוע לשבוע. גם כמות המפגינים בנבי סאלח גדלה ביחס לשבוע שעבר, בו התכנסה ההפגנה הראשונה שם.

העיתונות מדווחת תדיר על ההפגנות האלו במשפט של שורה (שהתקבלה מדובר המשטרה) שמספרת לנו על  שוטרים וחיילים שנפגעו ועל פעילי שמאל שנעצרו. המטרה היא לייצר בלב השומע סוג של רתיעה וריחוק, על ידי הצגת מראית עין של אלימות. אבל על פני השטח ההפגנות האלו מסרבות להיות מתוייגות בנראטיב הישראלי כהפגנות של סמולנים בוגדים. עוד ועוד אנשים בוחרים להצטרף למחאה הזו, בתקופה שבה נראה שהגזענות הישראלית לא יכולה להיות בוטה יותר, שהכיבוש לא יכול להיות אכזרי יותר ושהפלסטינים על זכויותיהם הבסיסיות, שלא לומר לאומיות, הפכו בחברה הישראלית לשקופים.
כחברה, הולך ונעשה קשה להתבונן במראה בבוקר. זה לא מה שאנחנו מספרים לעצמנו, זה מה שאנחנו לא מספרים לעצמנו שהולך ומתרחב, הולך ונעשה מכוער, כמו חצ'קון ענק באמצע הפרצוף שלנו.
יש דינמיקה משונה ביחס לתהליך ההתכערות שלנו כחברה. אנחנו כבר לא יכולים לספר לעצמנו שאנחנו יפים, אבל יופי, כמו יופי, יש בו משהו שמאד קשה לוותר עליו. שמאד קשה לנו לספר לעצמנו שהוא כבר לא קיים שם יותר.  יש כל מני התנהגויות שמכסות על התכערות. היעילה ביותר היא להימנע מלהסתכל במראה. בבחינת- מה שלא רואים לא קיים. הבעיה היא המחיר שהבחירה הזו גובה. בעולם הפסיכולוגיה נהוג לחלק את מנגנוני ההגנה של אדם לראשוניים ("פרמיטיביים")ולשניוניים ("בוגרים"). הבעיה, על פי הפסיכולוגיה, עם הסוג הראשון, היא שהמנגנונים הראשוניים לא מתחשבים בעיקרון המציאות.יותר מזה, כדי להפעיל את עצמם הם פעמים רבות מעוותים את המציאות, מצריכים מאמץ גדול כדי להמשיך ולהפעיל אותם.
השנאה העזה לאנשי שמאל, ההשתקה של השיח הציבורי, ההתנהלות הפרנואידית, השקפת העולם הגזענית, דה ההומניזציה, כל אלה הם תולדה של הצורך שלא לראות. הם נארזים היטב באריזה של יאוש מרשרש.
מדינה לא יכולה להתנהל כך לאורך זמן. התסיסה הפנימית ההולכת וגדלה מייצגת את המחיר הראשון שמנגנוני ההגנה האלה גובים- הם שקופים מדי. לאדם פרטי זה אולי עוד יכול לעבוד, אבל כמדינה, יש גבול ליכולת שלנו לרמות את עצמנו.
וכך עוד ועוד אנשים מוצאים את עצמם מחוץ למעגל הזה.

זה יקרה, זה קורה. הנה לכם תחילתה של האינתיפאדה השלישית. את האבנים מחליפה סולידריות, את השנאה מחליפה התגייסות משותפת לטובת הטוב. בימים האלה הולך ונכתב הדף היפה בתולדות המאבק הזה.

אתם, כמובן, מוזמנים לקחת בו חלק.