"בואו איתי. בואו תראו". כך קרא לנו בעל הבית שבו התארחנו ביום חמישי האחרון בכפר עסירה אל-קבלייה, לא רחוק מן העיר שכם. הוא לקח אותנו לחדר גדול במרכז הקומה השנייה של הבית שבמרכזו שטיח אדום, גדול ומרשים שסביבו מזרונים רבים מפוזרים ועשרות כריות. "מה אנחנו אמורים לראות", שאלנו. "אה, כאן זה חדר השינה שלנו. כאן אנחנו ישנים. אשתי, אני ושמונת הילדים". "אבל למה כאן? למה כולם ביחד?" "תבין," הוא אמר בנינוחות מרירה, כזו של אדם שכבר נמאס לו להסביר את אותה עובדה פעם אחר פעם, "אנחנו לא יכולים לישון ליד החלונות. זה פשוט מסוכן. המתנחלים מיצהר עלולים להגיע בכל רגע ולהתקיף את הבית. כל חדרי השינה בבית שלנו מוקפים חלונות וכל החלונות האלה כבר שבורים. בגלל זה אנחנו ישנים כאן וכל חדרי השינה בבית נותרים ריקים ונטושים, כשחלונותיהם מנופצים.איך אפשר לקחת סיכון כזה? איך אפשר לחיות ככה?"
אכן, איך אפשר לחיות ככה? ואיך בכלל הגיע המצב לכך? כרגיל בשטחים הכבושים, הסיפור הוא סיפור של קרבה גדולה בין יישובים פלסטינים להתנחלויות, סיפור של רצון המתנחלים להתפשט ולהתרחב מול רצון החקלאים המקומיים להיאחז באדמותיהם המתמעטות גם כך. המקרה של הכפר עסירה אל-קבלייה (ושל הכפרים השכנים – בורין, מאדמה ועוריף) הוא מיוחד וקשה במיוחד: ההתנחלות הצמודה לאדמותיהם ולבתיהם איננה "סתם" עוד התנחלות, כי אם ההתנחלות הקיצונית והאלימה מכולן – יצהר.
ההתנחלות יצהר עלתה לקרקע בשנת 1983 במחאה על קריאתו של נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, לפנות את כל ההתנחלויות בגדה המערבית. בראשית דרכו בחרו אנשי ההתנחלות בשם הזמני והמתריס "רוגן" (משחק מלים על שמו של הנשיא רייגן שבוודאי ירגון כאשר ייוודע לו על עליית ההתנחלות החדשה על הקרקע) ומאז ועד היום ממשיכים רבני היישוב ותושביו בקו המתריס והתוקפני שלהם, הן כלפי המדינה ויותר מכך – באופן טבעי – כלפי שכניהם הפלסטינים. ביטוי להתרסה זו ניתן לראות בסירובם המוחלט של מתנחלי יצהר לגדר את יישובם בגדר ביטחון, חרף המלצת הצבא וחרף העובדה שגם התנחלויות אחרות באזור שבאופן מסורתי סירבו לבנות גדר סביבן שתרצו לבסוף, נענו לבקשת הצבא והממשלה בראשית האינתיפאדה השנייה ובנו לעצמן גדר. הסירוב המוחלט לגדר את היישוב מוסבר באתר היישוב:
“אנו רואים בגידור הישובים מסר של חולשה וגלותיות. הננו בעלי הארץ ונוחליה ללא מיצרים וגבולות ובזכות הפתיחות הזאת הצלחנו להרחיב את הישוב לכל עבר ולדחוק את הערבים עד לכפריהם בתקווה שמתוך כך נזכה לדחוק אותם מכל מרחבי ארצנו. אין באירועים שכאלו כדי להחלישנו מאמונתנו בצדקת דרכינו מאמינים אנו כי רק אם נפעל ע"פ ציווי תורתנו הקדושה "והורשתם את יושבי הארץ מפניכם" נזכה לחיות חיי נצח בארצנו ולראות במפלת אויבנו”
אך טבעי הוא שגישה זו של תושבי יצהר הביאה אותם בשנים האחרונות לפתח גישה של "מגננה התקפתית". קרי בהעדר גדר ביטחון ליישוב, ההגנה הכי טובה על היישוב תהיה זריעת אימה בקרב כל תושבי הכפרים בסביבה, פן יעזו להעלות על דעתם לפגוע ביישוב. זרעי הפורענות נזרעו, כך נראה, כבר עם עליית ההתנחלות על הקרקע, כאשר "מתנת" העלייה על הקרקע של היישוב לשכניו הפלסטינים בשנת 1984, כך לדברי ראש מועצת עסירה אל-קבלייה, הייתה פשיטה המונית על הכפר בורין ושחיטת חיות משק של תושביו. אלא שאם השנים, וביתר שׂאת בשנות הדמים של האינתיפאדה השנייה, הגיעה השיטה הזו לכלל שכלול, כאשר פשיטות של מתנחלי יצהר על הכפרים הסובבים את יישובם הפכו לדבר שבשגרה.
בשנים האחרונות, לאחר פינוי ההתנחלויות בגוש קטיף ועם עליית רעיון "ההתכנסות" של ממשלת אולמרט החלה המגננה ההתקפתית הזו של תושבי יצהר לובשת כסות חדשה והצדקה חדשה בדמות מדיניות "תג המחיר". על פי מדיניות זו, על כל מהלך מדיני של ממשלת ישראל שכולל פינוי התנחלויות, יגיבו המתנחלים ביד קשה ויגבו מחיר כואב ומכוון מן התושבים הפלסטינים. רבים מתושבי ההתנחלויות והמאחזים וכן "נוער הגבעות" מיישמים את המדיניות הנפסדת הזו בשטח, ככל שמזדמנת להם שעת הכושר, אך נדמה שמעל כולם, ולא במקרה, בולטים תושבי יצהר, היונקים את התרעלה המוסרית הזו ישירות ממוריהם הרוחניים, בני היישוב:
אתמול שודרה בערוץ 10 כתבה של שלומי אלדר ובה מתועדת התפרעות של צעירי יצהר רעולי הפנים בכפר בורין, הסמוך לעסירה אל-קבלייה. התמונות באיכות מצוינת והן מספרות את הסיפור כולו.
אינני מבקש לעסוק בשאלה האלמותית "מי התחיל" ומי נתן את המכה הראשונה שהחלה את הקטטה כולה. השאלה הזו שחוקה וחסרת חשיבות לחלוטין שכן האלימות מכל צד היא פסולה ומזיקה ואינה משיגה דבר זולת הימשכותו האינסופית של מעגל האלימות, המוות והשכול שמזין בתורו – אולי לשמחתם של שלל גורמים קיצוניים בשני הצדדים – את מעגל השנאה, האיבה והפחד מ"האחר". אלא שנדמה שיש הבדל מהותי ועמוק יותר בין האלימות הרצחנית שהפעילו ומפעילים הצדדים במסגרת הסכסוך ובין מדיניות "תג המחיר" הבריונית של מתחלי יצהר: בעוד שמרבית ביטויי האלימות של שני הצדדים מבטאים מצוקה, פחד וקושי להינתק ממעגל האלימות ולעבור לפיוס ולהידברות מתוך כבוד, "תג המחיר" אינו ביטוי של מצוקה אלא של בריונות ופורענות. מפתה קצת אפילו להשוות את הבריונות חסרת ההצדקות הזו לפוגרום מהזן הישן והרע שחקוק בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. זוהי אלימות מתפרצת וברוטלית כלפי האחר, רק משום שהכוח בידינו ואנחנו פשוט לא אוהבים אותם וחושבים שאין זו זכותם לחיות כאן, לצידנו (וכאמור, בלשונם של תושבי יצהר: "הננו בעלי הארץ ונוחליה ללא מיצרים וגבולות ובזכות הפתיחות הזאת הצלחנו להרחיב את הישוב לכל עבר ולדחוק את הערבים עד לכפריהם בתקווה שמתוך כך נזכה לדחוק אותם מכל מרחבי ארצנו"). אלימות מסוג זה, המולידה פחד ואימה בצד השני, חזקה עליה שתעמיק את האיבה בין השכנים-השונאים ותנציח את האלימות שהם מפעילים אלה על אלה, לקורת רוחם של מתנחלי יצהר, אדוני הארץ ונוחליה, בעלי הכוח, ההגנה, הנשק ותחושת האדנות והעליונות.
כפר עסירה אל-קבלייה, הפך במהלך האינתיפאדה השנייה מנותק לחלוטין מסביבתו, וכל כניסה אליו או יציאה ממנו אורכת למעלה מרבע שעה של נסיעה בכבישים משובשים. בשל ריחוקו וניתוקו מצירי התנועה הראשיים, הכפר כמעט ואינו זוכה לתשומת לב תקשורתית או לסיוע בהתמודדותו עם פגיעותיהם החוזרות ונשנות של תושבי יצהר. לדברי ראש המועצה, להוציא פעולות מקומיות של ארגון "בצלם", לא התקיימה בכפר מעולם פעילות מאורגנת של ארגון שלום ישראלי-פלסטיני. תנועת "לוחמים לשלום" מבקשת למחות יחד עם תושבי הכפר על מדיניות "תג המחיר" שגובה מכולנו מחיר גבוה, גבוה מדי, ומבקשת לקרוא להפסקת האלימות של כל הגורמים באזור. ביום שישי, 26 בפברואר 2010, נקיים בכפר תהלוכת מחאה לא-אלימה נגד האלימות המשתוללת באזור ללא הפסקה זה תקופה ארוכה ונקיים אירוע נטיעות ראשון מסוגו בכפר. במחאה על ההרס והעקירה וכניסיון להציע אלטרנטיבה שפויה, בונה ולא הורסת, אנו מזמינים את כולם להגיע ולנטוע זיתים ושקדיות בחלקות של תושבי הכפר שהכניסה אליהם נמנעת מבעליהן זה שנים מפחד בריונותם של הפורעים.
האירוע יתקיים ביום שישי 26.2.2010 בשעה 10:00, בכפר עסירה אל-קבלייה (שטח B – ראו מפה רצופה להלן).
הסעה מתל אביב תצא ב-8:30, מרכבת ארלוזורוב (חניון השכרת הרכב).
הסעה מירושלים תצא ב-7:45, מבנייני האומה.
להרשמה לאירוע ולהסעות : אבי aviy57@gmail.com,
או באמצעות הטופס המקוון
נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום'.
חלון מנותץ בבית בכפר עסירה אל-קבלייה (צולם על-ידי אבנר הורביץ, 11.2.2010)
אכן, איך אפשר לחיות ככה? ואיך בכלל הגיע המצב לכך? כרגיל בשטחים הכבושים, הסיפור הוא סיפור של קרבה גדולה בין יישובים פלסטינים להתנחלויות, סיפור של רצון המתנחלים להתפשט ולהתרחב מול רצון החקלאים המקומיים להיאחז באדמותיהם המתמעטות גם כך. המקרה של הכפר עסירה אל-קבלייה (ושל הכפרים השכנים – בורין, מאדמה ועוריף) הוא מיוחד וקשה במיוחד: ההתנחלות הצמודה לאדמותיהם ולבתיהם איננה "סתם" עוד התנחלות, כי אם ההתנחלות הקיצונית והאלימה מכולן – יצהר.
ההתנחלות יצהר עלתה לקרקע בשנת 1983 במחאה על קריאתו של נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, לפנות את כל ההתנחלויות בגדה המערבית. בראשית דרכו בחרו אנשי ההתנחלות בשם הזמני והמתריס "רוגן" (משחק מלים על שמו של הנשיא רייגן שבוודאי ירגון כאשר ייוודע לו על עליית ההתנחלות החדשה על הקרקע) ומאז ועד היום ממשיכים רבני היישוב ותושביו בקו המתריס והתוקפני שלהם, הן כלפי המדינה ויותר מכך – באופן טבעי – כלפי שכניהם הפלסטינים. ביטוי להתרסה זו ניתן לראות בסירובם המוחלט של מתנחלי יצהר לגדר את יישובם בגדר ביטחון, חרף המלצת הצבא וחרף העובדה שגם התנחלויות אחרות באזור שבאופן מסורתי סירבו לבנות גדר סביבן שתרצו לבסוף, נענו לבקשת הצבא והממשלה בראשית האינתיפאדה השנייה ובנו לעצמן גדר. הסירוב המוחלט לגדר את היישוב מוסבר באתר היישוב:
“אנו רואים בגידור הישובים מסר של חולשה וגלותיות. הננו בעלי הארץ ונוחליה ללא מיצרים וגבולות ובזכות הפתיחות הזאת הצלחנו להרחיב את הישוב לכל עבר ולדחוק את הערבים עד לכפריהם בתקווה שמתוך כך נזכה לדחוק אותם מכל מרחבי ארצנו. אין באירועים שכאלו כדי להחלישנו מאמונתנו בצדקת דרכינו מאמינים אנו כי רק אם נפעל ע"פ ציווי תורתנו הקדושה "והורשתם את יושבי הארץ מפניכם" נזכה לחיות חיי נצח בארצנו ולראות במפלת אויבנו”
אך טבעי הוא שגישה זו של תושבי יצהר הביאה אותם בשנים האחרונות לפתח גישה של "מגננה התקפתית". קרי בהעדר גדר ביטחון ליישוב, ההגנה הכי טובה על היישוב תהיה זריעת אימה בקרב כל תושבי הכפרים בסביבה, פן יעזו להעלות על דעתם לפגוע ביישוב. זרעי הפורענות נזרעו, כך נראה, כבר עם עליית ההתנחלות על הקרקע, כאשר "מתנת" העלייה על הקרקע של היישוב לשכניו הפלסטינים בשנת 1984, כך לדברי ראש מועצת עסירה אל-קבלייה, הייתה פשיטה המונית על הכפר בורין ושחיטת חיות משק של תושביו. אלא שאם השנים, וביתר שׂאת בשנות הדמים של האינתיפאדה השנייה, הגיעה השיטה הזו לכלל שכלול, כאשר פשיטות של מתנחלי יצהר על הכפרים הסובבים את יישובם הפכו לדבר שבשגרה.
בשנים האחרונות, לאחר פינוי ההתנחלויות בגוש קטיף ועם עליית רעיון "ההתכנסות" של ממשלת אולמרט החלה המגננה ההתקפתית הזו של תושבי יצהר לובשת כסות חדשה והצדקה חדשה בדמות מדיניות "תג המחיר". על פי מדיניות זו, על כל מהלך מדיני של ממשלת ישראל שכולל פינוי התנחלויות, יגיבו המתנחלים ביד קשה ויגבו מחיר כואב ומכוון מן התושבים הפלסטינים. רבים מתושבי ההתנחלויות והמאחזים וכן "נוער הגבעות" מיישמים את המדיניות הנפסדת הזו בשטח, ככל שמזדמנת להם שעת הכושר, אך נדמה שמעל כולם, ולא במקרה, בולטים תושבי יצהר, היונקים את התרעלה המוסרית הזו ישירות ממוריהם הרוחניים, בני היישוב:
“למדיניות "תג המחיר" אין אבא או אמא פורמליים. זרועות הביטחון קושרות כאמור בין אחדים מיושבי המאחזים המורחקים לבין דרך הפעולה הזאת. גם רב שיתייצב רשמית מאחורי "תג המחיר" טרם נמצא, אבל הנוער שנוטל בה חלק רואה ברב יצחק גינזבורג, נשיא ישיבת קבר יוסף שביצהר, ברב דוד דודקביץ, רבה של יצהר, וברב יצחק שפירא, אף הוא מיצהר את מוריו הרוחניים.”(נדב שרגאי, "המדיניות החדשה של המתנחלים: "תג מחיר" על כל פינוי של הצבא", הארץ 3.10.2008)
."תג המחיר" הפך מטבע לשון שגור וידוע, שנאמר באדישות ובנונשלנטיות על ידי קרייני חדשות, כתבים ופוליטיקאים, אך נדמה שרק לעתים נדירות אנו זוכים גם לשמוע על צידו השני של "התג" – על המחיר שהוא גובה מקורבנות ההתפרעויות. תושבי הכפרים הסובבים את יצהר מדווחים שמזה חודשים ארוכים צעירי ההתנחלות מיישמים בתאווה ובגאווה את מדיניות "תג המחיר", פעמים רבות אף ללא אמתלה מדינית המצדיקה את המעשים. מדי יום שישי פושטים עשרות מהם על שדות הכפרים השוכנים למרגלות ההתנחלות, זורעים הרס בבתים, מנתצים זגוגיות, פוגעים ברכוש ובשטחים החקלאיים השוכנים בין הכפרים להתנחלות ומטילים אימה על כל תושבי הכפרים. התושבים מספרים – כפי שנוכחנו לראות במו עינינו ביום חמישי האחרון – על לינה משותפת של המשפחות בחדרים הפנימיים של הבית, שאין בהם חלונות, מתוך פחד מאלימות מתנחלי יצהר; על פחד להסתובב ברחובות הכפר בשעות הערב; על הרס רב לרכושם; ועל דחיקה שיטתית מאדמותיהם, כך שבבוא העת הן תוכרזנה כאדמות שלא עובדו במשך שלוש שנים ותופקענה מידיהם, לצורך הרחבת ההתנחלות והמאחזים שסביב לה. הצהרותיהם של תושבי יצהר באתר הבית של היישוב רק מאמתות את הטענה הזו והופכות אותה מהנחה תיאורטית למציאות כאובה שגובה מחיר יומיומי מתושבי הכפרים, ממשפחותיהם, מילדיהם המפוחדים ומרכושם המצוי בסכנה תמידית ומיידית של הרס וביזה.
מתנחלי יצהר מתפרעים בכפר עסירה אל-קבלייה, ספטמבר 2008 (מתוך אתר "בצלם")
אמת, גם תושבי הכפרים הסובבים את יצהר אינם פטורים בלא כלום וגם הם הפעילו לא אחת אלימות כלפי ההתנחלות. בעבר הוצתו חלקות חקלאיות של מתנחלי יצהר בידי תושבים מן הכפרים הסמוכים ובספטמבר 2008 עלה תושב הכפר עסירה אל-קבלייה אל המאחז "שלהבת ים" הצמוד ליצהר, דקר תינוק ושרף קרוואן ריק. אלא שתגובתם של תושבי יצהר היא שהצליחה להיזכר לאחר מכן: עשרות צעירים תושבי היישוב ירדו לאחר האירוע לכפר עסירה והחלו מיידים אבנים, יורים באוויר, על בתים ועל מיכלי המים שעליהם, מנפצים חלונות, מציירים מגני-דוד על קירות הבתים ומסבים נזק רב לרכוש. מסע ההרס של תושבי יצהר תועד כולו על ידי צלמי "בצלם" תושבי הכפר בוידאו שלפניכם . נוסף על כך ניתן לקרוא באתר את עדויותיהם של תושבי הבתים הקיצוניים בכפר – קורבנותיהם המיידיים של פורעי יצהר – על ההרס והפגיעות שחוללו הצעירים המשתוללים.
אתמול שודרה בערוץ 10 כתבה של שלומי אלדר ובה מתועדת התפרעות של צעירי יצהר רעולי הפנים בכפר בורין, הסמוך לעסירה אל-קבלייה. התמונות באיכות מצוינת והן מספרות את הסיפור כולו.
אינני מבקש לעסוק בשאלה האלמותית "מי התחיל" ומי נתן את המכה הראשונה שהחלה את הקטטה כולה. השאלה הזו שחוקה וחסרת חשיבות לחלוטין שכן האלימות מכל צד היא פסולה ומזיקה ואינה משיגה דבר זולת הימשכותו האינסופית של מעגל האלימות, המוות והשכול שמזין בתורו – אולי לשמחתם של שלל גורמים קיצוניים בשני הצדדים – את מעגל השנאה, האיבה והפחד מ"האחר". אלא שנדמה שיש הבדל מהותי ועמוק יותר בין האלימות הרצחנית שהפעילו ומפעילים הצדדים במסגרת הסכסוך ובין מדיניות "תג המחיר" הבריונית של מתחלי יצהר: בעוד שמרבית ביטויי האלימות של שני הצדדים מבטאים מצוקה, פחד וקושי להינתק ממעגל האלימות ולעבור לפיוס ולהידברות מתוך כבוד, "תג המחיר" אינו ביטוי של מצוקה אלא של בריונות ופורענות. מפתה קצת אפילו להשוות את הבריונות חסרת ההצדקות הזו לפוגרום מהזן הישן והרע שחקוק בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. זוהי אלימות מתפרצת וברוטלית כלפי האחר, רק משום שהכוח בידינו ואנחנו פשוט לא אוהבים אותם וחושבים שאין זו זכותם לחיות כאן, לצידנו (וכאמור, בלשונם של תושבי יצהר: "הננו בעלי הארץ ונוחליה ללא מיצרים וגבולות ובזכות הפתיחות הזאת הצלחנו להרחיב את הישוב לכל עבר ולדחוק את הערבים עד לכפריהם בתקווה שמתוך כך נזכה לדחוק אותם מכל מרחבי ארצנו"). אלימות מסוג זה, המולידה פחד ואימה בצד השני, חזקה עליה שתעמיק את האיבה בין השכנים-השונאים ותנציח את האלימות שהם מפעילים אלה על אלה, לקורת רוחם של מתנחלי יצהר, אדוני הארץ ונוחליה, בעלי הכוח, ההגנה, הנשק ותחושת האדנות והעליונות.
כפר עסירה אל-קבלייה, הפך במהלך האינתיפאדה השנייה מנותק לחלוטין מסביבתו, וכל כניסה אליו או יציאה ממנו אורכת למעלה מרבע שעה של נסיעה בכבישים משובשים. בשל ריחוקו וניתוקו מצירי התנועה הראשיים, הכפר כמעט ואינו זוכה לתשומת לב תקשורתית או לסיוע בהתמודדותו עם פגיעותיהם החוזרות ונשנות של תושבי יצהר. לדברי ראש המועצה, להוציא פעולות מקומיות של ארגון "בצלם", לא התקיימה בכפר מעולם פעילות מאורגנת של ארגון שלום ישראלי-פלסטיני. תנועת "לוחמים לשלום" מבקשת למחות יחד עם תושבי הכפר על מדיניות "תג המחיר" שגובה מכולנו מחיר גבוה, גבוה מדי, ומבקשת לקרוא להפסקת האלימות של כל הגורמים באזור. ביום שישי, 26 בפברואר 2010, נקיים בכפר תהלוכת מחאה לא-אלימה נגד האלימות המשתוללת באזור ללא הפסקה זה תקופה ארוכה ונקיים אירוע נטיעות ראשון מסוגו בכפר. במחאה על ההרס והעקירה וכניסיון להציע אלטרנטיבה שפויה, בונה ולא הורסת, אנו מזמינים את כולם להגיע ולנטוע זיתים ושקדיות בחלקות של תושבי הכפר שהכניסה אליהם נמנעת מבעליהן זה שנים מפחד בריונותם של הפורעים.
האירוע יתקיים ביום שישי 26.2.2010 בשעה 10:00, בכפר עסירה אל-קבלייה (שטח B – ראו מפה רצופה להלן).
הסעה מתל אביב תצא ב-8:30, מרכבת ארלוזורוב (חניון השכרת הרכב).
הסעה מירושלים תצא ב-7:45, מבנייני האומה.
להרשמה לאירוע ולהסעות : אבי aviy57@gmail.com,
או באמצעות הטופס המקוון
1 תגובות:
עידן, תודה, וגם על הוידאו מ"בצלם". הלב מתכווץ. באשר להצהרות באתר הישוב. חשבתי שלפי חוקי המדינה עדיין אסור לקרוא במפורש לטרנספר המוני על בסיס אתני, או שאני טועה? האם לא כדאי לדרוש להוריד את ההתבטאויות הבלתי חוקיות הללו (שלא לדבר על בלתי מוסריות) מהרשת?
הוסף רשומת תגובה