סילוואן

בבוקר הגיע טלפון ממחמד.

הוא אומר לי, תקשיבי, יש בשורות לא טובות. בלילה אנשי שב"כ ומשטרה פשטו על הכפר, עצרו אנשים לחקירה ולאחרים חילקו צווי זימון לבוקר. הם הבהירו שהם לא מסכימים שתהיה עצרת. אני חושב שאולי לא כדאי שתבואו לפגישה עם התושבים. אנחנו מתכננים בכל מקרה לעשות את העצרת. יהיה בלגאן.

אני כל כך מצטערת, אני אומרת לו. אני חושבת על הגאווה שהיתה בקולו בימים האחרונים, כשסיפר לי כל כך הרבה על העצרת הזו, על כמה אנשים יבואו, על הסיור שיעשו למבקרים, על כמה מכובד יהיה ("יהיה לבן, אל תדאגי") והלב שלי נחמץ.

העצרת נקבעה לתאריך הזה כדי לסמן שנה למאבק.

הסילוואנים יודעים שהיום המשימה שלהם היא להוציא את המאבק הזה לאור. להרחיב אותו, לפרסם את הסיפור שלהם במעגלים כמה שיותר רחבים. זה עולה להם במאמצים רבים, וקשה לומר שהם נוחלים הצלחה. הפער הזה, בין האיום על השכונה, שהוא מהקשים והנוראים שקיימים היום בסביבות ירושלים, לבין הידיעה עליו בקרב האנשים שמחוץ לשכונה, מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש.

סילוואן היא שכונה בפאתי ירושלים. בנויה על טופוגרפיה בלתי אפשרית כמעט, מרחוק נראית כמו עיירה קטנה ועתיקה באיטליה. רק מקרוב אפשר לעמוד על ההזנחה הקשה וארוכת השנים שיצר השילוב המנצח של עוני התושבים והתעלמות העירייה.

אני אדבר עם אלייקים, אני אומרת למחמד, ונתייעץ. יכול להיות שכן נגיע. מה שתחליטי, הוא אומר לי, אני הייתי חייב לעדכן אותך. עכשיו זה בידיים שלך.

אליקים, המתאם הישראלי של הקבוצה, עונה לי לטלפון, מקשיב בשקט לדברים שמספרת ואז פוסק- אני לא עובד של השב"כ. אנחנו נוסעים לשם. גם האיש שלי הפרטי אומר- תסעי. יש בינינו הסכם חלוקת הנטל. אחד מאיתנו תמיד נוסע. השני תמיד נשאר עם הילדים. 

בשבילי זו דילמה לא פשוטה, יום שישי, עוד מעט יחזרו הילדים מהגן. אם יעכבו אותי לא אהיה איתם בשבת. מי שלמד מעט על האירועים מן הסוג הזה יודע שלא צריכה להיות עילה לעיכוב. העילה היא עצם הנוכחות, אם בזה המשטרה מעוניינת.

אבל איך אני יכולה להגיד למחמד שאני לא באה. יש בינינו התחייבות כל כך עמוקה. ובעצם זה הבית שלו, מול השבת שלי.

הפשרה היא שנגיע אחרי התפילות, נחנה בחניון סמוך ונתקשר לשאול מה המצב, ונקבל החלטה.

לשמחתנו, יש רגעים בהם משטרת ישראל מצליחה להפעיל סוג של הגיון, ועל אף הכוחות הרבים שנוכחים במעטפת של השכונה, אין כוחות רבים בתוך השכונה והאירוע עובר כמתוכנן, וללא אלימות משטרה (וממילא אלימות תושבים לא היתה מתוכננת).

אנחנו נפגשים באוהל המאבק. קשה לקרא לזה אוהל- יריעת ברזנט קרועה ומרופטת מוחזקת על גבי תשתית של קרשים מעץ, כשהרצפה היא בטון חשוף, של גג שלא גמרו לבנות וגם לא יגמרו. על הקירות המאולתרים תלויים פלקטים דהויים שמספרים על מאבק שנראה שאף אחד לא מאד מעוניין לדעת אותו.

אבל זה המאבק שיצית את ירושלים, ובצדק, כי הסיפור של סילוואן הוא תמצית האטימות, הקהות הישראלית, והוא יעלה לכולנו במחיר כבד.

סילוואן היא שכונה מורכבת. מי שמכיר אותה יודע. מי שדובר את השפה המקומית של אנשי מזרח ירושלים מכיר את ה"סילוואנים". יצא להם שם של שורדים; ממולחים, עירניים ומחוספסים. הקונוטציה היא לא בהכרח חיובית. מדובר בשכונה שמעורה היטב בחיי העיר. תושביה עובדים בתוך ירושלים, דוברים עברית מצויינת, ואם לא היינו מבקרים ברחובות הצרים מוכי העוני, היה אפשר לדמיין שבערב, כשאיש איש שב לביתו, הם שבים לבית בשכונה דומה לשלנו. בפועל, אין רחוק מזה.

כבר מעל לארבעים שנה שלא הוצא לאף בית בסילוואן אישור בניה. הטיעון של העירייה היה שבהיעדר תכנית בנייה עירונית, לא ניתן לאשר. בעזרת הועד נגד הריסת בתים ובהוצאה כספית עצומה, הוכנה בתוך 4 שנים תכנית והוגשה למשרד הפנים. באופן לא מפתיע, כל משתתפי הועדה התנגדו(להוציא אחד שנמנע) והתכנית נפסלה. צריך לראות את החיוך המר שעולה על פני האנשים בשכונה כשהם מספרים על זה, בשביל להבין את הדבר הזה שקרה שם. הם באמת האמינו שיצליחו. הם באמת התאמצו. קיוו. התגובה של מדינת ישראל היתה לרמוס את הנסיון הזה שלהם ברגל גסה.

בהיעדר תכנית, כמובן שכל בית שקיים בשכונה הוא לא חוקי ומיועד להריסה. זה לא הסיפור של סילוואן בלבד, זה הסיפור של כל מזרח ירושלים.

מה שמייחד את הסיפור של סילוואן הוא העובדה שקיימים בישראל אנשים בעמדות כוח משמעותיות שרוצים להפוך חלק לא קטן מסילוואן לפארק לאומי- חלק מעיר דוד. העובדה שמצויים שם 88 בתי- אב לא מרתיעה אותם. 88 צווי הריסה חולקו לתושבים בסילוואן. המשמעות היא שמחר, או בעוד יומיים, או בעוד חודש, אין לדעת, יבואו בבוקר (בבוקר, מספר מחמד, הילדים בבית הספר, הם מעדיפים לעשות את זה כשיש מעט אנשים, כדי שלא יהיה להם בלגאן) ועם כלים כבדים יתחילו להרוס. המשפחה מקבלת התראה של שעתיים, לא יותר.

אחר כך כל השטח הזה ייושר, יינטעו בו עצים, ישתלו בו צמחים, יגדרו אותו, ישימו שומרים, עמדת מכירת כרטיסים, כדי שלא ישאר זכרון שיספר על הבתים שחרבו, על המשפחות שנותרו ללא קורת גג. על האובדן ועל החורבן. פארק יחליף בתים. תיירות תחליף חורבן והרס. במדינת ישראל אטרקציות תיירותיות (בעיקר אם הן קשורות לדת) חשובות מאנשים. גם מהפלסטינים שגרים על האדמה המיועדת, וגם מאיתנו, שחיים במערב העיר, אבל נשלם מחיר כבד לא פחות. עיר שלא מסוגלת לכבות בעירות אלא רק לייצר אותן בלי הפסקה היא עיר שהעתיד שלה שחור משחור.

במאהל, מורד, תושב סילוואן, מספר לנו שחלק מן הילדים שמים בתיקים שלהם כשהם יוצאים לביה"ס את הצעצועים שלהם, כדי שלא יהרסו את הבית על החפצים שלהם. זה נשמע מוגזם, כמעט בדיוני, עד שמגיעים לחורבותיו של אחד הבתים שהרסו לפני שנה, מבעד לחורבות אפשר בהחלט לראות מזרן, שטיח, תיק בית ספר ורוד של ילדה. למשפחה היו שעתיים לארוז. לא את הכל הם הספיקו. (תסתכלו סביבכם. כמה אנחנו היינו מספיקים לקחת אם היו נותנים לנו שעתיים לצאת מן הבית שלנו? )

בית יהונתן בלב שכונת סילוואן

אנחנו יושבים במאהל, לפני כמה ימים ברקת קיבל הכשר להרוס רק שתי קומות מבית יהונתן, במקום לאטום אותו. אפשר לראות את הבית מכל נקודה בסילוואן. מתנשא, גבוה, לעגני, דגל ישראל לכל אורכו. מספרים לנו שברקת כבר הודיע שכשיבואו להרוס את שתי הקומות העליונות, השופלים והבולדוזרים יהרסו על הדרך גם 30 בתים שקיבלו צווי הריסה. (במילא יהיו הבולדוזרים פה, אז שלא יתבזבז להם יום עבודה, מחייך מוחמד). אנחנו לא מצליחים לחייך חזרה. מישהו מאיתנו אומר, זאת פשוט מדיניות תג מחיר, מה שברקת עושה. החוק במדינת ישראל הורס לו, אז הוא הורס בתמורה לפלסטינים.

אנחנו מדברים על הדברים שהקבוצה הירושלמית יכולה לעשות בסילוואן, עולים הרבה רעיונות. הצורך גדול, החל מהעלאת המודעות הציבורית למאבק וכלה במתן מענה לשוטטות של הילדים ברחובות שאין בהם שום מתקן או מענה מוסדר לצרכים של ילדות.

סילוואן היא השידור החוזר של שייח ג'ראח, בהבדל אחד- עוד יש סיכוי לעצור את התכנית הגרנדיוזית, הקיצונית והאיומה הזו.

האזור המיועד להריסה בסילוואן- בתוך הסימון האדום

אנחנו חייבים להתעורר.

נכתב על ידי איה רוט, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'