הפעילות בכפר עסירה אל קבליה- 26.2.10

כשחזרנו הביתה מההפגנה שערכנו בכפר עסירה אל-קבלייה, התמלאנו בשמחה. תחנת הרדיו גלי צה"ל (שופרו הרשמי של אותו צבא שרק לפני שעתיים פיזר אותנו בירי כדורי גומי וגז מדמיע ויש האומרים גם כדורי טוּטוּ) דיווחה בלקוניות אך בבהירות מה התרחש עד לפני זמן קצר בכפר: "באזור שכם קיימו היום מפגיני שמאל ופלסטינים הפגנה בסמוך להתנחלות יצהר. המפגינים יידו אבנים על כוחות צה"ל ואלו פיזרו את ההפגנה בכדורי גומי ובגז מדמיע. המפגינים טוענים שמתנחלי יצהר מתנכלים באופן שיטתי לתושבי הכפר הסמוך, עסירה אל-קבלייה". קצר ויבשושי ועם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאפילו תחנת השידור הרשמית של הצבא נאלצה להתמודד עם העובדות הקשות. לכאורה – הצלחה. נוספה לכך העובדה שלאירוע הגיעו המון פעילים ואורחים של התנועה, מכל הקבוצות, מכל האזורים, מכל הגילאים ומכל הצבעים והצורות ומבחינה זו היה זה מפגן כוח משמעותי של "לוחמים לשלום", בייחוד לאור העובדה שבכל שנות האינתיפאדה לא התקיימה בכפר כל מחאה, חרף העובדה שהוא אחד הכפרים שסבלו הכי הרבה מנחת זרועם של אדוני הארץ המתנחלים ואנחנו היינו הראשונים להרים את הכפפה.

אולם בפועל, בהפגנה הזו – פעילות הפתיחה של קבוצת תל אביב – שכם התגלו המון בעיות: התיאום והארגון מול אנשי הכפר התגלה כבעייתי ובסיכומם של דברים לא היה פשוט ולעתים היה אף מאוד מרגיז (וגם די מפחיד בכמה רגעים).

הזהירו אותנו שהכפר לא קל. הזהירו אותנו שיש בו נוכחות מאוד רצינית של המפלגות הקומוניסטיות, אבל את מה שהתרחש בשטח לא יכולנו לצפות בשום דרך.

הגענו לכפר ובגשם שוטף ומזג אוויר סוער ולא פשוט, התכנסנו בין עמודיו של אחד הבתים המותקפים ביותר בכפר. בית למוד חלונות מנופצים, נקבי קליעים ונזקים אחרים שרק שבועיים קודם לכן בעליו הסבירו לנו שהמקום היחיד שבטוח לישון בו בבית הוא חדר האורחים שבקומה השנייה, הרחק מכל חלון או קיר חיצוני הפונה לכיוון ההר – הר סלמאן אל-פארסי – שממנו מגיעים הפורעים. מתחת לבית שמענו את נציג הכפר שהסביר לנו קצת על הקשיים שחווים אנשי הכפר ועל הסכנה היומיומית הנשקפת להם, לחייהם ולרכושם, רק בגלל שמישהו החליט שאדמותיהם צריכות להוות את עתודות הקרקע של קומפלקס המאחזים שנקרא "יצהר".

אחריו שמענו את דב חנין מדבר על הסמליות שבנטיעות במקום שכזה: "הנטיעה המשותפת היא סמל למאבק למען חיים טובים יותר לשני העמים בארץ הזאת. המתנחלים עוקרים עצים וכוחות השלום נוטעים אותם". התרגשנו והתמלאנו אנרגיות שהבטיחו שגם הגשם לא יעצור אותנו. נסענו אל פאתי הכפר והתחלנו את צעדת המחאה שלנו במעלה הרחוב המוביל אל החלקות המפרידות בין הכפר להתנחלות שעליהן נקבע כי תיערכנה הנטיעות. אספנו את השתילים וחוץ מהגשם שלא הפסיק לרדת, הכל נראה מושלם.

אלא שכבר אז משהו החל להיראות שונה מאוד ממה שסוכם: בעוד אנו לוקחים לנו שתילים מן המשאית, רגע לפני ההגעה לחלקות, הבחנו שקבוצה לא גדולה של צעירים שלא ראינו קודם לכן, מנופפים בדגלי "מפלגת העם" ודגלי פלסטין – דבר שסוכם מראש כי לא יהיה באירוע – מתחילה לשעוט קדימה, במעלה ההר. פניהם היו מועדות לעמדת תצפית מאולתרת של הצבא. בהתחלה, ומתוך חוסר הבנה של מה מתרחש, לא ייחסנו לעניין חשיבות וניסינו להתרכז בנטיעות שלשמן הגענו מלכתחילה, אך תוך דקה או שתיים, הנערים כבר הגיעו לראש הגבעה והתחילו לפרק את עמדת התצפית ואת כבלי החשמל שנמתחו אליה.

פלסטינים תושבי הכפר מצטרפים להפגנה עם דגלי המפלגות

לרגע לא היינו תמימים לחשוב שהפעילות שלנו לא תוציא את הצבא ובעיקר את המתנחלים משלוותם ותביא אותם אלינו, אך ציפינו שבשלב שהם יגיעו נוכל לסיים את מבצע הנטיעות. זו הייתה הערכה ריאלית לחלוטין שכן לא הייתה לנו שום תוכנית לעורר פרובוקציה או להתקרב יתר על המידה להתנחלות. אלא שפעולת הקומנדו המתוכננת של נערים הללו הביאה את הצבא למורדות הגבעה לאחר לא יותר משלוש דקות, כשכמעט אף עץ עוד לא ניטע בקרקע ומאותו רגע העניינים החלו להידרדר. החיילים לא היססו לירות גומי על גוש האנשים שהיה קרוב אליהם ולירות עלינו, בשיפולי ההר רימוני גז מדמיע. הם גם לא היססו לירות את הגז אל תוך המון המפגינים, מה שגרם ללא מעט אנשים להיפגע מחנק ולהזדקק לטיפול רפואי של האמבולנס שהיה במקום. לא מעט אנשים נפגעו גם מכדורי גומי.

הנערים לא נתנו לתגובת החיילים לקלקל להם את המבצע וחלקם ניסו לאגף את החיילים ולהפתיע אותם מצידו הדרומי יותר של ההר. החיילים מיהרו לרדוף אחרי הנערים וכעת הגיעו לעזרתם גם מתנחלי יצהר שהיו, כמו שאומרת הקלישאה, "חמושים ומסוכנים".

בניגוד לחיילים שחייבים מתוקף תפקידם במידה (גם אם מצומצמת מאוד) של איפוק ומתינות, המתנחלים לא חייבים בשום דבר מאלה. מייד כשירדו מן המאחז שבראש ההר הם פתחו באש על בתי הכפר והחלו כהרגלם לפגוע בחלונות ובמיכלי המים של הבתים, כבשת הרש, שמבטיחה לתושבי הכפר אספקת מים סדירה. בשלב זה מעבר להבנה שהאירוע יצא מכלל שליטה, החלה מקננת בנו תחושה (שהתאמתה בהמשך) שנעשה שימוש בפעילות שלנו לצורך הפגנת כוח של "מפלגת העם" בכפר.

מתנחלי יצהר מכוונים נשק חי לעברינו

זאת, על אף שסיכמנו מפורשות עם נציגי הכפר רק שבועיים קודם לכן על כמה דברים ברורים: אין זיהוי מפלגתי, אין דגלים זולת אלה של "לוחמים" וככל שיהיה ניתן – אנשי הכפר ישלטו בצעירים שלהם, שלא יעוררו פרובוקציה.

בדיעבד מסתבר שבכפר פעילות שתי מפלגות חזקות – "החזית הדמוקרטית" הוותיקה ו"מפלגת העם". השתיים מנהלות מלחמות טריטוריה ושליטה בכפר כבר לא מעט זמן וכל אחת מהן מנסה להוכיח את כוחה על חשבונה של השנייה. הפעילות שלנו תואמה עם כל נציגי הכפר מבעוד מועד, אך מכיוון שלא התקיימו בכפר הזה פעילויות מסוג זה מעולם ובוודאי לא מתחילת האינתיפאדה השנייה, היה כנראה מישהו בשורות "מפלגת העם" שחשב שזוהי שעת כושר להוציא את צעירי המפלגה לרחובות ולערוך מפגן כוח משל עצמם. נוכחותם של פעילים ישראלים בפעילות העניקה לפעילים תחושה של כוח וחסינות בפני הצבא והמתנחלים והם רצו להוכיח לכולם ובעיקר לעצמם שהם לא "יוצאים פראיירים" מול תושבי יצהר והצבא וכך נולדה לה ההפגנה השנייה בעסירה באותו יום. אלא שבה לא היה אף אחד מחויב לעקרונות שאנחנו העלינו כתנאי בסיסי לקיום הפעילות – אי אלימות ושיתוף פעולה.

המפגינים עוזבים את המקום לאחר שהחל ירי הגז וכדורי הגומי

לאחר סיומה הלא פשוט של הפעילות, יצרו אנשי הכפר, כולל ראש המועצה ונציגי כל הפלגים והמפלגות, קשר עם נציגי הקבוצה שלנו וביקשו להתנצל על אשר אירע.

ראש המועצה השקיע את כל היממה שלאחר האירוע, יחד עם נציגים רבים מן הכפר, בניסיונות פיוס והשלמה עם חברי התנועה הפלסטינים כדי להבטיח שדבר כמו שקרה אתמול לא יקרה שוב בעתיד, כי הנערים האלה יועמדו במקומם ובייחוד בניסיון נואש ובתחינה אמיתית שהאירוע הזה והכישלון שהוא הניב לא יגרמו לנו לוותר על הכפר ועל פעילויות עתידיות בו. נציגי המועצה אף מיהרו להוציא מכתבי סליחה אישיים לתנועת "לוחמים לשלום" ולדב חנין. בנוסף, ביקשו להזמין את כולם – את כולנו – למפגש רשמי בכפר שמטרתו ללבן את כל הסוגיות שעלו באירוע הזה.

בסיכומם של דברים, למרות טעם המוזר שנשאר בפה לאחר החזרה הביתה והתחושות המוזרות שעלו בי לנוכח טקס הסולחה שנערך בין אנשי הכפר וחברינו לקבוצה והתנצלותם בפנינו (ומי יתנצל בפניהם על כך שהם לא יכולים לעבד את אדמתם ושפורעי יצהר ממררים את חייהם?), האירוע היה לכשעצמו חשוב וראשון מסוגו, דבר ראוי לציון. בנוסף, מצאנו שיש בכפר הזה צורך ממשי בתקשורת עם בני ברית ישראלים, לצד אנרגיות של תסכול עמוק שנוצרו במהלך שנים של התנכלויות ופוגרומים, מצד בריוני יצהר. בהתנהלות נכונה, נוכל אולי לסייע אנשי הכפר לתעל את האנרגיות האלו בכיוונים שאינם אלימים אך יותר יעילים, להוכיח לעצמנו וגם לבריוני הגבעות ובמיוחד לאזרחי ישראל, שאין בנו יאוש, גם נוכח חוסר התקווה והיעדר האמון שהתפתחו כחלודה עיקשת משני צידי 42 שנות כיבוש, ולהירתם עם אותם אנשים שאינם שקופים ואינם עשויים לחילופין רק משנאה, לפעולה שבאמת תהא משותפת.

נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנעת 'לוחמים לשלום'