דעת מיעוט

לאחר למעלה משנתיים של פעילות בלוחמים לשלום נשלחתי לייצג את התנועה בכנס בברצלונה. התגובות בקרב מכריי היו חלוקות. חלק תמכו והיו מאוד גאים (“כל הכבוד על הפעילות, זה טוב שיראו שיש גם ישראלים אחרים") מעטים היו מספיק אמיצים לומר בחצי צחוק “לכי לשם, לכל עוכרי ישראל, אולי ירצו לקבל אותך בחזרה בעזה". הרוב פשוט זזו באי נוחות בכורסא שלהם. זה לא נוח לדבר פוליטיקה, אז מדברים על כסף. ("טוב, נו, ומשלמים לך על הכרטיס טיסה? ועל המלון? סחתיין”).
נפרדתי לשלום מכולם, ביקשתי אישור בעבודה, הזזתי טיפולים, הודעתי למרצים, זכרתי לבטל התעמלות ופיניתי לי שבוע לעסקי שלום. במטוס שואלים אותי ישראלים שנוסעים לסקי- לאן? ואני קצת מגמגמת: "כנס ארגונים חברתיים" ובטון חצי מתנצל: "אני מייצגת ארגון בשם לוחמים לשלום, אי אלימות, ישראלים ופלסטינים..” ולעצמי אני אומרת: "גאווה, גאווה גיתית, אין כאן מה להתנצל, את הרי גאה בארגון, בך, בכל האנשים ששייכים לארגון".
ואז הכנס מתחיל, כ-700 אנשים מרחבי אירופה וארצות הים התיכון. המון תמיכה ואהבה אנו מקבלים שם מאנשי ארגון אנה לינד. כולם מכירים אותנו. זכינו בפרס היוקרתי שלהם. אני מתחילה לקלוט איך התנועה הקטנה שלי מקבלת כל כך הרבה כבוד מכל המשתתפים. אני מתמלאת גאווה לרגע, ואז אני מבינה את כמות האנשים שרואה בי נציגה של ישראל. ישראל שנתנה כל כך הרבה מנדטים לליברמן, ישראל שלא מסוגלת להקפיא התנחלויות, אבל יותר מהכל נציגה של מיעוט ישראלי. נו מה, הם לא טיפשים, הם יודעים בדיוק שרוב הציבור חושב אחרת. יותר מכך, הם שואלים אותי – "ואיך את מתמודדת עם התגובות של האנשים בישראל, זה בטח לא קל, הא?” אאוץ', זו הרי נקודה כל כך רגישה...

אז התחלתי להגן על הציבור בישראל: “הרוב רוצים שלום, מבחינתם אין טרור בזכות המחסומים, בזכות הגדר. הם איבדו אמון, חושבים שאין פרטנר, הכיבוש מאוד רחוק מתל אביב, לא רואים משם איך הפלסטינים סובלים מהכיבוש, מפחדים להגיע לשטחים ולראות את המציאות, ניזונים מהתקשורת, התקשורת קשורה בקשר הדוק לצבא שלנו, כל הזמן מדווחים שם על ניסיונות הסיכול..”
וגם פה ושם מילה טובה על השלטון, אחרי הכל בזכות הדמוקרטיה אני יכולה לנסוע ולהשמיע דעות, אסור לקחת זאת כמובן מאליו.
ושוב אני מיעוט מול כל הנציגים הפלסטינים, חלקם אפילו לא מסתכלים לי בעיניים. ואני מרגישה פתאום את הזהות הישראלית יהודית מחלחלת בי יותר מתמיד. בסיפורי האישי אני חושפת את הנרטיב שגדלתי לפיו. אני מתעקשת לומר שאני לא כאן בשביל הפלסטינים, אני כאן בשביל המדינה שלי, בשביל סבתא שלי שהגיעה לארץ אחרי זוועות השואה. למדתי שאסור לעמוד מהצד, שיש ערכים שאסור לוותר עליהם ושיש שטחים שמותר ורצוי.
דיברתי עם לוחם לשעבר מבוסניה שאמר לי שלאחר המלחמה הוא עבר בין כל הצדדים הלוחמים ושאל אותם עבור מה הם נלחמו. כולם אמרו לו: "בשביל להגן על הבית, בשביל להגן על המדינה, על המשפחה" הוא שאל אותם: "אם כולם היו פה בשביל להגן אז מי לעזאזל התקיף?"
אני חושבת שמה שלמדתי מהנסיעה הזו הוא גבולות והטשטוש ביניהם. יום אחד אני מיעוט שמאלני בארץ שלי, וביום השני אני מיעוט כי אני נלחמת על הזכות של המדינה שלי להתקיים. ואיפה הגבול בין הגנה להתקפה? מתי בדיוק בכל הנרטיב הזה הפכנו לתוקפים? ואיפה הגבול בין להגן על המדינה שלי לבין לגנות אותה? ואולי דווקא הגינוי אינו אלא הגנה כי רק אז אולי משהו יזוז פה? ומה לגבי הזהות שלי– הפגנות עם פלסטינים זועמים? הפגנות עם השמאל הציוני? מי הם למעשה השותפים שלי למאבק?
ואיפה באמת השוני ביני לבין מהא, שותפתי הפלסטינית למסע?

אנו מנווטות יחד ברחבי ברצלונה, אוכלות, צוחקות. סבא וסבתא שלה ברחו מחיפה, סבא וסבתא שלי הגיעו לשם. אני מפחדת מהדרישה שלהם לקבל יום אחד דרכון ישראלי אבל אני בעצמי הוצאתי לפני שבועיים דרכון פולני.

דבר אחד אני רואה בבירור, בלי שום טשטוש – בזכות לוחמים לשלום אני לא יושבת יותר על הכורסא. אני רוצה להמשיך ללכת לשטח, להכיר את האנשים, לטעות וללמוד מהטעויות שלי. לראות מהם הגבולות שלי ולראות גם כיצד ניתן להרחיב אותם. ובכל מעברי הגבול האלו, לחזור תמיד הביתה. לישראל.

נכתב על ידי גיתית בר-אל, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'