קו ענתא- בקעה

הדבר הכי גרוע בשלילת רישיון הוא שצריך כל הזמן לסנג'ר את כל מי שסביבך. נגיד אתמול. רוני הקפיץ אותי למחסום בענתא, והגענו ממש מוקדם ככה שהייתי צריכה לחכות לאיסראא בערך חצי שעה במחסום.

רוני עשה פרסה בחניון, ירדתי מהאוטו והלכתי עם כל הילדות שחזרו מבית הספר, בין שתי הגדרות הגבוהות על המדרכה הצרה. חלק מהן הלכו על הכביש, מחוץ לגדרות. כולן מסורקות ומתוקות. חלקן מביטות בי בהשתאות. חייכתי אליהן והן חייכו בחזרה. אמרתי מרחבא והן ענו מרחבתיין. בסוף אחת שואלת: "אנתי יהודִייה או ערבּייה"? ואני אומרת: "אנא מש ערבּייה. ואנתי?" היא אומרת בגאווה: " ערבּייה". חייכנו ונפרדנו.

ואז החיילים: "מה את עושה כאן? מי את?" "באתי לבקר חברה בענתא, היא תאסוף אותי עוד מעט". חיילת אחת שואלת: "את יהודייה?" ואני במאור פנים: "כן, ואת?" היא שותקת לרגע, מופתעת מהשאלה, ואז עונה בכעס: "מה נראה לך? ברור שאני יהודייה. אני שומרת על המדינה שלי, את לא רואה?" חייל אחר אומר לי לחכות בבוטקה, "שלא תחטפי איזו אבן בטעות". אני הולכת לבוטקה, מתקשרת לספר לרוני על המפגש המצחיק עם החיילת. הוא מזהיר אותי לומר שאני לשועפאט, כי לענתא אסור לנו להיכנס. אני עומדת בבוטקה באמצע המחסום, בשמלה ירוקה ארוכה, מחייכת לכל המביט בפליאה, וכולם מחייכים בחזרה.

החיילת הנעלבת עוברת את הכביש, בלי להביט ימינה ושמאלה. נהג מיניבוס בולם כדי לא לדרוס, והיא צועקת עליו בעברית: "הלו תסתכל! יש לך עיניים לא?" אני מחייכת גם אליו, והוא אומר לי משהו שאני לא שומעת, אולי כמו הילדה גם הוא חושב שאני ערבּייה?

בצד ימין עומד חייל כהה מאד, אולי אתיופי, אבל נראה סודני. הוא צועק על הילדים, חלקם בגיל גן, שהולכים על הכביש, מחוץ לגדר: "תעלה למעלה! תעלה למדרכה!" ואני חושבת, גם אם הילד מבין את המילים, איך יעלה למעלה? יש גדר בינו לבין המדרכה! אני מסתכלת על החיילים עם כל הנשק שלהם, ומה שהכי בולט בהם הוא כמה שהם מפחדים.

סוף סוף איסראא מתקשרת, ואני מתקדמת אליה ועולה למונית. איזה חום. אנחנו מגיעות הביתה, והיא מיד מורידה את החיג'אב, מביאה לנו מים קרים. גם פאוזייה, האמא, בבית, וחלק מאחיה הקטנים של איסראא. אנחנו מתנשקות ומחליפות ברכות, ואז איסראא ואני מתיישבות ומתחילות לעבוד. אנחנו דנות במבנה הטופס לחידוש החברות בתנועה בשלוש שפות, ואני מרגישה הרמוניה ונוחות נעימה בעבודה המשותפת. אני נזכרת שראיתי בפייסבוק, שתאריך הלידה של איסראא הוא בדיוק הנגדי לי בלוח השנה – הפרש של שישה חודשים בדיוק (ועוד תשע שנים...) מה שאולי מסביר מבחינה אסטרולוגית את התואם והשלווה הנדירים האלה שאני מרגישה כשאנחנו מביטות זו לזו בעיניים.

אני עדיין מפוצצת מארוחת הצהריים הקודמת, אבל לא יכולה לסרב למלוחייה שפאוזייה מגישה על השולחן. על העוף אני חייבת לוותר, ושתינו מוותרות על המלפוף, למרות שהוא נראה מדהים. אני מבטיחה לבוא רעבה בפעם הבאה. איסראא רוצה ללוות אותי לתחנה, וכבר חובשת את החיג'אב. אני מסתכלת על התנועות שלה, וכמה היא יפה בלי החיג'אב וגם איתו. היא שואלת אותי אם אני מכירה קוסמטיקאית ישראלית, כי בקרוב היא מקווה לקבל אישור כניסה, ורוצה לנסות טיפול בישראל. אני אומרת שמאז גיל 16 לא הלכתי לקוסמטיקאית, ואולי באמת אני צריכה. היא אומרת, כל אישה צריכה. ואז ואאל, האבא, מתקשר, ואומר שנחכה לו. הוא יקפיץ אותנו למחסום.

אנחנו יושבות ומחכות, איסראא מביאה קפה. נור ויוסף הקטנים יושבים על פאוזייה ומנדנדים לה. היא עומדת לנסוע ליומיים לירדן, לאחיה, והם לא רוצים שתיסע. איסראא מראה לי תמונת ילדות שלה ושל אחותה. הן שתי הגדולות. אחרי שנולדו, נכלא ואאל לחמש שנים בישראל על תכנון פיגוע במטה הארצי של המשטרה. אחרי ששוחרר, נולדו ארבעת הקטנים. פאוזייה מספרת על עבודתה כמנהלת בית ספר בענתא, שאותו רואים ממש מהחלון. היא לא יכולה לחיות בלי העבודה שלה.

ואאל חוזר מהעבודה ויושב לשתות איתנו. אני מספרת לו שבמחסום אמרו לי לעמוד בבוטקה כדי לא לחטוף אבן בטעות, ואני לא הבנתי על מה הם מדברים כי כולם רק חייכו אליי. הוא אומר שלפני יומיים זרקו באמת אבנים במחסום, אחרי שהצבא ערך פשיטה בענתא ועצר עשרות אנשים, סתם ככה, כדי להראות מי שולט. הוא ממשיך ואומר, שאם החיילים רק יוותרו על הנשק ועל המדים, כולם רק יחייכו גם אליהם.

אנחנו יוצאים. לפני המחסום יורדים מהאוטו ומחכים לאוטובוס. יש שם ערימות של זבל. ואאל מסביר, שכאן זה שטח של עיריית ירושלים, לא כמו האזור שהם גרים בו למטה. אנשים כאן משלמים מיסים, ולא מקבלים שום שירותים. האוטובוס מגיע, אנחנו נפרדים וואאל משלם עליי. אני אומרת לו תודה רבה בעברית, בלי לחשוב, אבל איכשהו בטוחה שזה בסדר. האוטובוס מגיע למחסום. אחד החיילים רואה אותי מהחלון, עולה ולוקח לי את תעודת הזהות. החיילים קוראים לי לרדת. אחד שנראה כמו המפקד שואל איפה הייתי. אני עונה "בשועפאט". הוא צועק שאסור לי להיכנס לשם. אני עונה שאמרו לי שכן. הוא צועק שאסור לי בכלל לעבור את המחסום. אני מנסה להתווכח, אבל כאן זה שטח ישראלי, והוא אומר שאני טועה, ושבפעם הבאה הוא יעצור אותי. הוא מחזיר לי את התעודה ואני חוזרת לאוטובוס. מתקשרת לואאל לספר, וואאל אומר שהמפקד טועה, מותר לי לעבור שם. אנחנו מדברים עברית.

קצת קר לי, אני מנסה להחליש את המזגן מעל המושב. מי שיושב מאחוריי מיד עוזר לי. התינוק במושב לפניי מחייך אליי, וגם הזוג שלידי. שוב יש לי שיחת טלפון בעברית. בשער שכם האיש מאחוריי יורד איתי, שואל לאן אני צריכה והולך יחד איתי עד לתחנה של האוטובוס שעובר בשכונת בקעה. אני עולה עליו. לידי מתיישבת בחורה מטופחת, בלי חיג'אב, נוסעת הביתה לבית צפפא. אנחנו מדברות באנגלית. אני מסתכלת סביבי באוטובוס וחושבת, בין האנשים האלה אני מרגישה בבית בצורה אחרת מההרגשה באוטובוס ישראלי. אני מביטה מהחלון, ומוסלמי דתי זקן מחייך אליי. הבחורה שלידי מתלוננת על החוק החדש, שלפיו כל השלטים בירושלים יציינו רק את השם העברי, גם באותיות ערביות. אני מספרת לה על הקבוצה בפייסבוק, שקוראת להחליף את שמו של ישראל כץ, חבר הכנסת שיזם את החוק, לאיסראיל אל-קודס, ואנחנו צוחקות. אני יורדת בדרך חברון, בתחנה שמעל הבית שלי, וחושבת, כמה מדהים שאני גרה כאן כבר כמה שנים, ומעולם לא עלה בדעתי לנסוע בקו הזה, מס' 124, ירושלים-בית לחם.

נכתב על ידי תמר ארנסון, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'