יום שלישי, 6 באפריל 2010

על ההריגה

באתר שקישורו מופיע למטה תוכלו למצוא סרטון שצולם ממצלמת ירי של מסוק אפאצ'י אמריקני בעת התקפה על קבוצה שהוגדרה כקבוצה של חמושים בבגדד, 2007. למעשה, רוב חברי הקבוצה לא היו חמושים, ביניהם שני עובדים של סוכנות רויטרס. הסרטון, הכולל גם את שיחות הטייסים בקשר, מדגים בצורה מזעזעת את הקלות של הלחיצה על ההדק, את חדוות הירי, את הרצון להרוג (ואם תצפו בסרטון עד הסוף תוכלו למצוא ביטויים רבים לכך). מובן מאליו שאני רואה אותם וחושב עלינו, שאני קורא את השקרים שפרסם דובר הצבא האמריקני לאחר התקרית וחושב על הדובר של צבאנו שלנו. אני חושב על המקצוענות, על קור הרוח והמצויינות, על הז'רגון המקצועי הנקי כל-כך. אני חושב על מסדר הכנפיים, על הטובים לטיס שעל כנפי הכסף רכובים אבירי הרוח בהרים.
כמה מעט אבירות יש בסרטון הזה




לפרטים על התקרית


נכתב ע"י אבנר וישניצר, חבר בתנועת לוחמים לשלום

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

אבנר
הפכת לי את הבטן על הבוקר.
בודאי שיהיו כאלו שיטענו שבמלחמה יש טעויות, גם אנחנו כמדומני ירינו על חמושים בעזה ואחר כך התברר שהם נשאו אלונקות. הבעיה אינה בארוע המזעזע לכשעצמו, אלא בסטריליות של המבצעים, בגיחוך שלהם כשהם רואים טנק נוסע על גופה, באלימות שאין לה תוחלת.
זו התשובה לכל אלו שחושבים שניתן להיות 'אלימים בהגינות' לנהל 'כיבוש הומני', כשיש לך כח ואתה שולט באחרים, האלימות שואבת אותך. בעצם כל מי שמשתמש באלימות היא שואבת אותו גם כן, זה מה שקרה לפלסטינים באינתיפאדה השניה. כיוון שאתה ואני ושכמותנו באנו מהיכן שבאנו אנו יודעים זאת יותר טוב מאחרים. שיט
ואצלנו? ראה תגובת הצבא על שני מקרים בהם נהרגו פלסטינים בידי כוחות צה"ל, אין לי מושג מה המסקנה של התחקיר מלבד כסת"ח
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3871787,00.html

אנונימי אמר/ה...

ולא תכננתי להגיב כאנונימי אך משום מה שמי לא נקלט
רוני סגולי

tamar אמר/ה...

כשהאיש הפצוע ניסה לגרור את עצמו זה הזכיר לי פעם כשריססתי ג'וקים, ואחד היה באותו מצב. ואלה בדיוק יחסי הכוחות. הטייסים האלה יושבים להם למעלה ומנשנשים משהו, ומתהדרים ב"ירי המוצלח" שלהם במשיכת השפתיים הנון שלנטית הזו, שהיא זהה למשיכת השפתיים האופיינית לטייסים הישראלים בעברית, אלה שגדלתי איתם במשפחה, בטיולים, בלימודים. איזו עליבות מגעילה. אילו חיי ניוול ושקר. והנשים והילדים שלהם בוודאי כל כך גאים ואוהבים את הגברים הגיבורים שלהם. איזה דיכאון.