בתגובה לטור של יאיר לפיד מיום 9.4.10 , "שאלת השואה"
אני אינני מנויה על קוראיך, אולם השבוע הכותרת משכה את עיני. העיסוק בשואה בהקשר של הכיבוש הוא עתיק בערך כמו ימיו של הכיבוש, ובכל זאת, עניין אותי ללמוד כיצד אתה רואה את הדברים.
הנראטיב שלנו כעם נרדף טבוע היטב בזכרון הקולקטיבי של כולנו. זוועת השואה היא זוועה שכלום לא ישווה לה, בגלל ההיקף שלה, בגלל הגיוון הנורא של הרוע האנושי והדרכים היצירתיות להחריד בהן הוא התגלם במשך מספר שנים ארוכות. ובעיקר בגלל שהוא בוצע על ידי בני אדם.
הפרדוקס הנורא של השואה הוא שהיא כתם על חיינו לא רק במובן הזה שהיא אירעה לנו, אלא גם במובן הזה שהיא עיוותה את תפיסת עולמנו לבלי שוב. הפחד מעשיית רוע והפחד מהיות מושא לרוע בשנית, שני הקטבים כפי שהצגת אותם בדברים שכתבת, הם כל כך מחרישי אזניים, שקשה לשמוע, לראות. וגרוע מזה, קשה לומר.
חשוב לי לפתוח את דברי אליך במילים הבאות: אנחנו לא נאצים, לא היינו ולא נהיה. בוא נניח לזה רגע, ונדבר על הדברים שאנחנו כן עושים.
בוא נניח לזה כדי שנוכל לדבר על הגזענות האיומה, על אי השוויון (המובן מאליו) בחלוקת משאבים, על הניצול, על שרירותיות הלב. בוא נשב, נפתח ספרים, נפתח חוברות סטטיסטיקה, נגלוש באינטרנט, יש שם הרבה יותר אינפורמציה בעברית צחה ממה ששנה שלמה של שידורי חדשות בערוץ בו אתה עובד יכולה לייצר.
בוא נדבר על מה שאתה קורא לו "השמאל החדש". אני מניחה שעכשיו אנחנו מדברים עלי. בוא נדבר על זה שאני פוחדת. פוחדת מההוקעה על ידי אנשים כמוך, פוחדת מהשנאה, היית מאמין שבישראל של שנת 2010 אנשים יפחדו לחשוף את הדעות הפוליטיות שלהם? ולא בגלל יגאל עמירים. הרחוב הישראלי היום הוא לא פחות מתלהם, לא פחות אוהב לשנוא. צמא לציד.
הפצצה שהתפוצצה ליד ביתו של פרופסור זאב שטרנהל הוכיחה יותר מכל שהיום, לא רק מעשים יכולים להפוך אותך למטרה. מספיקה גם דעה בלבד.
בוא נדבר עליך, היות ודיברת עלי. מה אתה? שמאל? ימין? מרכז? מה בדיוק אתה רוצה? נראה כאילו הדת החדשה בישראל היא "אובייקטיביזם". להיות בלי ולהרגיש עם. כי אתה יכול לומר עלי הרבה דברים חוץ מדבר אחד. אני עושה. אני נלחמת. לפעמים אני גם טועה. זאת הדרך ללמוד. אני סוללת את הדרך שלי בזמן שאני הולכת. זה מורכב, אבל זה חשוב לי, כי זאת הארץ שלי, תיכף אומר לך על זה מילה, ברשותך, אבל בחזרה אליך- מתי בפעם האחרונה אמרת אמירה חד משמעית? חוץ מלהוקיע אותנו, את זה הרי עושים כולם. מתי לאחרונה נקטת עמדה? וכשאני אומרת נקטת עמדה אני לא מתכוונת לשאלת העובדים הזרים או התחממות כדור הארץ, ספיחיה של הדת החדשה. מתי לאחרונה התעמקת בפרטים? טרחת ללמוד על תמונת הכיבוש מעט יותר ממה שרוני דניאל סיפר לך, אחרי שקיבל ערוך ומוכן להגשה מדובר צה"ל?
אם מסתפקים במה שהתקשורת הפופולרית כותבת אז באמת, נורא תמוה הכל. מה הבעיה עם הבניה בגילה, לעזאזל (כלום, רק שהדרך היחידה להייחס לבניה כאל בניה בגילה היא אם מסתכלים על זה בקו אוירי וגם אז יש עדיין מרחק גיאוגרפי משמעותי בין גילה ובין הבנייה "בתוך גילה"), ולמה הם מפגינים נגד הבניה בירושלים, הרי ירושלים שלנו (גם השכונות הערביות שמעולם כף רגלך לא דרכה ולא תדרוך בהן. רק אנשי ימין קיצוניים מחפשים לעשות שם דריסת רגל, תרתי משמע), למה יש את ההפגנות בניעלין ובבילעין, למה יש הפגנות שבוע אחרי שבוע בשייח ג'ראח, מה קרה בנווה צוף, ולמה בעסירה אל קבלייה, ליד ההתנחלות יצהר, אנשים ישנים בחדרים פנימיים? ועוד ועוד ועוד. אפשר להמשיך בלי סוף.
אפשר גם לדבר על המקרה הקטן של שני אחים מאיכסאל, כפר בתחומי ישראל, שטסו בטיסת ישראאייר מניו יורק לשראל. לבודקים הישראליים של חברת אל על הם נראו חשודים, ולאחר בדיקה בטחונית ראשונית הם התבקשו לחזור לבדיקה נוספת ולאחר שהבדיקה הנוספת לא העלתה כלום החליטו הבודקים להגדיל ראש ולהצמיד להם בודקת שתלך אחריהם לכל מקום. אחרי הכל, ערבים. לך תדע. וככה הבודקת הלכה אחריהם בטרמינל בניו יורק, אפילו הגדילה לעשות ונזפה באחד מהם על שהסתובב יותר מדי לאחר שהלך לשירותים או התרחק מעט על מנת לדבר בטלפון בפרטיות, ובסופו של דבר, כשאמר לה "תרדי ממני", ציווה עליו האחראי על הבידוק הבטחוני באל על להתנצל בפניה, אחרת לא יעלה למטוס. בשלב הזה הוא פשוט התיישב על ספסל בטרמינל והתחיל לבכות. על ההשפלה, על הרוע. אחר כך הלך להתנצל. הוא רצה להגיע הביתה, אתה מבין. בית המשפט פסק לשני האחים האלה השבוע פיצוי מצד חברת אל על של 36000 ש"ח במשותף. אני תוהה בליבי אם ישנו סכום בעולם שיכול למחות את תחושת ההשפלה. ובאותו הקשר, הייתי רוצה יותר מכל לדעת מה התרחש במוחו של אותו אחראי על הבודקים ואותה מלווה צמודה. אני בטוחה שהם רואים בעצמם ישראלים טובים ומוסריים. אני רוצה לדעת מה עבר במוחם, כי את תחושת ההשפלה של הבחור הערבי אני מכירה, כיהודיה. ובלי שום הקשר לשואה, אגב.
מה בעצם קרה שם, בטרמינל בניו יורק? האם האחים מאיכסאל הם איום קיומי עלינו כמדינה? האם גם שם מתקיים המתח שאתה מדבר עליו בין מוסר ובין הגנה על עצמנו מפני שואה שניה? אני חושבת שהסיפור הזה הוא דוגמה מושלמת ועצובה לאופן בו פחד אנושי מפני האחר וייצוגיו יכול להפוך לשנאה, להתעללות ולשלילת האנושיות של האחר. להעמיד את הדברים בקטגוריה של סכנה קיומית מול מוסריות זו העמדה מאד חסרה. בעיקר מכיוון שהיא לא משאירה הרבה מקום להתלבטות, או למחשבה שניה. אבל היות ואנחנו לא אותו עם חסר כוח ונרדף כשהיינו (האם נצטרך להתווכח על כך? כי אז אני יכולה להפנות אותך לאתר של משרד ההסברה), לעיתים נדמה שיצרנו סוג של מפלצת מוסרנית עתירת כוחות ורדופת שדים.
אגב, אתה יודע, חנה ארנדט, אותה ציטטת בדבריך, כתבה פעם שהאמת העצובה היא שרוב הרוע בעולם, נעשה על-ידי אנשים שמעולם לא החליטו אם להיות טובים או רעים.
ביקשתי לומר לך עוד מספר מילים על נאמנות. אני, "שמאלנית חדשה" כפי שכינית אותי, לא נמצאת שם בשביל הפלסטיני משופא או הבחור מאיכסאל. אני אכן נמצאת שם איתם. הם השותפים שלי, הם אינם המטרה. הם השותפים שלי כי אתה לא מעוניין. הם השותפים שלי כי אתה מסרב לקבל את זה שהבעיה עם מוסר חברתי היא שאי אפשר לומר לו איפה כן ואיפה לא. חוק הכלים השלובים, אתה יודע. ונכון לעכשיו המקום בו אני מגדלת את ילדי הוא מקום צדקני, רדוף, אלים, עיוור מרצון שאמות המוסר שלו הולכות ומתעוותות. זאת הבעיה שלי. ועל זה אני נלחמת, ולפני שאיזה טוקבקיסט ישלח אותי לעבור לגור בעזה, אני אוסיף ואומר- זה המקום שלי, זאת הנאמנות שלי. אין לי ארץ אחרת.
נכתב על ידי איה רוט, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'
אני אינני מנויה על קוראיך, אולם השבוע הכותרת משכה את עיני. העיסוק בשואה בהקשר של הכיבוש הוא עתיק בערך כמו ימיו של הכיבוש, ובכל זאת, עניין אותי ללמוד כיצד אתה רואה את הדברים.
הנראטיב שלנו כעם נרדף טבוע היטב בזכרון הקולקטיבי של כולנו. זוועת השואה היא זוועה שכלום לא ישווה לה, בגלל ההיקף שלה, בגלל הגיוון הנורא של הרוע האנושי והדרכים היצירתיות להחריד בהן הוא התגלם במשך מספר שנים ארוכות. ובעיקר בגלל שהוא בוצע על ידי בני אדם.
הפרדוקס הנורא של השואה הוא שהיא כתם על חיינו לא רק במובן הזה שהיא אירעה לנו, אלא גם במובן הזה שהיא עיוותה את תפיסת עולמנו לבלי שוב. הפחד מעשיית רוע והפחד מהיות מושא לרוע בשנית, שני הקטבים כפי שהצגת אותם בדברים שכתבת, הם כל כך מחרישי אזניים, שקשה לשמוע, לראות. וגרוע מזה, קשה לומר.
חשוב לי לפתוח את דברי אליך במילים הבאות: אנחנו לא נאצים, לא היינו ולא נהיה. בוא נניח לזה רגע, ונדבר על הדברים שאנחנו כן עושים.
בוא נניח לזה כדי שנוכל לדבר על הגזענות האיומה, על אי השוויון (המובן מאליו) בחלוקת משאבים, על הניצול, על שרירותיות הלב. בוא נשב, נפתח ספרים, נפתח חוברות סטטיסטיקה, נגלוש באינטרנט, יש שם הרבה יותר אינפורמציה בעברית צחה ממה ששנה שלמה של שידורי חדשות בערוץ בו אתה עובד יכולה לייצר.
בוא נדבר על מה שאתה קורא לו "השמאל החדש". אני מניחה שעכשיו אנחנו מדברים עלי. בוא נדבר על זה שאני פוחדת. פוחדת מההוקעה על ידי אנשים כמוך, פוחדת מהשנאה, היית מאמין שבישראל של שנת 2010 אנשים יפחדו לחשוף את הדעות הפוליטיות שלהם? ולא בגלל יגאל עמירים. הרחוב הישראלי היום הוא לא פחות מתלהם, לא פחות אוהב לשנוא. צמא לציד.
הפצצה שהתפוצצה ליד ביתו של פרופסור זאב שטרנהל הוכיחה יותר מכל שהיום, לא רק מעשים יכולים להפוך אותך למטרה. מספיקה גם דעה בלבד.
בוא נדבר עליך, היות ודיברת עלי. מה אתה? שמאל? ימין? מרכז? מה בדיוק אתה רוצה? נראה כאילו הדת החדשה בישראל היא "אובייקטיביזם". להיות בלי ולהרגיש עם. כי אתה יכול לומר עלי הרבה דברים חוץ מדבר אחד. אני עושה. אני נלחמת. לפעמים אני גם טועה. זאת הדרך ללמוד. אני סוללת את הדרך שלי בזמן שאני הולכת. זה מורכב, אבל זה חשוב לי, כי זאת הארץ שלי, תיכף אומר לך על זה מילה, ברשותך, אבל בחזרה אליך- מתי בפעם האחרונה אמרת אמירה חד משמעית? חוץ מלהוקיע אותנו, את זה הרי עושים כולם. מתי לאחרונה נקטת עמדה? וכשאני אומרת נקטת עמדה אני לא מתכוונת לשאלת העובדים הזרים או התחממות כדור הארץ, ספיחיה של הדת החדשה. מתי לאחרונה התעמקת בפרטים? טרחת ללמוד על תמונת הכיבוש מעט יותר ממה שרוני דניאל סיפר לך, אחרי שקיבל ערוך ומוכן להגשה מדובר צה"ל?
אם מסתפקים במה שהתקשורת הפופולרית כותבת אז באמת, נורא תמוה הכל. מה הבעיה עם הבניה בגילה, לעזאזל (כלום, רק שהדרך היחידה להייחס לבניה כאל בניה בגילה היא אם מסתכלים על זה בקו אוירי וגם אז יש עדיין מרחק גיאוגרפי משמעותי בין גילה ובין הבנייה "בתוך גילה"), ולמה הם מפגינים נגד הבניה בירושלים, הרי ירושלים שלנו (גם השכונות הערביות שמעולם כף רגלך לא דרכה ולא תדרוך בהן. רק אנשי ימין קיצוניים מחפשים לעשות שם דריסת רגל, תרתי משמע), למה יש את ההפגנות בניעלין ובבילעין, למה יש הפגנות שבוע אחרי שבוע בשייח ג'ראח, מה קרה בנווה צוף, ולמה בעסירה אל קבלייה, ליד ההתנחלות יצהר, אנשים ישנים בחדרים פנימיים? ועוד ועוד ועוד. אפשר להמשיך בלי סוף.
אפשר גם לדבר על המקרה הקטן של שני אחים מאיכסאל, כפר בתחומי ישראל, שטסו בטיסת ישראאייר מניו יורק לשראל. לבודקים הישראליים של חברת אל על הם נראו חשודים, ולאחר בדיקה בטחונית ראשונית הם התבקשו לחזור לבדיקה נוספת ולאחר שהבדיקה הנוספת לא העלתה כלום החליטו הבודקים להגדיל ראש ולהצמיד להם בודקת שתלך אחריהם לכל מקום. אחרי הכל, ערבים. לך תדע. וככה הבודקת הלכה אחריהם בטרמינל בניו יורק, אפילו הגדילה לעשות ונזפה באחד מהם על שהסתובב יותר מדי לאחר שהלך לשירותים או התרחק מעט על מנת לדבר בטלפון בפרטיות, ובסופו של דבר, כשאמר לה "תרדי ממני", ציווה עליו האחראי על הבידוק הבטחוני באל על להתנצל בפניה, אחרת לא יעלה למטוס. בשלב הזה הוא פשוט התיישב על ספסל בטרמינל והתחיל לבכות. על ההשפלה, על הרוע. אחר כך הלך להתנצל. הוא רצה להגיע הביתה, אתה מבין. בית המשפט פסק לשני האחים האלה השבוע פיצוי מצד חברת אל על של 36000 ש"ח במשותף. אני תוהה בליבי אם ישנו סכום בעולם שיכול למחות את תחושת ההשפלה. ובאותו הקשר, הייתי רוצה יותר מכל לדעת מה התרחש במוחו של אותו אחראי על הבודקים ואותה מלווה צמודה. אני בטוחה שהם רואים בעצמם ישראלים טובים ומוסריים. אני רוצה לדעת מה עבר במוחם, כי את תחושת ההשפלה של הבחור הערבי אני מכירה, כיהודיה. ובלי שום הקשר לשואה, אגב.
מה בעצם קרה שם, בטרמינל בניו יורק? האם האחים מאיכסאל הם איום קיומי עלינו כמדינה? האם גם שם מתקיים המתח שאתה מדבר עליו בין מוסר ובין הגנה על עצמנו מפני שואה שניה? אני חושבת שהסיפור הזה הוא דוגמה מושלמת ועצובה לאופן בו פחד אנושי מפני האחר וייצוגיו יכול להפוך לשנאה, להתעללות ולשלילת האנושיות של האחר. להעמיד את הדברים בקטגוריה של סכנה קיומית מול מוסריות זו העמדה מאד חסרה. בעיקר מכיוון שהיא לא משאירה הרבה מקום להתלבטות, או למחשבה שניה. אבל היות ואנחנו לא אותו עם חסר כוח ונרדף כשהיינו (האם נצטרך להתווכח על כך? כי אז אני יכולה להפנות אותך לאתר של משרד ההסברה), לעיתים נדמה שיצרנו סוג של מפלצת מוסרנית עתירת כוחות ורדופת שדים.
אגב, אתה יודע, חנה ארנדט, אותה ציטטת בדבריך, כתבה פעם שהאמת העצובה היא שרוב הרוע בעולם, נעשה על-ידי אנשים שמעולם לא החליטו אם להיות טובים או רעים.
ביקשתי לומר לך עוד מספר מילים על נאמנות. אני, "שמאלנית חדשה" כפי שכינית אותי, לא נמצאת שם בשביל הפלסטיני משופא או הבחור מאיכסאל. אני אכן נמצאת שם איתם. הם השותפים שלי, הם אינם המטרה. הם השותפים שלי כי אתה לא מעוניין. הם השותפים שלי כי אתה מסרב לקבל את זה שהבעיה עם מוסר חברתי היא שאי אפשר לומר לו איפה כן ואיפה לא. חוק הכלים השלובים, אתה יודע. ונכון לעכשיו המקום בו אני מגדלת את ילדי הוא מקום צדקני, רדוף, אלים, עיוור מרצון שאמות המוסר שלו הולכות ומתעוותות. זאת הבעיה שלי. ועל זה אני נלחמת, ולפני שאיזה טוקבקיסט ישלח אותי לעבור לגור בעזה, אני אוסיף ואומר- זה המקום שלי, זאת הנאמנות שלי. אין לי ארץ אחרת.
נכתב על ידי איה רוט, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'
4 תגובות:
איה - כל מילה מיותרת.
אחד הפוסטים החזקים שקראתי!
שאפו ענק והערצת ההמון!
איה - זה כל כך חזק, כן ומרגש.
תודה לך על שאת מבטאת את מה שבליבנו בצורה כה רהוטה ומדויקת.
אני נעצבת כי אני משוכנעת שזה לא ישכנע את מר לפיד וחבריו... אבל אני כאן בשביל לחזק את ידיך!
איך פתאום יש "שמאל חדש" שמאיים על ישראל הדמוקרטית? נכון אני חדש בשמאל, אבל לא ידעתי שהשמאל חדש.
בארוע המחאה ביום ששי שמע רוני את האב מסביר לבנו במכונית שעצרה לידינו (בדרכה להתנחלות אבני חפץ) "שהיהודים האלה גרועים מהערבים". דוגמא לחינוך למופת- הרבה מידע במעט מילים. שכן מתוך היחס שמקבלים הערבים אני מבין מה עלי לצפות מאנשים כמו אב זה. וזו רק דוגמא לרמיזות ה"קלות" והמעורפלות שמופרכות לכיוון אנשים עם דעות שמאל - שמשמעות כולם זו "בגידה".
איה,
תודה על כל שכתבת ועל איך שכתבת,ועל היותך קול לרבים מאיתנו.
הוסף רשומת תגובה