לקראת הביקור במסגד בלובן א- שרקייה, פרטים בתחתית הפוסט

חוג בית מאולתר של "לוחמים לשלום" ברחבת המסגד בלובן א-שרקייה

כשיצאנו מלובן א-שרקייה והתחלנו בנסיעה חזרה לתל אביב, דיברנו על הסיטואציה ההפוכה. מה היה קורה לו היה המצב הפוך – אם ביישוב יהודי היה מוצת בית כנסת וכל הסימנים היו מצביעים על הצתה של ערבים/פלסטינים/מוסלמים... האם גם אז קבלת הפנים שהיו זוכים לה פעילי שלום פלסטינים הייתה כה חמה ולבבית כמו שהייתה קבלת הפנים שלה זכינו אנו בבואנו ללובן חצי יום לאחר שיד אלמונית ועלומה שרפה את המסגד היחיד בכפר?


נכון, אם היה נשרף בית כנסת בישראל, עם ישראל היה הרבה פחות סקרן לדעת מה המשטרה תגיד – האם הייתה זו הצתה, קצר או כל סיבה אחרת. האצבעות המאשימות היו נשלפות בזו אחר זו, צועקות כולם "הם"! ובכל זאת, ניסיתי לדמיין את הסיטואציה ההפוכה, בדיונית ככל שתהיה כשבראש עברו לי כל העת תמונות מאצלנו, מזריקת האבנים המוטרפת על המתפללים הנצורים במסגד חסן בכּ אחרי הפיגוע בדולפינריום ועד המהומות ביפו ביום כיפור הקודם. הסיטואציות אמנם היו שונות בתכלית וההשוואה כאן אולי מסוכנת (אולי כי לא מדובר היה בפעילי שלום), אבל בתוכי קיננה תחושה לא נוחה שמצב הפוך היה נגמר באופן שונה בתכלית.

אבל בואו נתחיל בהתחלה: כבר בבוקר המאוחר התחלנו לשמוע על המסגד שנשרף בלובן א-שרקייה. הכותרות באתרי האינטרנט היו זהירות ורמזו על אפשרות ממשית של קצר או תאונה כלשהי, אבל אנחנו הרגשנו שלא במקרה נשרף דווקא מסגד. את שיטת הפעולה הזו, המוכרת לנו עד זרא, והמכונה בשם המכובס "תג מחיר", משל הייתה איזו תווית חמודה על חולצה אופנתית, אנחנו מכירים כבר טוב מדי. הרי רק בשבוע שעבר, כאשר הוצאנו את סיור הפתיחה שלנו לאזור הכפרי של שכם ביטלנו את ביקורנו המתוכנן אצל החברים הטובים בלובן בשביל לראות בזמן אמת את תג המחיר שנגבה רק יממה קודם לכן מבית מגורים ומגן שעשועים בכפר חווארה, בשיפוליו המזרחיים של ההר שעליו חולשת התנחלות המטורפים יצהר.

                                                   בריונות "תג מחיר" בגן ילדים ובבית בכפר חווארה

במהרה החלו חברינו הטובים מן הצד הפלסטיני להתקשר אלינו ולומר שאנחנו חייבים להגיע ולהיות שם, עם אנשי הכפר, להראות נוכחות ולפרוע חוב מוסרי לאנשים שפתחו בפנינו את ביתם ואת ליבם רק ימים קודם לכן.

הגענו לכפר מאמצע יום עבודה עמוס ופספסנו את פמלייתו של רה"מ הפלסטיני סלאם פיאד רק בכמה דקות. הכניסה לכפר הייתה חוויה מיוחדת מאוד: משך כמה מאות מטרים, מן הכניסה לכפר ועד לרחבת המסגד, כשנסענו על הכביש הראשי, הבחנו שכל העיניים מסתכלות עלינו ובוחנות אותנו. אף אחד מתושבי הכפר ומן הילדים שעברנו במעלה הרחוב הראשי של הכפר לא ידע בדיוק איך לאכול אותנו – חבורה של ישראלים, אם גם חייכנים – שחוצים את הרחוב ברכב ישראלי, מנסים כל כך להיראות שוחרי טוב. העיניים שידרו את הבלבול – מה עושים עם אלה? מקללים אותם? מוחאים להם כפיים? זורקים עליהם אבנים? מברכים אותם לשלום? כנראה שכשאין לאנשים תשובה ברורה הם מעדיפים להישאר עם המבט המבולבל בעיניים ופשוט לקפוא במקומם.

מיד כשירדנו מן הרכב ברחבת המסגד לקחו אותנו חברינו בילאל ומוהנד, יחד עם מוסטפא, אותו איש יקר שהתנדב לארח את הסיורים שלנו בביתו הצנוע, ומיהרו להכניס אותנו אל תוך המבנה המפויח. יש משהו מאוד עצוב בלראות מבנה שחור ומחורב, משהו שגם הביקור במסגד השרוף ביאסוף לפני כמה חודשים לא הכין אותי אליו. כשהגענו למסגד הקטן ביאסוף, כשבועיים אחרי שריפתו, המקום כבר היה אחרי שיפוץ, ריחות השטיחים החדשים והדבק שהדביק אותם לרצפה נישאו באוויר והייתה אמנם תחושה קשה, שהתמונות מהאירוע עוררו בנו, אבל הייתה גם מידה של חגיגיות ומעין שמחה כמוסה שכאילו ואומרת "אף על פי תג המחיר ולמרות אלימות המתנחלים, הנה עומד לו המסגד משופץ ונוצץ". למסגד בלובן הגענו בסמיכות רבה לשריפתו והמחזות היו קשים, מעוררים קונוטציות נוראות.

מתפלל עיקש במסגד השרוף, על רקע הקירות המפויחים

ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה שמוטב שנשרף המסגד מאשר בית ובו משפחה ישנה, אבל אפילו לי, האתיאיסט הגמור, הייתה תחושה של סמליות נוראה בתמונות המסגד השרוף.

ערימת ספרי הקוראן השרופים באחד ממוקדי ההצתה במסגד

אחרי כמה דקות בתוך המסגד יצאנו החוצה ועשינו היכרות עם הנציג הפוליטי והצבאי של הפת"ח בלבנון שבדיוק סיים גם הוא את ביקורו במסגד. האיש התרגש מאוד לפגוש אותנו וסיפר את קורותיו כלוחם שמשך 40 שנה ויותר לא עזב את נשקו אבל גם לא הפסיק לחלום על היום שבו יוכל לעזוב את אותו הנשק. גם אם מדובר בפוליטיקאי חלק-לשון, אהבתי את העובדה שהיה לו חשוב לומר לי את הדברים בקול רם ומול כל הסובבים, כשכל העת הוא לא משחרר את אחיזתו החזקה מכף ידי.



מיד כשהסתלקו משם כל הבכירים ונותרו רק אנשי הכפר בסביבה, התחילו הגישושים. "מי אתם?" "מאיפה אתם?" "מה אתם עושים כאן?" החלו אנשים שואלים אותנו, מתפרקים בהדרגה משכבות הנימוסין והבושה שעטפו אותם בתחילה, אולי בהשפעה המנוונת של נוכחות הפוליטיקאים באזור. במהרה מצאנו את עצמנו מוקפים בכמה עשרות אנשים, מבוגרים וצעירים שהחלו שואלים אותנו על התנועה, על הקבוצה ועל מטרותינו ודרכי הפעולה שלנו. האנשים, שבסקרנותם – ובעיקר בסקרנות של הצעירים מתוכם – הבחנו כבר קודם לכן, בתוך המסגד, רצו לדעת בייחוד מהו גודלו הריאלי של "מחנה השלום" הישראלי ומה הסיכוי שקבוצות כדוגמת "לוחמים לשלום" תהפוכנה לגוש משפיע ומרכזי בחברה הישראלית. התקווה נראתה כל הזמן בעיני כולם; כולם חיפשו שביבי תקווה להיאחז בהם, כאילו מסרבים לקבל את גזירת הגורל הכופה עליהם באכזריותו לפגוש ישראלים רק כחיילים ושוטרים חמושים או כמתנחלים אלימים ומזרי אימים. כולם ביקשו להתעלות מעל המציאות הכואבת, שביום כזה הייתה כואבת פי כמה, ולנסות לחפש את העתיד הטוב יותר. אם היו אתמול אנשים "רעים" בלובן א-שרקייה, הם לא ישבו איתנו על המדרכה שליד המסגד השרוף.

אחרי כשלושת רבעי השעה של מה שהפך להיות "חוג בית" של ממש שבו גם אנחנו, גם חברינו הפלסטינים וגם כמה מן הסובבים, מן הכפר וממקומות אחרים, דיברו בחופשיות, שאלו שאלות והציגו את עמדותיהם, קבענו כולנו להיפגש ביום שישי הקרוב ולהמשיך את הדינמיקה המופלאה שנוצרה שם. לעתים מעז יוצא מתוק, ומי יודע, אולי ברחבת המסגד השרוף בכפר לובן א-שרקייה התחלנו משהו שאת המשכו המבטיח עוד איננו יודעים. אלא שהמחשבות על מה היה קורה בסיטואציה ההפוכה לא יכלו לעזוב אותנו כשיצאנו מן הכפר...

הביקור ייערך ביום שישי הקרוב, ה-7.5.10,

ההסעה תצא בשעה 9:00 מרחבת שלמה סיקסט (תחנת רכבת ארלוזרוב)

חזרה משוערת לת"א בשעה 14:00.

אנא הירשמו בטופס המצ"ב כדי להבטיח את מקומכם עמנו

לינק לטופס הרשמה