סיור באזור ההתנחלות אריאל

זהו הסיור הראשון של הקבוצה שלי – ת"א שכם. זו גם פעם ראשונה שאני מביאה אנשים מה"בית" לראות חלק חשוב מהפעילות של "לוחמים" – אוחזת בי התרגשות כמו בפעם הראשונה שמביאים את החבר הביתה לפגוש את ההורים. מה יחשבו? האם נאה יהיה הכיבוש בעינהם? או האם אכן יצליח הסיור להראות להם, לא ע"י שכנוע אלא פשוט ע"י הצגת העובדות כמו שהן – את אשר נעשה באמת בשטח, כל כך קרוב לתל אביב, לב ליבו של המיינסטרים הישראלי?

עולים לאוטובוס. עידן מתחיל בהדרכה. הזמן קצר והמלאכה מרובה. נוסעים בכביש 5 – הופ! עברנו את הקו הירוק, בלי שזה כאב לנו, בלי שהרגשנו. דווקא ממש יפה ונחמד פה בשטחים, אפילו מחסום אין.

לאחר עוד כמה דקות נסיעה מגיעים לאלקנה בכדי לצפות בקרוב באחד מעוולות גדר ההפרדה הרבות כל כך – בית משפחת עמאר, כלוא בין חומות וגדרות, מנותק מן הכפר, מנותק מן הישוב היהודי שבשוליו הוא עומד. מבוצר. קשה להתעלם מהסיפור החלמאי, ובעיקר, האכזרי; המציאות המטופשת שנכפתה על משפחה זו בשל גדר ההפרדה, החיים של להיות לא כאן ולא שם.

מאלקנה אנחנו ממשיכים לאזה"ת אריאל מערב. בשבילי אחת מהנקודות החשובות ביותר בסיור, משום שכאן אני, בסיור ההכנה שעידן העביר לקבוצה, ראיתי בפעם הראשונה את החיבור שלי לכיבוש – לא חיבור פוליטי או אידאולוגי, אלא דווקא כלכלי. כל כך הרבה חברות מוכרות, המייצרות מוצרים תמימים לגמרי, אשר נמצאות באזורי התעשייה האלו, לא כדי לעשות דווקא, לא כי הן מאמינות במשהו, אלא כי זה פשוט משתלם, זה פשוט כדאי. וכל עוד הכסף ימשיך לזרום באין מפריע – הן ימשיכו להיות שם. לא סתם שרו פעם “money makes the world go round”. הישראלים שיבואו לסיור הזה, יקבלו את הסטירה לפרצוף שכן, גם הם, כמו כל השאר, תומכים כלכלית בכיבוש. אז חרם או לא חרם? נקווה שמי שהיה בסיור ישאל את עצמו את השאלה הזו.

לאחר מכן ממשיכים לאריאל, מרחק של כ-5 ק"מ מאזה"ת אריאל מערב, ומשם לפגוש כמה חברים פלסטינים מהקבוצה בכדי לבקר יחדיו בחווארה. חיילי צה"ל עוצרים אותנו במחסום תפוח ומסבירים לנו באדיבות שלא ניתן כרגע לעבור עד שיבוא ג'יפ צבאי ללוות אתנו כדי להגן עלינו מפני זריקות אבנים פוטנציאליות. אנשים מהקבוצה מתרעמים, דווקא צה"ל, מבלי להתכוון, מוסיף עוד נקודה חשובה בסיור שלא היינו יכולים להדגים לולא עזרתו האדיבה - יש כל-כך מובן מאליו בחופש לזוז מנקודה X לנקודה Y מבלי לתת על זה דין וחשבון לאף אחד, שאינך מרגיש את טעם החופש עד שהוא נלקח ממך - גם כשהכוונות טובות וההסברים נאמרים באדיבות; כי אפשר להסביר מיליון פעם במילים כמה זה מעורר תסכול וכעס כשמישהו אחר מונע ממך להגיע לאיפה שאתה חייב להגיע, אבל עד שאתה לא מרגיש את זה על בשרך, ולו במעט, לא תוכל באמת להבין.

לאחר עיכוב של כחצי שעה, מגיע הג'יפ הצבאי ונוסעים לחווארה, איפה שבריוני יצהר תקפו עוד פעם, ניפצו חלונות ושברו נדנדות בגן משחקים, שכפי שמסתבר לנו מסיפור של אחד מאנשי הכפר, לא באמת נמצא בשימוש בדיוק בגלל תקיפות שכאלה. אחרי ששומעים סיפורים על התסכול המתמשך של אנשי הכפר לאור התנהגות המתנחלים (וברקע חיילי צה"ל מסיירים, מסתבר שצריך להגן עלינו בעיקר מפני היצהרניקים ולא רק מזריקות אבנים פלסטיניות), אנחנו ממשיכים לחלק הנחמד (והאחרון) של הסיור, הולכים דרך חווארה ל"קאנטרי קלאב" האזורי, יושבים על שפת הבריכה, אוכלים מאפים טעימים, הישראלים והפלסטינים מדברים על הפעילות של לוחמים. זו תחנה חשובה, כי מעבר להצגת העובדות, הבדרך כלל מייאשות, צריך גם לתת איזשהו טעם של עתיד משותף אפשרי. אז נכון שלא נפתור את בעיותינו בישיבה מסביב לבריכה, אך חשוב, בסופו של דבר, לתת לעצמנו סיבה להאמין שאולי, מתישהו, זה יסתדר.

לאחר הסיור התחושה היא שהצלחנו לחצות מעט מן החומה הפיסית והמנטלית שלכל כך הרבה גורמים יש אינטרס שתעמוד בינינו ובין המציאות, בינינו ובין האנושיות, בינינו ובין עתיד שיש בו תקווה, לכולנו.

נכתב ע"י דפנה רייך, חברה בקבוצת ת"א- שכם