סאלח, נציג תושבי שייח' ג'ראח נפגש עם משתתפי הסיור
אתמול השתתפתי לראשונה בפעילות של "לוחמים לשלום" – סיור בבילעין, בשיח' ג'ראח ובסילואן ובמפגש בלתי אמצעי ולא דרך אמצעי התקשורת עם האנשים שזה ביתם ועם המתרחש במקומות האלה. זו הייתה חוויה ותובנה שהלמו בי בעוצמה: יש עם מי לדבר. יש פלסטינים שאחרי 43 שנות כיבוש מאמינים בשלום, שמאמינים בדיאלוג, שמאמינים במחאה לא אלימה, שמאמינים שאנשים בני שני העמים יכולים למגר את הפוליטיקאים, את האיבה, את הפחד ולהבטיח עתיד מואר ונאור יותר לכולנו, לילדינו. מאמינים שצריך ואפשר להפסיק את הכיבוש.איכשהו קשה לי לאחוז בקצה חוט ולגולל את הסיפור. מאין להתחיל? אני סיפור ארצישראלי נדוש. חניכת "השומר הצעיר", שעוד לפני 67', יצאה בלילה לרחובות לכתוב על גדרות, "יבוטל הממשל הצבאי"... אחר כך התגייסנו לנח"ל. ההיאחזות שלנו הייתה "צור נתן", מעל קלקיליה שהייתה מעבר לגבול שעדיין לא היה ""הקו הירוק". ובמלחמת ששת הימים הבנים של ה"גרעין" לחמו בסיני ואבא שלי לחם בירושלים. ואחר כך האופוריה, והטיולים לשטחים – ומחנות הפליטים, ועדיין האמנתי שהנה, עוד רגע, נגיע להסכמים, נעשה שלום ונצא מכאן. ומכאן והלאה: מלחמת יום כיפור, וארבעה בנים שגודלו להאמין בשלום ובפתרונות של שלום לסכסוך, אבל כבר ירדו למקלט ביישוב בצפון שבו חיינו אז, בעת שאבא שלהם, האיש שלי, נלחם בלבנון (הראשונה) – אז, ובהפגנה על הטבח בסברה ושתילה, התחיל השבר. הפסקתי להאמין בצירוף האבסורדי "מלחמת אין ברירה". וב"לבנון השנייה" לחמו שלושה מהם. ובעוד בני ממשיכים להאמין ואף להיות מעורבים בפעילות בין יהודים לערבים אזרחי ישראל ובין ישראלים לפלסטינים, הלכתי אני והתכנסתי בבועה שלי, התחפרתי בה... והרגשתי רע עם אוזלת היד שלי עם חוסר המעש. הטקסים של יום הזיכרון – שמאוד חשובים לי – הפכו לבלתי נסבלים. אמרתי: "אם אשמע עוד פעם אחת 'מנשרים קלו...', 'אנחנו מגש הכסף', או איזה נאום נבוב של פוליטיקאי כזה או אחר, אני אצרח". וככה הגעתי לטקס יום הזיכרון של לוחמים לשלום. כבר ארבע שנים שאנחנו משתתפים בו.
השנה היו אלה הדברים של רמי אחנן שטילטלו אותי. הרגשתי שהוא מדבר אלי אישית: "הערב הזה אני רוצה לדבר דווקא אל אלה שיושבים על הגדר... אני רוצה לפנות אל ציבור השמאל לגווניו, המאוכזבים והכועסים, אלה שלוקים באדישות, בייאוש וברפיון, אלה שמסתגרים בבועה של עצמם... שאינם מעורבים איתנו במלחמה הקשה הזאת נגד חיידק הכיבוש הטורף הזה שמאיים להשמיד את צלם האנוש של כולנו... אני רוצה להגיד להם שהמשך העמידה מן הצד הוא שותפות לפשע!"
אני לא רוצה להתחבא עוד – במילותיו של רמי אלחנן – "מפני המציאות המרה שמסתתרת רק מטרים ספורים ממרכז חיינו: הכיבוש, גזל האדמות והבתים, ההתעללות הדיכוי וההשפלה היום–יומיים..." אתמול, אתכם, פגשתי את הנגזלים, את המושפלים, את הנדרסים ברשעות, את המושלכים מבתיהם ע"י קלגסים "יראי שמיים", שליחים כביכול של אלוהים שהם בעצמם יצרו להם – שום אלוהים לא שולח אנשים להתעמר כך בבני אדם. רק פוליטיקאים מרושעים שמעוותים את הדמוקרטיה והחוק להשגת מטרותיהם מסוגלים לכך. רק אנשים אטומים ורעים. פגשתי פלסטינים וישראלים שלא מוכנים לעמוד מן הצד, שלא מוכנים לשתוק נוכח הרשעות והטמטום והעדר החקירה ומשפט וצדק בסיסיים. פגשתי פלסטינים שמאמינים יותר ממני שאנחנו, למרות הכול, יכולים ביחד להפסיק את הכיבוש. לעשות שלום. אני אתכם. לא רק למען הפלסטינים, בגללנו, למעננו, למען צלם האנוש שלנו ודמותה של המדינה. רחל.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה