נסעתי אתמול לביקור ההזדהות שארגנה קבוצת שכם-ת"א לכפר לובן א-שרקייה לאחר שהוצת ונשרף המסגד שלהם בכפר. מכל כפרי הגדה אני זוכר את השם של לובן א-שרקייה כי הוקפצתי לאזור כחייל ב1991 לאחר הפיגוע בו נרצחה בין השאר רחלה דרוק (ראה שבות רחל ורחלים). מילאנו מיניבוס ועלינו לכפר, ואחרי קבלת פנים קצרה של שורת לחיצות ידיים לקחו אותנו למסגד השרוף לראות את שתי ערימות הקוראנים השרופים ואת קו השריפה שהולך לאולם הראשי ושורף רצועה רחבה של השטיח אבל לא את השטיח כולו, כאילו סימנו לאש מסלול.
לאחר השהות במסגד עלינו בבניין המועצה לקומה השנייה, לחדר ישיבות, שם סודרו כיסאות פלסטיק בצד שלחן ישיבות גדול. דיברו ראש הכפר, ראש הפת"ח בשכם, תאופיק תיראווי (לשעבר ראש המודיעין ברשות), חבר נוסף במועצת הפת"ח והאימאם. חוץ מזה נכחו בחדר עוד מכובדים רבים מהכפר והאיזור. מהישראלים דיברו רוני סגולי והרב ברי לף מ"רבנים לזכויות אדם" והכל תורגם בכשרון וריכוז רב על ידי עידן בריר.
אי אפשר היה לצלם את הארוע הזה לטלויזיה כי הצופה הממוצע, היה משתעמם למוות. כולם אמרו את אותו דבר בעצם. לא היתה התלהמות. דברו על שלום, על הסובלנות שבדת האיסלאם, על היד המושטת לשלום (רק דובר אחד הזכיר את היד השנייה שעדיין יכולה לאחוז בחרב). רוח של אי-אלימות עמדה באויר החדר.
ולכל זה היה דרוש רק מיניבוס אחד של ישראלים. בינתיים למטה המתינו לאלפיים מתפללים, מנחה התפילה מנה במערכת ההגברה בעוצמה רבה שמות כמו חג' אמין אל-חוסייני ועז א-דין אל-קסאם
ושתי קומות מעל כל זה שררה אי-אלימות.
אתמול חוויתי את מה ששמעתי בהרצאה המצולמת של פרופ' מייקל נגלר , ומפיהם של חברי קבוצת ירושלים על הנוכחות שלהם בהפגנה בסילואן. כשאתה מביא "אנרגיה" של אי אלימות למקום טעון, אתה משנה את הסיטואציה ומשנה את האנשים. כשישראלים מגיעים להזדהות עם פלסטינים שמסגדם נשרף, נשבר הקו האלים שחוצה ישראלים ופלסטינים. כשאדם שהוא רב יהודי מזדהה עם מוסלמים שמסגדם הוצת, נעלם הקו האלים באותו רגע של מאבק בין יהודים למוסלמים. יכול להיות שמה שנאמר בקול הוא לא בדיוק מה שחשבו חלק מהדוברים בליבם כשבאו ללובן א-שרקייה. זה לא משנה. כי עצם הדברים שנאמרו בקול משפיעים גם עליהם וגם על השומעים.
תודה למארגני הביקור.
נכתב ע"י איתמר פייגנבאום, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום'
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה