אל"מ וירוב והחקירה הפלילית

אל"מ איתי וירוב (התמונה נלקחה מאתר דובר צה"ל)

בימים אלה מתפרסמת באינטרנט עצומה של אנשים הקוראים למדינה להימנע מחקירה פלילית נגד אל"מ איתי וירוב, מח"ט כפיר לשעבר, על העדות שנתן במשפטו של חייל החטיבה, אדם מלול, בה נשמע וירוב אומר ש"סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה היא סבירה".
אלו העובדות הגלויות, לכאורה, של האירוע.
הבעיה עם עדותו של וירוב קשורה בסטנדרט שהציב לאורך שנות חייה של החטיבה הצעירה.
יש משהו מטריד באלוף משנה אשר מתגייס להגן על חייל מחטיבתו, לאחר שחייל אחר בחטיבה העיד על אותו חייל על כך שהתעלל בעצירים פלסטינים.
מטרידה עוד יותר העובדה שלאחר שפורסמו מקרים אחרים של התעללות מזעזעת של חיילי החטיבה בפלסטינים בתכנית עובדה, מצא לנכון אל"מ וירוב, כמח"ט מכהן, לפנות לאילנה דיין במכתב משתפך ובכייני הקורא לה לזכור כי חיילי החטיבה מגינים עליה ועל משפחתה בלילות הקרים בהם היא נמצאת בביתה. המסר העולה מן המכתב הוא מסר בעייתי ביותר, של דרישה כמעט מפורשת שלא להציק לחטיבה בשם קדושת פעילותם המבצעית.
התנהלות זו של וירוב מטרידה כיוון שהיא נטולת הבנה באשר לתפקידו כמח"ט של חטיבה אשר מעבירה את כל זמנה בתוך אוכלוסייה אזרחית. אל"מ וירוב מתנהל כאדם המאמין שמטרה עליונה היא הרעות. גם אם היא משרתת התעלמות מוחלטת מציוויים מוסריים עליונים ממנה. כבוד האדם, למשל.

אל"מ וירוב אשם. הוא אשם בכך שלא השכיל להבין שתפקידו אינו לרוץ ולחפות על חייליו מאירוע התעללות אחד למשנהו, תוך שהוא מתלונן על כך שהחברה אינה מבינה שחייליו שוכבים בבוץ ועושים ימים כלילות במחסומים. תפקידו של וירוב היה ליצור סטנדרט גבוה של מוסר אנושי, כזה שחיילו המתבוססים בבוץ השגרה השוחקת ירצו לשאוף אליו.
וירוב, כאחרון הטוראים, יצר סטנדרט שהטיב בעצמו לתאר במשפט של אדם מלול-
לפעמים ברכיה, לפעמים סטירה, גם במצבים בהם חיילים אחרים מחטיבתו חשו היטב שנחצה הגבול.
וירוב חתום על כל סטירה, על כל ברכיה או חניקה, על כל אירוע של התעללות קשה ולא חסרים כאלה, שנלקחו כהחלטה של חיילים בדרגות נמוכות, בלי שיהיה להם כל ערך אנושי לשאוף אליו, מלבד החיפוי זה על זה, הרחמים העצמיים והצדקנות הלאומנית, כציווי עליון.

נכתב ע"י איה רוט, חברה בתנועת לוחמים לשלום