אמש התנצלה בריטניה על אירועי יום ראשון הארור שהתרחשו לפני 38 (!) שנה בעיירה דרי שבצפון אירלנד. ראש הממשלה השמרן, דיוויד קמרון, הצהיר כי למרות שהוא פטריוט אשר לעולם אינו מעוניין לבקר את צבאו, שאותו הוא מחשיב ל"צבא הטוב בעולם", הרי שאין ספק שהטבח של 13 קתולים באותו יום עקוב מדם לא היה מוצדק וגם אינו ניתן להצדקה.
השימוש המופרז והלא מוצדק בכוח מצד כוחות הביטחון הבריטיים באותו יום ראשון של 30 בינואר 1972, הבעיר את השטח והוביל לפתיחת המאבק האלים הקשה מצד הצבא האירי הרפובליקני (IRA) ומנגד מצד מחתרות היוניוניסטים. כמובן, אותו סיפור מוכר של שימוש בכוח (מטעם "הצבא הטוב בעולם") שמוביל להסלמה, לטרור. כעת אנשי הצבא וכוחות הביטחון הבריטיים שהפריזו בכוח, חשופים להליכים משפטיים נגדם. זה לקח כמעט ארבעה עשורים, אך לבסוף ממשלת בריטניה מכה על חטא והאנשים האחראים צפויים לשאת בדין.
בשנה שעברה הייתי בדרי, לשעבר לונדון-דרי, במסגרת מסע של קבוצת ת"א-טול-כרם לצפון אירלנד. פגשתי באופן אישי לוחמים לשעבר שכמו רבים אצלנו ב"לוחמים לשלום", עשו את המעבר ממאבק מזוין לעשייה משותפת לא אלימה לטובת שלום. האנשים האלה פעלו לקראת הסכם יום שישי הטוב, וממשיכים לפעול יחד לשלום גם אחרי חתימת ההסכם, מתוך הבנה ש"ממשלות חותמות הסכמים, אנשים עושים שלום".
אתמול פגשתי בבית קפה ביפו את עימאד, שנפצע באפריל בראשו מרימון גז שהושלך לעברו בהפגנה בבילעין.
איש עדין נפש, עימאד, שאת מצחו מעטרת היום צלקת בצורת רוגטקה (כך בדיוק). ממש דוד נגד גוליית. הוא מנסה להשתקם. הפסיק לעבוד. ממשיך להגיע לבילעין. אמרתי לו שאני מחזקת ותומכת, אך מבקשת שישמור על עצמו ומזמינה אותו לבוא לשייח' ג'ראח. שם העניינים קצת יותר רגועים... עדיין.
אני אוהבת את ה"רוגע" הזה של הפעילות בג'ראח. מעין פסטיבל מחאה שבועי עם תופים ומקצב של אחדות, של תקווה לשינוי. אני רוצה להאמין שאכן "לא ניתן להמית מחאה עממית". כי אופי המאבק בבילעין והסיכונים המיידיים הכרוכים בו מצליחים להרתיע אותי מלהשתתף, למרות תמיכתי העקרונית. אך לג'ראח אני מגיעה וגם משדלת אנשים לבוא, בלי נקיפות מצפון על הסכנה שאני עלולה להביא עליהם ("מי שחשוב לו לא 'להתלכלך' ולא להיעצר, יכול להתנהג באופן שיבטיח שזה לא יקרה", אני מבטיחה ומרגיעה את עצמי, את המשפחה ואת התומכים המבוששים לבוא).
אבל גם כאן יש לי חשש שהביטחון הזה שלי הוא מדומה או לפחות זמני. כרגע הפעילים רק "מפריעים לשוטרים במילוי תפקידם", ולפיכך נעצרים בכוח ונגזלים מזכותם להביע מחאה. אליקים, חברנו ומתאם קבוצת ירושלים-רמאללה, נעצר במאי והורחק יחד עם עוד 11 פעילים בצו בית משפט מכל פעילות מחאה הקשורה לשייח ג'ראח. כל זאת, כיוון שהפעילים העזו לשבת מול המחסום המשטרתי שלובי ידיים ולזעוק: "הפאשיזם לא יעבור" ו"תשוחרר שייח' ג'ראח."
אכן, ישיבה שלובת ידיים היא הפרעה קשה לשוטרים במילוי תפקידם, שהוא לאבטח את ההפגנה המאושרת על פי חוק (בעצם עפ"י החלטת בג"ץ שהגן על החוק מפני רשויות הביצוע והאכיפה. בכ"ז, דמוקרטיה...).
אז בינתיים אני אמשיך למחות במקומם, ואקרא לכל מי שחשובה לו דמוקרטיה וזכויות אדם בסיסיות להמשיך לבוא ולהפגין נוכחות. אקרא גם לממשלה ולכוחות הביטחון לאפשר ואף לעודד מחאה עממית כ"כ לגיטימית, מרוסנת ולא אלימה.
נכתב ע"י נטע אסנת, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'
השימוש המופרז והלא מוצדק בכוח מצד כוחות הביטחון הבריטיים באותו יום ראשון של 30 בינואר 1972, הבעיר את השטח והוביל לפתיחת המאבק האלים הקשה מצד הצבא האירי הרפובליקני (IRA) ומנגד מצד מחתרות היוניוניסטים. כמובן, אותו סיפור מוכר של שימוש בכוח (מטעם "הצבא הטוב בעולם") שמוביל להסלמה, לטרור. כעת אנשי הצבא וכוחות הביטחון הבריטיים שהפריזו בכוח, חשופים להליכים משפטיים נגדם. זה לקח כמעט ארבעה עשורים, אך לבסוף ממשלת בריטניה מכה על חטא והאנשים האחראים צפויים לשאת בדין.
בשנה שעברה הייתי בדרי, לשעבר לונדון-דרי, במסגרת מסע של קבוצת ת"א-טול-כרם לצפון אירלנד. פגשתי באופן אישי לוחמים לשעבר שכמו רבים אצלנו ב"לוחמים לשלום", עשו את המעבר ממאבק מזוין לעשייה משותפת לא אלימה לטובת שלום. האנשים האלה פעלו לקראת הסכם יום שישי הטוב, וממשיכים לפעול יחד לשלום גם אחרי חתימת ההסכם, מתוך הבנה ש"ממשלות חותמות הסכמים, אנשים עושים שלום".
אתמול פגשתי בבית קפה ביפו את עימאד, שנפצע באפריל בראשו מרימון גז שהושלך לעברו בהפגנה בבילעין.
איש עדין נפש, עימאד, שאת מצחו מעטרת היום צלקת בצורת רוגטקה (כך בדיוק). ממש דוד נגד גוליית. הוא מנסה להשתקם. הפסיק לעבוד. ממשיך להגיע לבילעין. אמרתי לו שאני מחזקת ותומכת, אך מבקשת שישמור על עצמו ומזמינה אותו לבוא לשייח' ג'ראח. שם העניינים קצת יותר רגועים... עדיין.
אני אוהבת את ה"רוגע" הזה של הפעילות בג'ראח. מעין פסטיבל מחאה שבועי עם תופים ומקצב של אחדות, של תקווה לשינוי. אני רוצה להאמין שאכן "לא ניתן להמית מחאה עממית". כי אופי המאבק בבילעין והסיכונים המיידיים הכרוכים בו מצליחים להרתיע אותי מלהשתתף, למרות תמיכתי העקרונית. אך לג'ראח אני מגיעה וגם משדלת אנשים לבוא, בלי נקיפות מצפון על הסכנה שאני עלולה להביא עליהם ("מי שחשוב לו לא 'להתלכלך' ולא להיעצר, יכול להתנהג באופן שיבטיח שזה לא יקרה", אני מבטיחה ומרגיעה את עצמי, את המשפחה ואת התומכים המבוששים לבוא).
אבל גם כאן יש לי חשש שהביטחון הזה שלי הוא מדומה או לפחות זמני. כרגע הפעילים רק "מפריעים לשוטרים במילוי תפקידם", ולפיכך נעצרים בכוח ונגזלים מזכותם להביע מחאה. אליקים, חברנו ומתאם קבוצת ירושלים-רמאללה, נעצר במאי והורחק יחד עם עוד 11 פעילים בצו בית משפט מכל פעילות מחאה הקשורה לשייח ג'ראח. כל זאת, כיוון שהפעילים העזו לשבת מול המחסום המשטרתי שלובי ידיים ולזעוק: "הפאשיזם לא יעבור" ו"תשוחרר שייח' ג'ראח."
אכן, ישיבה שלובת ידיים היא הפרעה קשה לשוטרים במילוי תפקידם, שהוא לאבטח את ההפגנה המאושרת על פי חוק (בעצם עפ"י החלטת בג"ץ שהגן על החוק מפני רשויות הביצוע והאכיפה. בכ"ז, דמוקרטיה...).
אז בינתיים אני אמשיך למחות במקומם, ואקרא לכל מי שחשובה לו דמוקרטיה וזכויות אדם בסיסיות להמשיך לבוא ולהפגין נוכחות. אקרא גם לממשלה ולכוחות הביטחון לאפשר ואף לעודד מחאה עממית כ"כ לגיטימית, מרוסנת ולא אלימה.
(צילום: גיל יוחנן)
כי לא צריך לשמוע את רה"מ קמרון כדי להבין שניסיונות דיכוי הכוללים שימוש מופרז בכוח, סופם להוביל לעוד אלימות, שבסופה מישהו יישא בדין, גם אם זה ייקח ארבעים שנה.נכתב ע"י נטע אסנת, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה