אפרטהייד או לא אפרטהייד- זאת השאלה והתשובה

יוצא לי מידי פעם להיתקל בישראלים שעדיין מסרבים להשלים עם העובדה שמה שאנחנו עושים בשטחים זה אפרטהייד פר-אקסלנס - בלי דימויים, בלי לשון משל - אפרטהייד, הדבר עצמו ובמלוא חומרתו;


שלהחזיק שטח הפקר במשך 43 שנים עם אוכלוסיה מסוימת ללא אזרחות, ללא זכויות אדם שוות, וללא הגנת חוק צודק ואמיתי לא עולה בקנה אחד עם השאיפה להיות מדינה דמוקרטית המבוססת על שלטון חוק;

שנישול אנשים מאדמתם הפרטית תוך שימוש מניפולטיבי וזדוני בפסאודו-חוקים, איסור עליהם, מכוח תקנות, לנוע בכבישים מסוימים, הוראות הפתיחה באש עליהם, עילות ואופן מעצרם, השפלתם השיטתית, האיסור המוחלט עליהם לבנות ולהתרחב, חסימת הכניסות ליישוביהם, הקפתם בגדר הרמטית - שכל אלו הנעשים בצורה סלקטיבית, מפלה ושרירותית על פי גזע הופכים אותנו, כן, לגזענים.

כן, יש עדיין ישראלים המסרבים לקבל את העובדות הללו, על אף כל מה שקורה בפועל ובצורה כל כך בוטה במשך כל כך הרבה שנים.

הם מתחרשים אינסטינקטיבית כשכמעט כל העולם זועק במקהלה ובאופן עקבי שוב ושוב: התעוררו! תחת זאת, הם מדביקים בצורה שיטתית לכל זועק כזה את התווית הגורפת, הנוחה, והמזולתת לעייפה: אנטישמי.

ואם, חס ושלום, הזועק הוא יהודי - הם ידביקו לו את התוית: בוגד.

ההתעקשות על הכינויים אפרטהייד וגזענות איננה התפלפלות סמנטית גרידא. היא קריטית להבנה של חומרת המצב והפתרון לו. מדיניות רעה זו היא פועל יוצא ישיר של דבר אחד: אחזקת טריטוריית אדמה, על בני אדם החיים בה, כשטח הפקר - הכיבוש. הכרה כנה באופי הלא מוסרי והלא דמוקרטי של שלטוננו היא זו המובילה להבנה שהכיבוש, עם כל הרצון הטוב, חייב להסתיים. אם נמשיך להתכחש, אזי נמשיך להאמין שאפשר להמשיך להיות כובש עוד 43 שנים ושהכול יהיה בסדר.

יש למצב ההכחשה העגום הזה צד שלילי אבל יש לו גם צד חיובי, כן גם צד חיובי.

הצד השלילי הוא כמובן שהישראלים מצויים בהכחשה והדחקה עמוקים ועד שלא ישתחררו ממצב הכחשתי זה אין תקווה לשינוי. דומה הדבר לאנס אשר כל עוד הוא מסרב לקבל את עובדת היותו אנס לא יוכל להשתקם וימשיך לפגוע ולהיענש. כפועל יוצא מחוסר שינוי מהותי בהתנהלותנו, פלסטינים בשטחי ההפקר הכבושים ימשיכו לסבול סבל והשפלה נוראים, יותר ויותר מהם יפנו לשנאה, ללאומיות רדיקלית, לתנועות דתיות פונדמנטליסטיות ובייאושם גם לטרור, וקיומה של מדינת ישראל, ביטחון אזרחיה, ובריאותה המוסרית יעמדו בסכנה הולכת וגדלה. תקופת הרגיעה מפיגועים שאנו נמצאים בה כרגע אינה תוצאה של גדר הפרדה מחוררת או של מחסומי דרכים ברי-עקיפה, כפי שהמדחיקים רוצים להאמין. רגיעה זו היא החלטה פוליטית פלסטינית המגובה באמצעות כוחות השיטור "דייטון", כפי שיודע כל מי שמצוי בפרטים ובשטח. עניין של זמן הוא, זמן קצר מאוד, עד שחבית השריפה תתלקח מחדש, כי כמה זמן עוד יכולים בני אדם לחיות בהשפלה והפליה כל כך קשים?

אבל כפי שציינתי יש לעניין ההכחשה הזה גם צד חיובי ואופטימי: עצם סירובם של ישראלים להכיר בהיות מדינת ישראל מדינת אפרטהייד גזענית מלמדת שחשובה עדיין לאנשים אלו תדמיתם המוסרית בעיני עצמם. אחרת, מן הסתם, לא היה מפריע להם להכיר בהיותם כאלו, כפי שלדוגמא לא היה אכפת לאיטלקים בתקופת השלטון הפשיסטי או לגרמנים בתקופת הנאצים או לחלק נכבד מהמתנחלים כיום להודות בפה מלא ואף להתגאות בתפישותיהם הגזעניות.

עצם העובדה שכן חשובה לישראלים רבים תדמיתם המוסרית בעיני עצמם היא פתח אופטימי לשינוי, קרן אור גם בתקופה החשוכה במיוחד שבה אנחנו נמצאים. כי במוקדם או במאוחר תתנפץ מציאות הכיבוש בפניהם. המציאות הזו היא יותר מידי בוטה מכדי שתוכל להסתתר עוד לאורך זמן והיא הופכת ליותר ויותר בוטה עם הזמן. אמנם 43 שנים הם זמן עצום כדי להתעורר - 43 שנים שלמות של אחזקת שטח כבוש כשטח הפקר - אך יש אנשים שההתעוררות לוקחת להם טיפה יותר.

צריך לנער אותם היטב כדי שיתעוררו, אולי לשפוך מים קרים, להקים רעש, סתירות עדינות. הם בסך הכול אנשים טובים שבלעו בטעות יותר מידי כדורי שינה, לרוב בעידוד הרשויות האמורות להיות אמונות על בריאות הציבור.

אז אל ייאוש. אל ייאוש גם כשנראה שהכול הולך לאבדון. אל ייאוש כשעוד אזרח פלסטיני נורה על ידי כוחות צה"ל ומכונה בדיעבד מחבל. אל ייאוש כשראש עיר פרובוקטור ומגלומן מנסה להרוס בתים בשטח כבוש ממניעים לאומניים ותחת אצטלות פורמאליות מלאכותיות. אל ייאוש כששוב פלסטינים נחסמים מלהגיע לאדמתם החקלאית וכפועל יוצא היא מופקעת מהם על בסיס אי הגעתם ועל ידי אותו גורם שחוסם אותם. אל ייאוש כשקשישים, נשים, ילדים, וחולים מעוכבים ומושפלים במחסומים. אל ייאוש כשכוחות הביטחון יורים במפגינים. אל ייאוש כשישראל מתנהגת כאחרון הפיראטים בלב ים, ומתלהמת, אחר כך, כאחרון הבריונים בשכונה מול העולם כולו. אל יאוש כשהתקשורת הישראלית מסננת דיווחים על המצב כהוויתו ומציירת תמונה לאומנית צדקנית מגויסת. אל ייאוש כי נידונתם לראות את שאחרים עדיין לא מסוגלים לראות. המשיכו להאמין בצדקת הדרך כמו כלב נחיה המוביל את אדונו העיוור, כי זה ייעודכם האומלל, כי אין לכם כבר ברירה אחרת. והמשיכו לטפטף את העובדות לאשורן בשיטתיות, ביושר, ובהרבה אהבה וחמלה לבני אדם באשר הם.

נכתב ע"י ארז קריספין, פעיל בתנועת  "לוחמים לשלום".