באיו"ש אין תאטרון

הגענו בשבת בבוקר לשופא, כפר פלסטיני סמוך לעיר טול כרם, חמישה ישראלים חברי קבוצת תל אביב- טול כרם. יצאנו מוקדם כדי לעשות חזרות לקראת ההפצגה (הפגנה + הצגה. הזכויות שמורות לעידן מאיר) שתתקיים בחסימה העליונה של הכפר אחר הצהריים.

בטירה, מבנה מפואר שאנחנו נפגשים בו לפעמים, התחלנו את החזרות. אבל תחילה החימום: עשרה מבוגרים, גברים ונשים, פלסטינים וישראלים, עומדים במעגל, משמיעים קולות ועושים תנועות משונות. עשרה אנשים נהנים ביחד, למרות הכל. אל הטירה נכנסו ילדים וצעירים, הסתכלו עלינו וצחקו, ממבוכה ומהנאה. כעבור מספר שעות יעמדו מולנו החיילים ויצחקו כשחן יעביר את החימום, יתפרצו לתוך ההצגה כאשר תינתן להם ההזדמנות, יצעקו ויאיימו עלינו. אבל בטירה היה משעשע, שם הרגשנו בטוחים.

ההצגה מבוססת על סיפור אמיתי של אחד מחברי הקבוצה: חייל בסדיר וקצין מילואימניק, החייל הוא חובש והקצין הוא רופא במקצועו, מקימים מחסום מאולתר ליד כפר פלסטיני. אל המחסום מגיעים סבא ושני נכדים. הסבא עבר ניתוח בבטן בבית החולים שבעיר וכעת הוא הוא רוצה לשוב לביתו שבכפר. הזקן נתמך בשני בניו. בהגיעם למחסום החייל והקצין מסרבים לתת להם לעבור ומורים להם להיכנס לכפר בדרך אחרת, ארוכה הרבה יותר. אחד הבנים, המתון מבניהם, מסביר לחייל את המצב ולבסוף נלקחות משני הצעירים תעודות הזהות. לאחר בדיקתן מתברר שאחד מהבנים מבוקש על ידי הצבא מכיוון שהוא חזר מלימודים בחו"ל מעוניינים לתחקר אותו. בכל פגישה אנחנו מנסים לחדד את הסצנה, להבין בצורה טובה יותר ממה היא מורכבת וכיצד למסור את הסיפור לקהל.


השעה היעודה הגיעה ויצאנו, ישראלים ופלסטינים, לתהלוכה בתוך הכפר, לכיוון החסימה, שם יתקיים האירוע התיאטרוני שבסופו, כך קיווינו, נקיים תהלוכה על כביש האפרטהייד שבין שני חלקיו של הכפר ומותר לישראלים בלבד. את שאר הישראלים, שיגיעו בהסעה, נפגוש בחסימה. אולם ציפתה להם הפתעה. שלושה ג'יפים צבאיים המתינו במחסום ג'בארה ואסרו עליהם להיכנס לגדה בטענה שזהו שטח צבאי סגור. המפגינים ירדו מהאוטובוס והתחילו לצעוד. בשלב זה החיילים עשו צעד משונה ולא ברור וניאותו לתת להם להיכנס ואף ליוו את האוטובוס עד לכניסה לכפר.מן הסתם הצבא ידע אודות קיום ההפגנה.

הגענו לחסימה העליונה בשקט מופתי. הקהל התיישב והמתין, החיילים והשוטרים צפו גם הם, גם הם המתינו. בהתחלה חן, חבר הקבוצה, הפעיל את הקהל עם תרגילי חימום.

על פי "תיאטרון המדוכאים" של אוגוסטו בואל, שברוחו אנחנו פועלים, הקהל הוא חלק מההצגה, הוא אינו פסיבי כמו בתאטראות האחרים. לאחר החימום הורכבו בזריזות שתי מכונות, אחת מהן בעצת הקהל.

החיילים עמדו מולנו, צפו משועשעים בתרגילי החימום. אני בטוח שלא לזה הם ציפו. הפגנה היא דבר אחר לגמרי.

ההצגה מתחילה. השחקנים מתלבשים. את החייל הפשוט שיחק אייל ואת הקצין שיחק מוניר, שניהם לבשו חולצת מדים. את הזקן שיחק צחי, שלבש כפייה ומעין חלוק לבן וארוך. איאד ומחמוד, ששיחקו את בניו של הזקן, לא החליפו בגדים ושיחקו נהדר. בתפקיד המתנחלת הייתה רוני, שלבשה חצאית וכיסתה את ראשה במטפחת. החייל והקצין בונים את המחסום. שתי דקות בתוך ההצגה והנה רצים לעברם של החיילים שלנו חיילים של הצבא הישראלי, שני קצינים. אחד הקצינים צורח עלינו ועל מוניר ואומר שאנחנו מבזים את המדים. הוא מתעקש שמוניר יוריד את החולצה. מאייל ביקשו להוריד את החולצה מכיוון שניתן להאשימו בהתחזות לחייל.

זה מחזה ואנחנו מתחזים, אמרנו לקצין, השחקן האורח שביצע את תפקידו בצורה אמינה. זה תאטרון. בתל אביב אפשר ללבוש בהבימה מדים ופה לא? אין תאטרון באיו"ש, ענה הקצין. ובכן אין תאטרון באיו"ש ואין תרבות ואסור לדמיין. מותר רק להפחיד ולשלוט ולשמור על המתנחלים. המשכנו את ההצגה. החיילים שלנו לא צריכים מדים כדי לשחק. אנחנו רק משחקים, הם, החיילים שמהעבר השני, שנראו מרוצים מעצמם, אינם משחקים אלא שבויים באמת בתפקידיהם המנשלים והמדכאים. לפני שהחיילים חזרו למקומותיהם הם זכו למחיאות כפיים סוערות מצד הקהל. הם באמת ביצעו את התפקיד שלהם בצורה טובה, גם אם קצת צפויה. כניסתם של החיילים לבמה היא אירוע תיאטרוני נפלא. נראה שהוא נתן אנרגיה מחודשת לשחקנים ולקהל. אני, כשחקן בהצגה, שכחתי שוב שהחיילים והשוטרים עומדים וצופים בנו ונכנסתי לתפקיד, מקווה שמשהו מהסיפור שאנחנו מציגים יחלחל אליהם, יזכיר להם משהו שהם אולי עשו.

לאחר שאנחנו מציגים פעם אחת חן, שמנחה את האירוע, מסביר לקהל מהו תיאטרון פורום. במהלך ההרצה השניה של ההצגה מתבקשים הקהל להתערב במהלך ההצגה להחליף את מחמוד או איאד, שמשחקים את בנין של הזקן. על פי המודל של תיאטרון של מדוכאים רק את המדוכאים יכול הקהל להחליף מכיוון שהם סובלים מהמצב, להם צריך להציע פתרון. בעלי הכוח, לעומת זאת, לא יוותרו על הפריוולגיות שלהם במהרה, יש לשער. התחלנו את ההצגה שוב אך לא סיימנו אותה. מורד, ראש הכפר, ביקש לדבר. הוא דיבר בערבית ודבריו תורגמו לעברית. התקשרו אליו ממשרד התיאום הפלסטיני והודיעו לו שהצבא הישראלי אינו מאפשר לפלסטינים אזרחי ישראל להיכנס או לצאת דרך ג'בארה עד שאנחנו נתפזר.

 לפני שהתפזרנו אמרנו לקהל שההפצגה תתקיים אחת לחודש ושאנחנו נצעד על כביש האפרטהייד, שפלסטינים עוד יסעו בו.

חלק מהפלסטינים שהגיעו להפגנה גרים בטול כרם. הדרך הקצרה לטול כרם היא דרך עיזבת שופא, החלק הגבוה של הכפר. בלתי אפשרי לפלסטינים להגיע עם רכב לעיזבת שופא מכיוון שהכביש שבין שני חלקי הכפר הוא כביש אפרטהייד כאמור. ביקשנו מהחיילים לרדת דרך הכביש וללוות את הפלסטינים לאוטובוס שלהם, שחיכה סמוך לחסימה התחתונה. החיילים והשוטרים עמדו ולא אפשרו לנו לעבור, לטענתם הוצא צו שטח צבאי סגור על האזור. את הצו הזה הפרו מתנחלים מאבני חפץ, התנחלות שנמצאת בסמוך לשופא ואת תושביה משמש כביש ההפרדה. בצו הזה, שהוצא רק בשל ההפגנה השקטה שלנו, ואותו כמובן לא ראינו, נפנפו החיילים ובשמו אסרו עלינו לצעוד בכביש. גם כשאמרנו להם שזוהי אינה צעדה מחאתית, שהפלסטינים נאלצים ללכת על הכביש כדי להגיע לאוטובוס שמחכה להם למטה ואינו רשאי לעלות מפני שכך החליט הריבון הישראלי, נאסרה עלינו ההליכה עליו. הויכוחים עם החיילים לא הניבו פרי ונאלצנו לשוב להסעות שלנו.

אולי אין תאטרון באיו"ש, אדוני הקצין, אבל בפלסטין יש ויש.

נכתב ע"י צחי אבינועם, חבר בתנועת לוחמים לשלום