חזרתי היום משליחות של ארבעה ימים מטעם "לוחמים לשלום" בפינלנד, איתי היה סלימאן אל חטיב מממקימי לוחמים לשלום. לאורך כל הביקור ליוותה אותי התחושה החזקה והפשוטה שאני וסלימאן גרים באותו חבל ארץ, במרחק קילומטרים ספורים זה מזה, ורק רוצים לחיות בשקט ובהרמוניה, אך לא מצליחים עקב המשקעים בשתי החברות, הישראלית והפלסטינית. זאת אל מול ההכרה המשותפת בקושי הרב של אנשים בשתי החברות להבין את החשיבות של הקשר הבלתי אמצעי הזה. תחושות אלו רק העצימו את החשיבות של השליחות הזו.
אני רוצה לספר על שני ארועים מיוחדים ומשמעותיים שארעו במהלך הביקור ואשר משקפים את מהותו.
בלילה שלפני האחרון הביאו אותנו ליער במזרח פינלנד ובילינו שם את הלילה עם צעירים שהשתייכו לשני ארגונים מקומיים. החבר'ה האלו נראו לנו בתחילה תלושים ומנותקים, עם התסרוקות והקעקועים והפירסינג, אך ברגע שהם התחילו לשאול שאלות ולהיפתח, גילינו עד כמה הם רציניים, דעתניים ומגוייסים למטרות למענן הם נאבקים. כשהחמאנו להם על כך הם מיהרו לצנן את הלהבותנו בסייגם ש/הם אינם מיצגים את הצעיר הפיני המצוי שעל פי רוב עסוק רק בעצמו, שונא את הזרים (ויש להם שם לא מעט מהגרים), ומתלבט אם ללכת לצבא רק בגלל שהוא חושש מה תהיה התגובה בחברה אם יסרב. נשמע מוכר, לא?
את הערב סיימנו במספר דקות דומיה לציון יום השנה להפצצה בהירושימה, ולאחר מכן בהשטת נרות על גבי מי המפרץ. סלימאן היה צריך אחר כך לסייע בחתירה בסירת משוטים עם הצעירים על מנת לאסוף בחזרה את כל הנרות, זאת על מנת למנוע זיהום. מזל שישנתי.
ביום האחרון השתתפנו בפורום שלום בעיר שנקראת בלוויסה. נטלנו חלק בסימפוזיון שדן בנושא של "ירושלים עיר השלום" ובמסגרתו ניתנה לנו במה לדבר.
להלן תמצית דברי שם:
נולדתי בירושלים, הורי כפליטים שוכנו בבית שהיה שייך לאחרים. עובדה זו ממחישה היטב איך פתרון לאחד יוצר בעיה לשני ולהיפך. לכאורה, עובדה זו הייתה אמורה להצביע על כך שבלתי אפשרי כל פתרון לסכסוך כי תמיד צד אחד יצא מופסד. אולם מתברר כי האמת היא שונה: ניתן להגיע לפתרון של פשרה. מוקד המאבק שלנו כפעילי שלום עובר כיום לירושלים והוא שונה כיום ממה שהיה בעבר. בעוד שלרוב הישראלים, למרבה הצער, לא באמת אכפת מה קורה לפלסטיני הגר בשכם, כשהעיניין מגיע מאוד קרוב לבית, לירושלים, ההתיחסות שונה והתמריץ גדול יותר. כעת ברור כמעט לכולם שהמאבק של פעילי השלום וזכויות האדם הישראלים הוא לא רק למען הפלסטנים אלא גם למען דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית ולהבטחת קיומה. מחנה השמאל בישראל הוא עדיין מצומצם יחסית אך הוא מתחזק ומתרחב בימים אלו ויש תחושה חיובית שמשהו קורה וכולי תקווה שאכן כך. הקו המפריד אינו בין מזרח למערב, לא בין ישראלים לפלסטינים, ולא בין יהודים לערבים. הקו המפריד הוא בין אלו שרוצים שלום ואלו שלא.
נשאלנו איזה מסר יש לנו לארגונים וממשלות אירופאים. על כך ענינו: המאבק הוא גלובלי ולא מקומי. אנחנו מזמינים מעורבות בינלאומית ורואים בה גורם משפיע חיובי כי כפי שנראה לבד לא נצא מהפלונטר. יתרה מזאת, הפתרון לסכסוך הישראלי – פלסטיני נחוץ לעולם באותה מידה שהוא נחוץ לנו ורק יחד נוכל להשיגו.
נשאלתי אם יש לחץ פוליטי עלינו ותשובתי הייתה שכן אך שלמרבה האירוניה אני מודה לממשלה ולרשויות על הלחץ הזה כי הוא זה מה שמאחד אותנו ומראה לנו שהבעיה היא גם פנימית אצלנו.
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה