בטור שפורסם ב-24 בינואר באתר YNET, וכותרתו: "מכללת אריאל מאיימת עליכם?" ניסה ד"ר אודי לבל, מרצה במכללת אריאל, להתמודד עם הטענה כי הפיכתה של המכללה שבה הוא מלמד לאוניברסיטה השמינית בחוג המצומצם של האוניברסיטאות בישראל היא צעד פסול, שכן המכללה באריאל היא גוף פוליטי במובהק המייצג ומקדם אג'נדה פוליטית שעניינה ההתנגדות לחלוקת הארץ ו"הלבנת" ההיאחזות בשטחים הכבושים. לטענתו, טיעון זה אינו רלוונטי שכן "מוסד באשר הוא מתפקד כסוכן תרבות אידיאולוגי המקדם אג'נדה זו או אחרת" ואוניברסיטה באריאל, הגם שתהיה מזוהה פוליטית, תתאפיין כשאר האוניברסיטאות, בהוגנות אקדמית ובפלורליזם. אל לקורא לדאוג, "מחקריו של פרויד, ובר, אפלטון או אריסטו לא עתידים להשתנות על ידי מרצי אריאל לטובת הצדקת הנוכחות הישראלית בשטחים" ולכן אין כל בעיה מהותית עם הפיכת המוסד לאוניברסיטה והביקורת שנמתחת על המהלך צבועה ובלתי עניינית. ד"ר לבל, אקדמאי מוכשר ומעניין שמחקריו ראויים והוא ללא כל ספק מרצה מצוין, טועה ומטעה. ייתכן שמתוך חוסר הבנה, אך סביר יותר להניח שמתוך עיוורון או למצער עיוורון סלקטיבי.
למרות צביעותם של רבים ממבקרי הפיכתה של מכללת אריאל ("המרכז האוניברסיטאי") לאוניברסיטה, דבר מגונה כשלעצמו, אם כי כזה שהפך כבר מזמן לחזון נפרץ במקומותינו, הביקורת המהותית הנמתחת על המהלך איננה בשל קידום אג'נדה זו או אחרת, מקובלת או פסולה בעיני כאלה או אחרים, על ידי מכללת אריאל. ייתכן בהחלט כי המוסד הוא מוסד אקדמי מצוין (וכי אין מצוינים ממנו הראויים להפוך לאוניברסיטה?!) וייתכן כי מרציו, ובינם ד"ר לבל, אכן מעבירים תכנים אקדמיים ראויים שהיו עוברים בכל אוניברסיטה או מכללה אחרים.
זו איננה הבעיה.
הבעיה היא בחטא הקדמון – ד"ר לבל ודאי עבר בדרכו מן המרכז לאריאל בכביש מספר 5 ("חוצה שומרון") והוא יודע היטב שבשום חלק מן הכביש – זולת שני הקילומטרים שבין אריאל לבין צומת גיתי – לא נוסעים פלסטינים. זאת חרף העובדה שלכל אורכו, משובץ הכביש בישובים פלסטינים רבים יותר מן היישובים הישראלים. אלא שלשימושם של הפלסטינים הוקצה כביש פנימי, משובש ובלתי תקין שבאמצעותו מתנהלת תנועתם של רבבות תושבי האזור הפלסטינים.
ד"ר לבל ראה גם ודאי את המחצבה המפוארת הנמצאת מתחת לאזור התעשייה בברקן, מחצבה שממנה חוצבים קבלנים ישראלים חצץ אשר נשלח ישירות לתעשיית הבניין בישראל, מבלי להפריש ולו אבן קטנטנה אחת לתעשיית הבניין של הפלסטינים, שעל אדמותיהם נמצאת המחצבה. אם כאשר עמד ד"ר לבל בשער הכניסה לאריאל, טרח להביט לימינו, הוא בוודאי הצליח לראות את הכניסה לכביש הגישה לעיר סלפית המעוטרת בשלט אדום המזהיר מסכנת החיים הצפויה לנוסעים בו. אלא שהוא גם בוודאי הבחין כי הכביש עומד סגור ומסוגר בשער ברזל המונע את מעברם של חמישים אלף תושבי העיר, הכפולה בגודלה מאריאל, אל עירם בציר הגישה הנוח וההגיוני ביותר אליה. ובעצם, איך ייכנסו תושבי סלפית לעירם דרך אריאל כשכביש 5 סגור בפניהם ממילא?! אם היה ד"ר לבל אמיץ במיוחד, הוא בוודאי ירד פעם מן השער הצמוד למכללה לכיוון צומת רחלים, שעל כביש 60, והבחין שגם שם אין תנועה של רכבים פלסטינים. בקיצור – אם עיניים לו לד"ר לבל, הוא בוודאי שם לב שהעיר האוניברסיטאית שבה הוא מלמד בגאווה היא עיר סטרילית ונקייה מפלסטינים וכי הממסד הישראלי דאג שלכל אורך הדרך ממרכז הארץ לא יראו הסטודנטים והמרצים את תושבי הארץ הפלסטינים ולא יצטרכו להטריד עצמם בשאלה היסודית והמהותית של קיומה של העיר האוניברסיטאית בלב שטח לא לנו.
כאן טמון החטא הקדמון – בגירוש ובנישול שד"ר לבל – בזדון או בשגגה – פשוט מסרב לראותם. ייתכן כי המכללה, שתהפוך למרבה הצער לאוניברסיטה, היא מוסד אקדמי ראוי, נאור ופלורליסטי, אך לצורך הפיכתה לכזו ושמירתה ככזו, פושעת מדינת ישראל כמעט בכל דבר כלפי השכנים הפלסטינים, מגרשת אותם מאדמותיהם, גוזלת את משאביהם, מאלצת אותם לנסוע בדרכים-לא-דרכים במקום על דרכים ראשיות, סוגרת אותם מאחורי חסימות עפר ומגדרת את חלקותיהם החקלאיות.
אמת, אין פסול בהפיכת מוסד אקדמי ראוי – ובתנאי שהוא אכן כזה – לאוניברסיטה לתפארת מדינת ישראל. במקרה שלפנינו הפסול הוא במנגנון שמאפשר את קיומו של מוסד שכזה במקום שבו הוא אינו אמור להתקיים מלכתחילה.
ואידך זיל גמור, ד"ר לבל.
נכתב ע"י עידן בריר, חבר בקבוצת תל אביב- שכם, תנועת 'לוחמים לשלום'.
למרות צביעותם של רבים ממבקרי הפיכתה של מכללת אריאל ("המרכז האוניברסיטאי") לאוניברסיטה, דבר מגונה כשלעצמו, אם כי כזה שהפך כבר מזמן לחזון נפרץ במקומותינו, הביקורת המהותית הנמתחת על המהלך איננה בשל קידום אג'נדה זו או אחרת, מקובלת או פסולה בעיני כאלה או אחרים, על ידי מכללת אריאל. ייתכן בהחלט כי המוסד הוא מוסד אקדמי מצוין (וכי אין מצוינים ממנו הראויים להפוך לאוניברסיטה?!) וייתכן כי מרציו, ובינם ד"ר לבל, אכן מעבירים תכנים אקדמיים ראויים שהיו עוברים בכל אוניברסיטה או מכללה אחרים.
זו איננה הבעיה.
הבעיה היא בחטא הקדמון – ד"ר לבל ודאי עבר בדרכו מן המרכז לאריאל בכביש מספר 5 ("חוצה שומרון") והוא יודע היטב שבשום חלק מן הכביש – זולת שני הקילומטרים שבין אריאל לבין צומת גיתי – לא נוסעים פלסטינים. זאת חרף העובדה שלכל אורכו, משובץ הכביש בישובים פלסטינים רבים יותר מן היישובים הישראלים. אלא שלשימושם של הפלסטינים הוקצה כביש פנימי, משובש ובלתי תקין שבאמצעותו מתנהלת תנועתם של רבבות תושבי האזור הפלסטינים.
ד"ר לבל ראה גם ודאי את המחצבה המפוארת הנמצאת מתחת לאזור התעשייה בברקן, מחצבה שממנה חוצבים קבלנים ישראלים חצץ אשר נשלח ישירות לתעשיית הבניין בישראל, מבלי להפריש ולו אבן קטנטנה אחת לתעשיית הבניין של הפלסטינים, שעל אדמותיהם נמצאת המחצבה. אם כאשר עמד ד"ר לבל בשער הכניסה לאריאל, טרח להביט לימינו, הוא בוודאי הצליח לראות את הכניסה לכביש הגישה לעיר סלפית המעוטרת בשלט אדום המזהיר מסכנת החיים הצפויה לנוסעים בו. אלא שהוא גם בוודאי הבחין כי הכביש עומד סגור ומסוגר בשער ברזל המונע את מעברם של חמישים אלף תושבי העיר, הכפולה בגודלה מאריאל, אל עירם בציר הגישה הנוח וההגיוני ביותר אליה. ובעצם, איך ייכנסו תושבי סלפית לעירם דרך אריאל כשכביש 5 סגור בפניהם ממילא?! אם היה ד"ר לבל אמיץ במיוחד, הוא בוודאי ירד פעם מן השער הצמוד למכללה לכיוון צומת רחלים, שעל כביש 60, והבחין שגם שם אין תנועה של רכבים פלסטינים. בקיצור – אם עיניים לו לד"ר לבל, הוא בוודאי שם לב שהעיר האוניברסיטאית שבה הוא מלמד בגאווה היא עיר סטרילית ונקייה מפלסטינים וכי הממסד הישראלי דאג שלכל אורך הדרך ממרכז הארץ לא יראו הסטודנטים והמרצים את תושבי הארץ הפלסטינים ולא יצטרכו להטריד עצמם בשאלה היסודית והמהותית של קיומה של העיר האוניברסיטאית בלב שטח לא לנו.
כאן טמון החטא הקדמון – בגירוש ובנישול שד"ר לבל – בזדון או בשגגה – פשוט מסרב לראותם. ייתכן כי המכללה, שתהפוך למרבה הצער לאוניברסיטה, היא מוסד אקדמי ראוי, נאור ופלורליסטי, אך לצורך הפיכתה לכזו ושמירתה ככזו, פושעת מדינת ישראל כמעט בכל דבר כלפי השכנים הפלסטינים, מגרשת אותם מאדמותיהם, גוזלת את משאביהם, מאלצת אותם לנסוע בדרכים-לא-דרכים במקום על דרכים ראשיות, סוגרת אותם מאחורי חסימות עפר ומגדרת את חלקותיהם החקלאיות.
אמת, אין פסול בהפיכת מוסד אקדמי ראוי – ובתנאי שהוא אכן כזה – לאוניברסיטה לתפארת מדינת ישראל. במקרה שלפנינו הפסול הוא במנגנון שמאפשר את קיומו של מוסד שכזה במקום שבו הוא אינו אמור להתקיים מלכתחילה.
ואידך זיל גמור, ד"ר לבל.
נכתב ע"י עידן בריר, חבר בקבוצת תל אביב- שכם, תנועת 'לוחמים לשלום'.
