סילוואן

בבוקר הגיע טלפון ממחמד.

הוא אומר לי, תקשיבי, יש בשורות לא טובות. בלילה אנשי שב"כ ומשטרה פשטו על הכפר, עצרו אנשים לחקירה ולאחרים חילקו צווי זימון לבוקר. הם הבהירו שהם לא מסכימים שתהיה עצרת. אני חושב שאולי לא כדאי שתבואו לפגישה עם התושבים. אנחנו מתכננים בכל מקרה לעשות את העצרת. יהיה בלגאן.

אני כל כך מצטערת, אני אומרת לו. אני חושבת על הגאווה שהיתה בקולו בימים האחרונים, כשסיפר לי כל כך הרבה על העצרת הזו, על כמה אנשים יבואו, על הסיור שיעשו למבקרים, על כמה מכובד יהיה ("יהיה לבן, אל תדאגי") והלב שלי נחמץ.

העצרת נקבעה לתאריך הזה כדי לסמן שנה למאבק.

הסילוואנים יודעים שהיום המשימה שלהם היא להוציא את המאבק הזה לאור. להרחיב אותו, לפרסם את הסיפור שלהם במעגלים כמה שיותר רחבים. זה עולה להם במאמצים רבים, וקשה לומר שהם נוחלים הצלחה. הפער הזה, בין האיום על השכונה, שהוא מהקשים והנוראים שקיימים היום בסביבות ירושלים, לבין הידיעה עליו בקרב האנשים שמחוץ לשכונה, מצליח להפתיע אותי כל פעם מחדש.

סילוואן היא שכונה בפאתי ירושלים. בנויה על טופוגרפיה בלתי אפשרית כמעט, מרחוק נראית כמו עיירה קטנה ועתיקה באיטליה. רק מקרוב אפשר לעמוד על ההזנחה הקשה וארוכת השנים שיצר השילוב המנצח של עוני התושבים והתעלמות העירייה.

אני אדבר עם אלייקים, אני אומרת למחמד, ונתייעץ. יכול להיות שכן נגיע. מה שתחליטי, הוא אומר לי, אני הייתי חייב לעדכן אותך. עכשיו זה בידיים שלך.

אליקים, המתאם הישראלי של הקבוצה, עונה לי לטלפון, מקשיב בשקט לדברים שמספרת ואז פוסק- אני לא עובד של השב"כ. אנחנו נוסעים לשם. גם האיש שלי הפרטי אומר- תסעי. יש בינינו הסכם חלוקת הנטל. אחד מאיתנו תמיד נוסע. השני תמיד נשאר עם הילדים. 

בשבילי זו דילמה לא פשוטה, יום שישי, עוד מעט יחזרו הילדים מהגן. אם יעכבו אותי לא אהיה איתם בשבת. מי שלמד מעט על האירועים מן הסוג הזה יודע שלא צריכה להיות עילה לעיכוב. העילה היא עצם הנוכחות, אם בזה המשטרה מעוניינת.

אבל איך אני יכולה להגיד למחמד שאני לא באה. יש בינינו התחייבות כל כך עמוקה. ובעצם זה הבית שלו, מול השבת שלי.

הפשרה היא שנגיע אחרי התפילות, נחנה בחניון סמוך ונתקשר לשאול מה המצב, ונקבל החלטה.

לשמחתנו, יש רגעים בהם משטרת ישראל מצליחה להפעיל סוג של הגיון, ועל אף הכוחות הרבים שנוכחים במעטפת של השכונה, אין כוחות רבים בתוך השכונה והאירוע עובר כמתוכנן, וללא אלימות משטרה (וממילא אלימות תושבים לא היתה מתוכננת).

אנחנו נפגשים באוהל המאבק. קשה לקרא לזה אוהל- יריעת ברזנט קרועה ומרופטת מוחזקת על גבי תשתית של קרשים מעץ, כשהרצפה היא בטון חשוף, של גג שלא גמרו לבנות וגם לא יגמרו. על הקירות המאולתרים תלויים פלקטים דהויים שמספרים על מאבק שנראה שאף אחד לא מאד מעוניין לדעת אותו.

אבל זה המאבק שיצית את ירושלים, ובצדק, כי הסיפור של סילוואן הוא תמצית האטימות, הקהות הישראלית, והוא יעלה לכולנו במחיר כבד.

סילוואן היא שכונה מורכבת. מי שמכיר אותה יודע. מי שדובר את השפה המקומית של אנשי מזרח ירושלים מכיר את ה"סילוואנים". יצא להם שם של שורדים; ממולחים, עירניים ומחוספסים. הקונוטציה היא לא בהכרח חיובית. מדובר בשכונה שמעורה היטב בחיי העיר. תושביה עובדים בתוך ירושלים, דוברים עברית מצויינת, ואם לא היינו מבקרים ברחובות הצרים מוכי העוני, היה אפשר לדמיין שבערב, כשאיש איש שב לביתו, הם שבים לבית בשכונה דומה לשלנו. בפועל, אין רחוק מזה.

כבר מעל לארבעים שנה שלא הוצא לאף בית בסילוואן אישור בניה. הטיעון של העירייה היה שבהיעדר תכנית בנייה עירונית, לא ניתן לאשר. בעזרת הועד נגד הריסת בתים ובהוצאה כספית עצומה, הוכנה בתוך 4 שנים תכנית והוגשה למשרד הפנים. באופן לא מפתיע, כל משתתפי הועדה התנגדו(להוציא אחד שנמנע) והתכנית נפסלה. צריך לראות את החיוך המר שעולה על פני האנשים בשכונה כשהם מספרים על זה, בשביל להבין את הדבר הזה שקרה שם. הם באמת האמינו שיצליחו. הם באמת התאמצו. קיוו. התגובה של מדינת ישראל היתה לרמוס את הנסיון הזה שלהם ברגל גסה.

בהיעדר תכנית, כמובן שכל בית שקיים בשכונה הוא לא חוקי ומיועד להריסה. זה לא הסיפור של סילוואן בלבד, זה הסיפור של כל מזרח ירושלים.

מה שמייחד את הסיפור של סילוואן הוא העובדה שקיימים בישראל אנשים בעמדות כוח משמעותיות שרוצים להפוך חלק לא קטן מסילוואן לפארק לאומי- חלק מעיר דוד. העובדה שמצויים שם 88 בתי- אב לא מרתיעה אותם. 88 צווי הריסה חולקו לתושבים בסילוואן. המשמעות היא שמחר, או בעוד יומיים, או בעוד חודש, אין לדעת, יבואו בבוקר (בבוקר, מספר מחמד, הילדים בבית הספר, הם מעדיפים לעשות את זה כשיש מעט אנשים, כדי שלא יהיה להם בלגאן) ועם כלים כבדים יתחילו להרוס. המשפחה מקבלת התראה של שעתיים, לא יותר.

אחר כך כל השטח הזה ייושר, יינטעו בו עצים, ישתלו בו צמחים, יגדרו אותו, ישימו שומרים, עמדת מכירת כרטיסים, כדי שלא ישאר זכרון שיספר על הבתים שחרבו, על המשפחות שנותרו ללא קורת גג. על האובדן ועל החורבן. פארק יחליף בתים. תיירות תחליף חורבן והרס. במדינת ישראל אטרקציות תיירותיות (בעיקר אם הן קשורות לדת) חשובות מאנשים. גם מהפלסטינים שגרים על האדמה המיועדת, וגם מאיתנו, שחיים במערב העיר, אבל נשלם מחיר כבד לא פחות. עיר שלא מסוגלת לכבות בעירות אלא רק לייצר אותן בלי הפסקה היא עיר שהעתיד שלה שחור משחור.

במאהל, מורד, תושב סילוואן, מספר לנו שחלק מן הילדים שמים בתיקים שלהם כשהם יוצאים לביה"ס את הצעצועים שלהם, כדי שלא יהרסו את הבית על החפצים שלהם. זה נשמע מוגזם, כמעט בדיוני, עד שמגיעים לחורבותיו של אחד הבתים שהרסו לפני שנה, מבעד לחורבות אפשר בהחלט לראות מזרן, שטיח, תיק בית ספר ורוד של ילדה. למשפחה היו שעתיים לארוז. לא את הכל הם הספיקו. (תסתכלו סביבכם. כמה אנחנו היינו מספיקים לקחת אם היו נותנים לנו שעתיים לצאת מן הבית שלנו? )

בית יהונתן בלב שכונת סילוואן

אנחנו יושבים במאהל, לפני כמה ימים ברקת קיבל הכשר להרוס רק שתי קומות מבית יהונתן, במקום לאטום אותו. אפשר לראות את הבית מכל נקודה בסילוואן. מתנשא, גבוה, לעגני, דגל ישראל לכל אורכו. מספרים לנו שברקת כבר הודיע שכשיבואו להרוס את שתי הקומות העליונות, השופלים והבולדוזרים יהרסו על הדרך גם 30 בתים שקיבלו צווי הריסה. (במילא יהיו הבולדוזרים פה, אז שלא יתבזבז להם יום עבודה, מחייך מוחמד). אנחנו לא מצליחים לחייך חזרה. מישהו מאיתנו אומר, זאת פשוט מדיניות תג מחיר, מה שברקת עושה. החוק במדינת ישראל הורס לו, אז הוא הורס בתמורה לפלסטינים.

אנחנו מדברים על הדברים שהקבוצה הירושלמית יכולה לעשות בסילוואן, עולים הרבה רעיונות. הצורך גדול, החל מהעלאת המודעות הציבורית למאבק וכלה במתן מענה לשוטטות של הילדים ברחובות שאין בהם שום מתקן או מענה מוסדר לצרכים של ילדות.

סילוואן היא השידור החוזר של שייח ג'ראח, בהבדל אחד- עוד יש סיכוי לעצור את התכנית הגרנדיוזית, הקיצונית והאיומה הזו.

האזור המיועד להריסה בסילוואן- בתוך הסימון האדום

אנחנו חייבים להתעורר.

נכתב על ידי איה רוט, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'

הזמנה לאירוע נטיעות

CFP.asira.protest.26022010

תג מחיר – לנו זה עולה יותר

"בואו איתי. בואו תראו". כך קרא לנו בעל הבית שבו התארחנו ביום חמישי האחרון בכפר עסירה אל-קבלייה, לא רחוק מן העיר שכם. הוא לקח אותנו לחדר גדול במרכז הקומה השנייה של הבית שבמרכזו שטיח אדום, גדול ומרשים שסביבו מזרונים רבים מפוזרים ועשרות כריות. "מה אנחנו אמורים לראות", שאלנו. "אה, כאן זה חדר השינה שלנו. כאן אנחנו ישנים. אשתי, אני ושמונת הילדים". "אבל למה כאן? למה כולם ביחד?" "תבין," הוא אמר בנינוחות מרירה, כזו של אדם שכבר נמאס לו להסביר את אותה עובדה פעם אחר פעם, "אנחנו לא יכולים לישון ליד החלונות. זה פשוט מסוכן. המתנחלים מיצהר עלולים להגיע בכל רגע ולהתקיף את הבית. כל חדרי השינה בבית שלנו מוקפים חלונות וכל החלונות האלה כבר שבורים. בגלל זה אנחנו ישנים כאן וכל חדרי השינה בבית נותרים ריקים ונטושים, כשחלונותיהם מנופצים.איך אפשר לקחת סיכון כזה? איך אפשר לחיות ככה?"

חלון מנותץ בבית בכפר עסירה אל-קבלייה (צולם על-ידי אבנר הורביץ, 11.2.2010)

אכן, איך אפשר לחיות ככה? ואיך בכלל הגיע המצב לכך? כרגיל בשטחים הכבושים, הסיפור הוא סיפור של קרבה גדולה בין יישובים פלסטינים להתנחלויות, סיפור של רצון המתנחלים להתפשט ולהתרחב מול רצון החקלאים המקומיים להיאחז באדמותיהם המתמעטות גם כך. המקרה של הכפר עסירה אל-קבלייה (ושל הכפרים השכנים – בורין, מאדמה ועוריף) הוא מיוחד וקשה במיוחד: ההתנחלות הצמודה לאדמותיהם ולבתיהם איננה "סתם" עוד התנחלות, כי אם ההתנחלות הקיצונית והאלימה מכולן – יצהר.

ההתנחלות יצהר עלתה לקרקע בשנת 1983 במחאה על קריאתו של נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, לפנות את כל ההתנחלויות בגדה המערבית. בראשית דרכו בחרו אנשי ההתנחלות בשם הזמני והמתריס "רוגן" (משחק מלים על שמו של הנשיא רייגן שבוודאי ירגון כאשר ייוודע לו על עליית ההתנחלות החדשה על הקרקע) ומאז ועד היום ממשיכים רבני היישוב ותושביו בקו המתריס והתוקפני שלהם, הן כלפי המדינה ויותר מכך – באופן טבעי – כלפי שכניהם הפלסטינים. ביטוי להתרסה זו ניתן לראות בסירובם המוחלט של מתנחלי יצהר לגדר את יישובם בגדר ביטחון, חרף המלצת הצבא וחרף העובדה שגם התנחלויות אחרות באזור שבאופן מסורתי סירבו לבנות גדר סביבן שתרצו לבסוף, נענו לבקשת הצבא והממשלה בראשית האינתיפאדה השנייה ובנו לעצמן גדר. הסירוב המוחלט לגדר את היישוב מוסבר באתר היישוב:

“אנו רואים בגידור הישובים מסר של חולשה וגלותיות. הננו בעלי הארץ ונוחליה ללא מיצרים וגבולות ובזכות הפתיחות הזאת הצלחנו להרחיב את הישוב לכל עבר ולדחוק את הערבים עד לכפריהם בתקווה שמתוך כך נזכה לדחוק אותם מכל מרחבי ארצנו. אין באירועים שכאלו כדי להחלישנו מאמונתנו בצדקת דרכינו מאמינים אנו כי רק אם נפעל ע"פ ציווי תורתנו הקדושה "והורשתם את יושבי הארץ מפניכם" נזכה לחיות חיי נצח בארצנו ולראות במפלת אויבנו”

אך טבעי הוא שגישה זו של תושבי יצהר הביאה אותם בשנים האחרונות לפתח גישה של "מגננה התקפתית". קרי בהעדר גדר ביטחון ליישוב, ההגנה הכי טובה על היישוב תהיה זריעת אימה בקרב כל תושבי הכפרים בסביבה, פן יעזו להעלות על דעתם לפגוע ביישוב. זרעי הפורענות נזרעו, כך נראה, כבר עם עליית ההתנחלות על הקרקע, כאשר "מתנת" העלייה על הקרקע של היישוב לשכניו הפלסטינים בשנת 1984, כך לדברי ראש מועצת עסירה אל-קבלייה, הייתה פשיטה המונית על הכפר בורין ושחיטת חיות משק של תושביו. אלא שאם השנים, וביתר שׂאת בשנות הדמים של האינתיפאדה השנייה, הגיעה השיטה הזו לכלל שכלול, כאשר פשיטות של מתנחלי יצהר על הכפרים הסובבים את יישובם הפכו לדבר שבשגרה.

בשנים האחרונות, לאחר פינוי ההתנחלויות בגוש קטיף ועם עליית רעיון "ההתכנסות" של ממשלת אולמרט החלה המגננה ההתקפתית הזו של תושבי יצהר לובשת כסות חדשה והצדקה חדשה בדמות מדיניות "תג המחיר". על פי מדיניות זו, על כל מהלך מדיני של ממשלת ישראל שכולל פינוי התנחלויות, יגיבו המתנחלים ביד קשה ויגבו מחיר כואב ומכוון מן התושבים הפלסטינים. רבים מתושבי ההתנחלויות והמאחזים וכן "נוער הגבעות" מיישמים את המדיניות הנפסדת הזו בשטח, ככל שמזדמנת להם שעת הכושר, אך נדמה שמעל כולם, ולא במקרה, בולטים תושבי יצהר, היונקים את התרעלה המוסרית הזו ישירות ממוריהם הרוחניים, בני היישוב:

“למדיניות "תג המחיר" אין אבא או אמא פורמליים. זרועות הביטחון קושרות כאמור בין אחדים מיושבי המאחזים המורחקים לבין דרך הפעולה הזאת. גם רב שיתייצב רשמית מאחורי "תג המחיר" טרם נמצא, אבל הנוער שנוטל בה חלק רואה ברב יצחק גינזבורג, נשיא ישיבת קבר יוסף שביצהר, ברב דוד דודקביץ, רבה של יצהר, וברב יצחק שפירא, אף הוא מיצהר את מוריו הרוחניים.”

(נדב שרגאי, "המדיניות החדשה של המתנחלים: "תג מחיר" על כל פינוי של הצבא", הארץ 3.10.2008)

."תג המחיר" הפך מטבע לשון שגור וידוע, שנאמר באדישות ובנונשלנטיות על ידי קרייני חדשות, כתבים ופוליטיקאים, אך נדמה שרק לעתים נדירות אנו זוכים גם לשמוע על צידו השני של "התג" – על המחיר שהוא גובה מקורבנות ההתפרעויות. תושבי הכפרים הסובבים את יצהר מדווחים שמזה חודשים ארוכים צעירי ההתנחלות מיישמים בתאווה ובגאווה את מדיניות "תג המחיר", פעמים רבות אף ללא אמתלה מדינית המצדיקה את המעשים. מדי יום שישי פושטים עשרות מהם על שדות הכפרים השוכנים למרגלות ההתנחלות, זורעים הרס בבתים, מנתצים זגוגיות, פוגעים ברכוש ובשטחים החקלאיים השוכנים בין הכפרים להתנחלות ומטילים אימה על כל תושבי הכפרים. התושבים מספרים – כפי שנוכחנו לראות במו עינינו ביום חמישי האחרון – על לינה משותפת של המשפחות בחדרים הפנימיים של הבית, שאין בהם חלונות, מתוך פחד מאלימות מתנחלי יצהר; על פחד להסתובב ברחובות הכפר בשעות הערב; על הרס רב לרכושם; ועל דחיקה שיטתית מאדמותיהם, כך שבבוא העת הן תוכרזנה כאדמות שלא עובדו במשך שלוש שנים ותופקענה מידיהם, לצורך הרחבת ההתנחלות והמאחזים שסביב לה. הצהרותיהם של תושבי יצהר באתר הבית של היישוב רק מאמתות את הטענה הזו והופכות אותה מהנחה תיאורטית למציאות כאובה שגובה מחיר יומיומי מתושבי הכפרים, ממשפחותיהם, מילדיהם המפוחדים ומרכושם המצוי בסכנה תמידית ומיידית של הרס וביזה.

מתנחלי יצהר מתפרעים בכפר עסירה אל-קבלייה, ספטמבר 2008 (מתוך אתר "בצלם")

אמת, גם תושבי הכפרים הסובבים את יצהר אינם פטורים בלא כלום וגם הם הפעילו לא אחת אלימות כלפי ההתנחלות. בעבר הוצתו חלקות חקלאיות של מתנחלי יצהר בידי תושבים מן הכפרים הסמוכים ובספטמבר 2008 עלה תושב הכפר עסירה אל-קבלייה אל המאחז "שלהבת ים" הצמוד ליצהר, דקר תינוק ושרף קרוואן ריק. אלא שתגובתם של תושבי יצהר היא שהצליחה להיזכר לאחר מכן: עשרות צעירים תושבי היישוב ירדו לאחר האירוע לכפר עסירה והחלו מיידים אבנים, יורים באוויר, על בתים ועל מיכלי המים שעליהם, מנפצים חלונות, מציירים מגני-דוד על קירות הבתים ומסבים נזק רב לרכוש. מסע ההרס של תושבי יצהר תועד כולו על ידי צלמי "בצלם" תושבי הכפר בוידאו שלפניכם . נוסף על כך ניתן לקרוא באתר את עדויותיהם של תושבי הבתים הקיצוניים בכפר – קורבנותיהם המיידיים של פורעי יצהר – על ההרס והפגיעות שחוללו הצעירים המשתוללים.

אתמול שודרה בערוץ 10 כתבה של שלומי אלדר ובה מתועדת התפרעות של צעירי יצהר רעולי הפנים בכפר בורין, הסמוך לעסירה אל-קבלייה. התמונות באיכות מצוינת והן מספרות את הסיפור כולו.


אינני מבקש לעסוק בשאלה האלמותית "מי התחיל" ומי נתן את המכה הראשונה שהחלה את הקטטה כולה. השאלה הזו שחוקה וחסרת חשיבות לחלוטין שכן האלימות מכל צד היא פסולה ומזיקה ואינה משיגה דבר זולת הימשכותו האינסופית של מעגל האלימות, המוות והשכול שמזין בתורו – אולי לשמחתם של שלל גורמים קיצוניים בשני הצדדים – את מעגל השנאה, האיבה והפחד מ"האחר". אלא שנדמה שיש הבדל מהותי ועמוק יותר בין האלימות הרצחנית שהפעילו ומפעילים הצדדים במסגרת הסכסוך ובין מדיניות "תג המחיר" הבריונית של מתחלי יצהר: בעוד שמרבית ביטויי האלימות של שני הצדדים מבטאים מצוקה, פחד וקושי להינתק ממעגל האלימות ולעבור לפיוס ולהידברות מתוך כבוד, "תג המחיר" אינו ביטוי של מצוקה אלא של בריונות ופורענות. מפתה קצת אפילו להשוות את הבריונות חסרת ההצדקות הזו לפוגרום מהזן הישן והרע שחקוק בזיכרון הקולקטיבי של כולנו. זוהי אלימות מתפרצת וברוטלית כלפי האחר, רק משום שהכוח בידינו ואנחנו פשוט לא אוהבים אותם וחושבים שאין זו זכותם לחיות כאן, לצידנו (וכאמור, בלשונם של תושבי יצהר: "הננו בעלי הארץ ונוחליה ללא מיצרים וגבולות ובזכות הפתיחות הזאת הצלחנו להרחיב את הישוב לכל עבר ולדחוק את הערבים עד לכפריהם בתקווה שמתוך כך נזכה לדחוק אותם מכל מרחבי ארצנו"). אלימות מסוג זה, המולידה פחד ואימה בצד השני, חזקה עליה שתעמיק את האיבה בין השכנים-השונאים ותנציח את האלימות שהם מפעילים אלה על אלה, לקורת רוחם של מתנחלי יצהר, אדוני הארץ ונוחליה, בעלי הכוח, ההגנה, הנשק ותחושת האדנות והעליונות.

כפר עסירה אל-קבלייה, הפך במהלך האינתיפאדה השנייה מנותק לחלוטין מסביבתו, וכל כניסה אליו או יציאה ממנו אורכת למעלה מרבע שעה של נסיעה בכבישים משובשים. בשל ריחוקו וניתוקו מצירי התנועה הראשיים, הכפר כמעט ואינו זוכה לתשומת לב תקשורתית או לסיוע בהתמודדותו עם פגיעותיהם החוזרות ונשנות של תושבי יצהר. לדברי ראש המועצה, להוציא פעולות מקומיות של ארגון "בצלם", לא התקיימה בכפר מעולם פעילות מאורגנת של ארגון שלום ישראלי-פלסטיני. תנועת "לוחמים לשלום" מבקשת למחות יחד עם תושבי הכפר על מדיניות "תג המחיר" שגובה מכולנו מחיר גבוה, גבוה מדי, ומבקשת לקרוא להפסקת האלימות של כל הגורמים באזור. ביום שישי, 26 בפברואר 2010, נקיים בכפר תהלוכת מחאה לא-אלימה נגד האלימות המשתוללת באזור ללא הפסקה זה תקופה ארוכה ונקיים אירוע נטיעות ראשון מסוגו בכפר. במחאה על ההרס והעקירה וכניסיון להציע אלטרנטיבה שפויה, בונה ולא הורסת, אנו מזמינים את כולם להגיע ולנטוע זיתים ושקדיות בחלקות של תושבי הכפר שהכניסה אליהם נמנעת מבעליהן זה שנים מפחד בריונותם של הפורעים.

האירוע יתקיים ביום שישי 26.2.2010 בשעה 10:00, בכפר עסירה אל-קבלייה (שטח B – ראו מפה רצופה להלן).

הסעה מתל אביב תצא ב-8:30, מרכבת ארלוזורוב (חניון השכרת הרכב).

הסעה מירושלים תצא ב-7:45, מבנייני האומה.

להרשמה לאירוע ולהסעות : אבי aviy57@gmail.com,

או באמצעות הטופס המקוון

נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום'.

עדכון בעתירה על חקירת מותה של עביר עראמין

עביר עראמין היא ביתו של בסאם, חבר תנועת 'לוחמים לשלום', שנהרגה לפני כשלש שנים שנים מפגיעת קליע גומי בערפה.
לפני מספר חודשים נערך דיון בבג"צ בעתירה שהגישה המשפחה במשותף עם עמותת "יש דין", ובייצוגו של עו"ד מיכאל ספרד, על החלטתה של הפרקליטות לסגור את התיק והתנהלותה השערורייתית והמזלזלת בראיות.

חברי לוחמים לשלום בהמתנה מחוץ לאולם בית המשפט

בית המשפט החליט במעמד ההוא לדרוש מן הפרקליטות להגיש את הראיות בתוך 45 יום, על מנת שניתן יהיה לפסוק בתיק.

ביום רביעי האחרון הוצא צו על תנאי על העתירה, בהוראה שעל הפרקליטות בתוך 45 יום לפתוח את החקירה מחדש, או להגיש תצהיר האומר מדוע אין מקום לעשות כן.

הנה הדברים שכותב מיכאל ספרד על ההחלטה:

"צו על תנאי הוא צו שמעביר את העתירה לשלב השני והמכריע שלה. מבחינה משפטית צו על תנאי אומר שהשופטים הגיעו למסקנה שהעותרים צודקים ועתה תורה של המדינה לשכנע שלא כך הדבר. למדינה יש כרגע שתי אפשרויות: לפתוח את התיק מחדש או להגיש בתוך 45 ימים תצהיר של מישהו בשירות המדינה שיסביר מדוע אין מקום לפתוח את התיק מחדש. לאחר מכן השופטים יחליטו אם להפוך את הצו על תנאי ל"מוחלט", כלומר לחייב את הפרקליטות להגיש כתבי אישום, או לדחות את העתירה.

הצו שהוצא אתמול הוא נדיר ביותר כשמדובר בתיקים המבקשים מבג"צ להתערב בהחלטה של התביעה אם להעמיד לדין מישהו או לא, במיוחד כשהטעות הנטענת היא בראיות (ולא בהחלטה לסגור "מחוסר עניין לציבור" למשל)".

מחר יירד שלג אולי

היום בשייח' ג'ראח פגשנו את צאלח דיאב.
רציתי לשאול אותו, צאלח, אולי אתה קשור למשפחת דיאב מטבעון.
אבא מוסלמי, אמא יהודיה.
ואני הייתי ילדה חוצפנית.
פעם, כשרחל דיאב עזרה למורה להשתלט עלי, צעקתי עליה: "יא ערביה עובדת בניין! את לא תגידי לי מה לעשות!" הייתי אולי בכתה ב'.
אבל לא שאלתי אותו.

הבית שלו מול הבית של נאצר, נאצר ע'אוי, שעליו כבר השתלטו המתנחלים. הבית חולק לשמונה דירות ומושכר לכמה דיירים, חלקם נראים חרדים. אחד מהם קצין בצבא. אתמול הוא דרך נשק מול נאצר, ונעצר. נאצר הורחק מהשכונה לשבועיים, ואוהל המחאה של משפחתו נלקח על-ידי המשטרה. לכן באנו לשם היום, כדי לבנות אותו מחדש.
אני קצת שמחה שנאצר הורחק. מן הוידאו זה נראה שחייו בסכנה.



פגשתי את נאצר לראשונה בקיץ. עיניים שחורות וזקן עצום. אמר שהוא מוכן למות, רק לא לעזוב את ביתו. זה היה לפני הפינוי. אמרתי לו שהוא מפחיד אותי, והוא צחק.
היום ראיתי גרפיטי על שער ביתו, בערבית: עצים מתים בעמידה.
לנאצר עברית של ביאליק. טכנאי מכונות צילום. הוא נולד בבית הזה, שבו משפחתו מתגוררת מזה חמישים ושלוש שנה. באוגוסט נזרק לרחוב, ומאז הוא שם. מאז באו ימות הקרה, אש בוערת בחבית באוהל המחאה.

גם רוני בא היום לשייח' ג'ראח. הוא סיפר לעזרא, שפגש אתמול חבר, שאביו גר בשכונה הזו לפני קום המדינה. עזרא אמר, יאללה שיחזור. ושהערבים יחזרו לטלביה ובקעה. רוני אמר, אני מבקעה. עזרא אמר כן, שהזקנים בבקעה וטלביה יתחילו לחשוש, כמו שהאנשים כאן חוששים. רוני אמר, אמא שלי עדיין שם.

וכל הזמן בין הרגליים, שרה בת השלוש מתרוצצת וצועקת. רצה לכביש ושואגת. הולכת ושואגת. אמא שלה מנסה להגיש לה כפית לפה, שרה מצביעה על אחותה הגדולה, שמקבלת במקומה את הכפית. קורעת אותי מצחוק. אז מחלקים קרטיבים. אח של שרה, או אולי לא, מחמם את הקרטיב מעל החבית הבוערת. איזה גאון. מחר יירד שלג אולי.
שרה שוב רצה לכביש, ואני רודפת אחריה. אנחנו מגיעות לכרם זיתים והיא מתעקשת לעבור את הגדר. יש שם נדנדה על העץ, אני מנדנדת אותה ושרה, שיר ישן שלמדתי בטבעון, ביסודי, עם המורה פרידה, יהודיה מחאלב: "מאשי מאשי מאשי, עלא מדרסתי מאשי, פי סעה סיתה בצחא, ובנהד מן פראשי. מש זיי אל כסלאנין, בפרשהם מרמיין, תצאחהם מש ראדיין, וקמוהם מן פראשי, מאשי מאשי מאשי..."

שרה צוחקת, מטה את ראשה לאחור. כמה שאני מתגעגעת לאחיינים שלי. אני מרכיבה אותה על הכתפיים ומחזירה אותה לאוהל המחאה.

נכתב על ידי תמר ארנסון, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'.