חד גדיא

בשקט בשקט, ערב חג הפסח, אנחנו מתבשרים שהפרקליטות החליטה לשוב ולחקור את מותה של עביר בת ה- 10.
שלש שנים לאחר מותה,
לאחר שהוגשה תלונה למשטרה על כך שלא נפתחה חקירה,
ולאחר שנפתחה חקירה ונסגרה כלעומת שבאה,
 ולאחר שהוגש ערעור לפרקליטות על כך שתיק החקירה נסגר ללא העמדה לדין
ולאחר שהוגש ערעור לבג"צ על החלטת הפרקליטות לסגור את התיק,
חויבה המדינה על ידי שופטי בג"צ לנמק מדוע אין בכוונתה לפתוח את תיק החקירה מחדש או לחילופין, עליה לפתוח אותו מחדש.
במקביל, לאחר שהוגשה תביעה אזרחית, פתח משרד הבטחון בחקירה משל עצמו, בה התברר שהיו מספר עדים לאירוע מתושבי ענתא, שלא נחקרו.
איכשהו, הנתון המדהים הזה לא מצליח לזעזע. זו הדרך בה מדינת ישראל חוקרת את מותה של ילדה קטנה. גם הילדה, גם העדים, שקופים.

באחד הבלוגים נכתב על עביר שמותה של ילדה ערביה בשטחים כנראה נחשב בישראל פחות ממוות של חתול רחוב. ההשוואה מצמררת, אבל כשמעמיקים בתיק ולומדים את הדרך בה חקרה אותו הפרקליטות, בכזו רשלנות, בכזה חוסר עניין, בכזו אגביות, אי אפשר להימנע מהתחושה הקשה הזו.

 את מה שסלוואה, אמא של עביר, איבדה, אף צדק לא יוכל להשיב. והעובדה שמוסדות השלטון והצדק בישראל ראו במותה של עביר אירוע ששווה לקליפת השום, רק מעמיקה את תחושת האבדן (אם בכלל ניתן עוד להעמיק תחושת אובדן של ילד שילדת).

עד עכשיו.

בעקבות החלטת בית המשפט הגבוה לצדק,
בעקבות דיון של הפרקליטות בממצאי החקירה של משרד החקירות הפרטי ששכר משרד הבטחון (מספר עדים שלא תוחקרו, שערו בנפשכם)
בעקבות ישיבה של הפרקליטות עם בכירים במשטרת מחוז שי שבתחומיה האירוע קרה ודיון בממצאי החקירה של משרד  הבטחון (מספר וכו', שערו בנפשכם!)
החליטה הפרקליטות לפתוח את התיק מחדש.

בסאם, אבא של עביר, כתב לפני כשנתיים את הדברים הבאים:

"לא אשקוט עד שהחייל האחראי למותה של בתי יועמד למשפט ויתמודד עם המעשה שלו. אדאג לכך שהעולם לא ישכח את בתי, את עביר היפהפייה שלי.


אבל לא אבקש נקם. לא, אני אמשיך בפעולה שלקחתי על עצמי, יחד עם אחי הישראלים. אני אלחם בכל כוחותיי כדי ששמה של עביר, דמה של עביר, יהפוך לגשר שיגשר סוף-סוף על התהום בינינו, לגשר שיאפשר סוף-סוף לישראלים ולפלסטינים לחיות בשלום, אינשאללה.

אם הייתי יכול לומר משהו לבתי, זה מה שהייתי מבטיח לה. והייתי אומר לה שאני אוהב אותה מאוד-מאוד".

פגישה בכנסת

לפני כשבועיים נערך ביקור של קבוצת לוחמים לשלום בכנסת, לצורך מפגש עם שני חברי כנסת- דב חנין מחדש ודניאל בן סימון מהעבודה. חברי לוחמים לשלום שהשתתפו במפגש הם רוני סגולי, המתאם הישראלי של התנועה, ואאל סלאמה, המתאם הפלסטיני של קבוצת ירושלים רמאללה ומספר פעילים נוספים בתנועה, ישראלים ופלסטינים.

דניאל בן סימון הציג בפני הקבוצה את התלבטויותיו באשר לעתידה של הממשלה ובמיוחד באשר לעתידה של מפלגת העבודה בתוך הממשלה, לאור סירובו של נתניהו לעשות צעדים ממשיים להידברות עם הצד הפלסטיני. עוד סיפר בן סימון על תפקידה של אירן עבור הימין הישראלי כגורם שמטרתו להשאיר את בעיית הסכסוך עם הפלסטינים מחוץ לסדר היום.

חברי הקבוצה סיפרו לחברי הכנסת על תנועת לוחמים לשלום, מטרותיה ופעילותה. ואאל ומוחמד (חבר בקבוצת ירושלים- רמאללה) שיתפו את החכי"ם בתחושתם שהרחוב הפלסטיני עומד להתלקח. בחדר היתה הסכמה על כך שנראה שהתלקחות כזו תשרת את גורמי הימין ותחזק את ההנחה הראשונית של הישראלים שלא ניתן לשוב למשא ומתן עם הפלסטינים.

דניאל בן סימון עודכן באשר להתעוררות שקיימת בשטח, החל מהפגנות שישי קבועות בשייח ג'ראח אשר הולכות וגדלות משבוע לשבוע וכלה בפעילויות אחרות הנעשות על ידי גופי שמאל שונים, בסולידריות עם תושבים פלסטינים.

דניאל בן סימון נשאל על ידי חברי הקבוצה מדוע ראשי תנועת העבודה נעדרים מן השטח, בדיוק בתקופה בה נדרשת אמירה חד משמעית ובוטחת לציבור המיואש אותו הם מייצגים.

בתגובה, התבקשנו לעדכן את בן סימון באשר לפעילויות עתידיות של התנועה ושל גופי שמאל אקטיביסטים נוספים.

יש לציין כי מפגש זה הוא ראשון בסדרת מפגשים עם אישי ציבור, הן בממשל הישראלי והן בממשל הפלסטיני, מתוך מטרה לשתף את נבחרי הציבור בתמונת המצב הנוכחית של פעילות אנשי שמאל בשטח ובעיקר-לעודד אותם לקחת חלק משמעותי בפעילות.

קו ענתא- בקעה

הדבר הכי גרוע בשלילת רישיון הוא שצריך כל הזמן לסנג'ר את כל מי שסביבך. נגיד אתמול. רוני הקפיץ אותי למחסום בענתא, והגענו ממש מוקדם ככה שהייתי צריכה לחכות לאיסראא בערך חצי שעה במחסום.

רוני עשה פרסה בחניון, ירדתי מהאוטו והלכתי עם כל הילדות שחזרו מבית הספר, בין שתי הגדרות הגבוהות על המדרכה הצרה. חלק מהן הלכו על הכביש, מחוץ לגדרות. כולן מסורקות ומתוקות. חלקן מביטות בי בהשתאות. חייכתי אליהן והן חייכו בחזרה. אמרתי מרחבא והן ענו מרחבתיין. בסוף אחת שואלת: "אנתי יהודִייה או ערבּייה"? ואני אומרת: "אנא מש ערבּייה. ואנתי?" היא אומרת בגאווה: " ערבּייה". חייכנו ונפרדנו.

ואז החיילים: "מה את עושה כאן? מי את?" "באתי לבקר חברה בענתא, היא תאסוף אותי עוד מעט". חיילת אחת שואלת: "את יהודייה?" ואני במאור פנים: "כן, ואת?" היא שותקת לרגע, מופתעת מהשאלה, ואז עונה בכעס: "מה נראה לך? ברור שאני יהודייה. אני שומרת על המדינה שלי, את לא רואה?" חייל אחר אומר לי לחכות בבוטקה, "שלא תחטפי איזו אבן בטעות". אני הולכת לבוטקה, מתקשרת לספר לרוני על המפגש המצחיק עם החיילת. הוא מזהיר אותי לומר שאני לשועפאט, כי לענתא אסור לנו להיכנס. אני עומדת בבוטקה באמצע המחסום, בשמלה ירוקה ארוכה, מחייכת לכל המביט בפליאה, וכולם מחייכים בחזרה.

החיילת הנעלבת עוברת את הכביש, בלי להביט ימינה ושמאלה. נהג מיניבוס בולם כדי לא לדרוס, והיא צועקת עליו בעברית: "הלו תסתכל! יש לך עיניים לא?" אני מחייכת גם אליו, והוא אומר לי משהו שאני לא שומעת, אולי כמו הילדה גם הוא חושב שאני ערבּייה?

בצד ימין עומד חייל כהה מאד, אולי אתיופי, אבל נראה סודני. הוא צועק על הילדים, חלקם בגיל גן, שהולכים על הכביש, מחוץ לגדר: "תעלה למעלה! תעלה למדרכה!" ואני חושבת, גם אם הילד מבין את המילים, איך יעלה למעלה? יש גדר בינו לבין המדרכה! אני מסתכלת על החיילים עם כל הנשק שלהם, ומה שהכי בולט בהם הוא כמה שהם מפחדים.

סוף סוף איסראא מתקשרת, ואני מתקדמת אליה ועולה למונית. איזה חום. אנחנו מגיעות הביתה, והיא מיד מורידה את החיג'אב, מביאה לנו מים קרים. גם פאוזייה, האמא, בבית, וחלק מאחיה הקטנים של איסראא. אנחנו מתנשקות ומחליפות ברכות, ואז איסראא ואני מתיישבות ומתחילות לעבוד. אנחנו דנות במבנה הטופס לחידוש החברות בתנועה בשלוש שפות, ואני מרגישה הרמוניה ונוחות נעימה בעבודה המשותפת. אני נזכרת שראיתי בפייסבוק, שתאריך הלידה של איסראא הוא בדיוק הנגדי לי בלוח השנה – הפרש של שישה חודשים בדיוק (ועוד תשע שנים...) מה שאולי מסביר מבחינה אסטרולוגית את התואם והשלווה הנדירים האלה שאני מרגישה כשאנחנו מביטות זו לזו בעיניים.

אני עדיין מפוצצת מארוחת הצהריים הקודמת, אבל לא יכולה לסרב למלוחייה שפאוזייה מגישה על השולחן. על העוף אני חייבת לוותר, ושתינו מוותרות על המלפוף, למרות שהוא נראה מדהים. אני מבטיחה לבוא רעבה בפעם הבאה. איסראא רוצה ללוות אותי לתחנה, וכבר חובשת את החיג'אב. אני מסתכלת על התנועות שלה, וכמה היא יפה בלי החיג'אב וגם איתו. היא שואלת אותי אם אני מכירה קוסמטיקאית ישראלית, כי בקרוב היא מקווה לקבל אישור כניסה, ורוצה לנסות טיפול בישראל. אני אומרת שמאז גיל 16 לא הלכתי לקוסמטיקאית, ואולי באמת אני צריכה. היא אומרת, כל אישה צריכה. ואז ואאל, האבא, מתקשר, ואומר שנחכה לו. הוא יקפיץ אותנו למחסום.

אנחנו יושבות ומחכות, איסראא מביאה קפה. נור ויוסף הקטנים יושבים על פאוזייה ומנדנדים לה. היא עומדת לנסוע ליומיים לירדן, לאחיה, והם לא רוצים שתיסע. איסראא מראה לי תמונת ילדות שלה ושל אחותה. הן שתי הגדולות. אחרי שנולדו, נכלא ואאל לחמש שנים בישראל על תכנון פיגוע במטה הארצי של המשטרה. אחרי ששוחרר, נולדו ארבעת הקטנים. פאוזייה מספרת על עבודתה כמנהלת בית ספר בענתא, שאותו רואים ממש מהחלון. היא לא יכולה לחיות בלי העבודה שלה.

ואאל חוזר מהעבודה ויושב לשתות איתנו. אני מספרת לו שבמחסום אמרו לי לעמוד בבוטקה כדי לא לחטוף אבן בטעות, ואני לא הבנתי על מה הם מדברים כי כולם רק חייכו אליי. הוא אומר שלפני יומיים זרקו באמת אבנים במחסום, אחרי שהצבא ערך פשיטה בענתא ועצר עשרות אנשים, סתם ככה, כדי להראות מי שולט. הוא ממשיך ואומר, שאם החיילים רק יוותרו על הנשק ועל המדים, כולם רק יחייכו גם אליהם.

אנחנו יוצאים. לפני המחסום יורדים מהאוטו ומחכים לאוטובוס. יש שם ערימות של זבל. ואאל מסביר, שכאן זה שטח של עיריית ירושלים, לא כמו האזור שהם גרים בו למטה. אנשים כאן משלמים מיסים, ולא מקבלים שום שירותים. האוטובוס מגיע, אנחנו נפרדים וואאל משלם עליי. אני אומרת לו תודה רבה בעברית, בלי לחשוב, אבל איכשהו בטוחה שזה בסדר. האוטובוס מגיע למחסום. אחד החיילים רואה אותי מהחלון, עולה ולוקח לי את תעודת הזהות. החיילים קוראים לי לרדת. אחד שנראה כמו המפקד שואל איפה הייתי. אני עונה "בשועפאט". הוא צועק שאסור לי להיכנס לשם. אני עונה שאמרו לי שכן. הוא צועק שאסור לי בכלל לעבור את המחסום. אני מנסה להתווכח, אבל כאן זה שטח ישראלי, והוא אומר שאני טועה, ושבפעם הבאה הוא יעצור אותי. הוא מחזיר לי את התעודה ואני חוזרת לאוטובוס. מתקשרת לואאל לספר, וואאל אומר שהמפקד טועה, מותר לי לעבור שם. אנחנו מדברים עברית.

קצת קר לי, אני מנסה להחליש את המזגן מעל המושב. מי שיושב מאחוריי מיד עוזר לי. התינוק במושב לפניי מחייך אליי, וגם הזוג שלידי. שוב יש לי שיחת טלפון בעברית. בשער שכם האיש מאחוריי יורד איתי, שואל לאן אני צריכה והולך יחד איתי עד לתחנה של האוטובוס שעובר בשכונת בקעה. אני עולה עליו. לידי מתיישבת בחורה מטופחת, בלי חיג'אב, נוסעת הביתה לבית צפפא. אנחנו מדברות באנגלית. אני מסתכלת סביבי באוטובוס וחושבת, בין האנשים האלה אני מרגישה בבית בצורה אחרת מההרגשה באוטובוס ישראלי. אני מביטה מהחלון, ומוסלמי דתי זקן מחייך אליי. הבחורה שלידי מתלוננת על החוק החדש, שלפיו כל השלטים בירושלים יציינו רק את השם העברי, גם באותיות ערביות. אני מספרת לה על הקבוצה בפייסבוק, שקוראת להחליף את שמו של ישראל כץ, חבר הכנסת שיזם את החוק, לאיסראיל אל-קודס, ואנחנו צוחקות. אני יורדת בדרך חברון, בתחנה שמעל הבית שלי, וחושבת, כמה מדהים שאני גרה כאן כבר כמה שנים, ומעולם לא עלה בדעתי לנסוע בקו הזה, מס' 124, ירושלים-בית לחם.

נכתב על ידי תמר ארנסון, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'

דעת מיעוט

לאחר למעלה משנתיים של פעילות בלוחמים לשלום נשלחתי לייצג את התנועה בכנס בברצלונה. התגובות בקרב מכריי היו חלוקות. חלק תמכו והיו מאוד גאים (“כל הכבוד על הפעילות, זה טוב שיראו שיש גם ישראלים אחרים") מעטים היו מספיק אמיצים לומר בחצי צחוק “לכי לשם, לכל עוכרי ישראל, אולי ירצו לקבל אותך בחזרה בעזה". הרוב פשוט זזו באי נוחות בכורסא שלהם. זה לא נוח לדבר פוליטיקה, אז מדברים על כסף. ("טוב, נו, ומשלמים לך על הכרטיס טיסה? ועל המלון? סחתיין”).
נפרדתי לשלום מכולם, ביקשתי אישור בעבודה, הזזתי טיפולים, הודעתי למרצים, זכרתי לבטל התעמלות ופיניתי לי שבוע לעסקי שלום. במטוס שואלים אותי ישראלים שנוסעים לסקי- לאן? ואני קצת מגמגמת: "כנס ארגונים חברתיים" ובטון חצי מתנצל: "אני מייצגת ארגון בשם לוחמים לשלום, אי אלימות, ישראלים ופלסטינים..” ולעצמי אני אומרת: "גאווה, גאווה גיתית, אין כאן מה להתנצל, את הרי גאה בארגון, בך, בכל האנשים ששייכים לארגון".
ואז הכנס מתחיל, כ-700 אנשים מרחבי אירופה וארצות הים התיכון. המון תמיכה ואהבה אנו מקבלים שם מאנשי ארגון אנה לינד. כולם מכירים אותנו. זכינו בפרס היוקרתי שלהם. אני מתחילה לקלוט איך התנועה הקטנה שלי מקבלת כל כך הרבה כבוד מכל המשתתפים. אני מתמלאת גאווה לרגע, ואז אני מבינה את כמות האנשים שרואה בי נציגה של ישראל. ישראל שנתנה כל כך הרבה מנדטים לליברמן, ישראל שלא מסוגלת להקפיא התנחלויות, אבל יותר מהכל נציגה של מיעוט ישראלי. נו מה, הם לא טיפשים, הם יודעים בדיוק שרוב הציבור חושב אחרת. יותר מכך, הם שואלים אותי – "ואיך את מתמודדת עם התגובות של האנשים בישראל, זה בטח לא קל, הא?” אאוץ', זו הרי נקודה כל כך רגישה...

אז התחלתי להגן על הציבור בישראל: “הרוב רוצים שלום, מבחינתם אין טרור בזכות המחסומים, בזכות הגדר. הם איבדו אמון, חושבים שאין פרטנר, הכיבוש מאוד רחוק מתל אביב, לא רואים משם איך הפלסטינים סובלים מהכיבוש, מפחדים להגיע לשטחים ולראות את המציאות, ניזונים מהתקשורת, התקשורת קשורה בקשר הדוק לצבא שלנו, כל הזמן מדווחים שם על ניסיונות הסיכול..”
וגם פה ושם מילה טובה על השלטון, אחרי הכל בזכות הדמוקרטיה אני יכולה לנסוע ולהשמיע דעות, אסור לקחת זאת כמובן מאליו.
ושוב אני מיעוט מול כל הנציגים הפלסטינים, חלקם אפילו לא מסתכלים לי בעיניים. ואני מרגישה פתאום את הזהות הישראלית יהודית מחלחלת בי יותר מתמיד. בסיפורי האישי אני חושפת את הנרטיב שגדלתי לפיו. אני מתעקשת לומר שאני לא כאן בשביל הפלסטינים, אני כאן בשביל המדינה שלי, בשביל סבתא שלי שהגיעה לארץ אחרי זוועות השואה. למדתי שאסור לעמוד מהצד, שיש ערכים שאסור לוותר עליהם ושיש שטחים שמותר ורצוי.
דיברתי עם לוחם לשעבר מבוסניה שאמר לי שלאחר המלחמה הוא עבר בין כל הצדדים הלוחמים ושאל אותם עבור מה הם נלחמו. כולם אמרו לו: "בשביל להגן על הבית, בשביל להגן על המדינה, על המשפחה" הוא שאל אותם: "אם כולם היו פה בשביל להגן אז מי לעזאזל התקיף?"
אני חושבת שמה שלמדתי מהנסיעה הזו הוא גבולות והטשטוש ביניהם. יום אחד אני מיעוט שמאלני בארץ שלי, וביום השני אני מיעוט כי אני נלחמת על הזכות של המדינה שלי להתקיים. ואיפה הגבול בין הגנה להתקפה? מתי בדיוק בכל הנרטיב הזה הפכנו לתוקפים? ואיפה הגבול בין להגן על המדינה שלי לבין לגנות אותה? ואולי דווקא הגינוי אינו אלא הגנה כי רק אז אולי משהו יזוז פה? ומה לגבי הזהות שלי– הפגנות עם פלסטינים זועמים? הפגנות עם השמאל הציוני? מי הם למעשה השותפים שלי למאבק?
ואיפה באמת השוני ביני לבין מהא, שותפתי הפלסטינית למסע?

אנו מנווטות יחד ברחבי ברצלונה, אוכלות, צוחקות. סבא וסבתא שלה ברחו מחיפה, סבא וסבתא שלי הגיעו לשם. אני מפחדת מהדרישה שלהם לקבל יום אחד דרכון ישראלי אבל אני בעצמי הוצאתי לפני שבועיים דרכון פולני.

דבר אחד אני רואה בבירור, בלי שום טשטוש – בזכות לוחמים לשלום אני לא יושבת יותר על הכורסא. אני רוצה להמשיך ללכת לשטח, להכיר את האנשים, לטעות וללמוד מהטעויות שלי. לראות מהם הגבולות שלי ולראות גם כיצד ניתן להרחיב אותם. ובכל מעברי הגבול האלו, לחזור תמיד הביתה. לישראל.

נכתב על ידי גיתית בר-אל, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'

הפעילות בכפר עסירה אל קבליה- 26.2.10

כשחזרנו הביתה מההפגנה שערכנו בכפר עסירה אל-קבלייה, התמלאנו בשמחה. תחנת הרדיו גלי צה"ל (שופרו הרשמי של אותו צבא שרק לפני שעתיים פיזר אותנו בירי כדורי גומי וגז מדמיע ויש האומרים גם כדורי טוּטוּ) דיווחה בלקוניות אך בבהירות מה התרחש עד לפני זמן קצר בכפר: "באזור שכם קיימו היום מפגיני שמאל ופלסטינים הפגנה בסמוך להתנחלות יצהר. המפגינים יידו אבנים על כוחות צה"ל ואלו פיזרו את ההפגנה בכדורי גומי ובגז מדמיע. המפגינים טוענים שמתנחלי יצהר מתנכלים באופן שיטתי לתושבי הכפר הסמוך, עסירה אל-קבלייה". קצר ויבשושי ועם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה שאפילו תחנת השידור הרשמית של הצבא נאלצה להתמודד עם העובדות הקשות. לכאורה – הצלחה. נוספה לכך העובדה שלאירוע הגיעו המון פעילים ואורחים של התנועה, מכל הקבוצות, מכל האזורים, מכל הגילאים ומכל הצבעים והצורות ומבחינה זו היה זה מפגן כוח משמעותי של "לוחמים לשלום", בייחוד לאור העובדה שבכל שנות האינתיפאדה לא התקיימה בכפר כל מחאה, חרף העובדה שהוא אחד הכפרים שסבלו הכי הרבה מנחת זרועם של אדוני הארץ המתנחלים ואנחנו היינו הראשונים להרים את הכפפה.

אולם בפועל, בהפגנה הזו – פעילות הפתיחה של קבוצת תל אביב – שכם התגלו המון בעיות: התיאום והארגון מול אנשי הכפר התגלה כבעייתי ובסיכומם של דברים לא היה פשוט ולעתים היה אף מאוד מרגיז (וגם די מפחיד בכמה רגעים).

הזהירו אותנו שהכפר לא קל. הזהירו אותנו שיש בו נוכחות מאוד רצינית של המפלגות הקומוניסטיות, אבל את מה שהתרחש בשטח לא יכולנו לצפות בשום דרך.

הגענו לכפר ובגשם שוטף ומזג אוויר סוער ולא פשוט, התכנסנו בין עמודיו של אחד הבתים המותקפים ביותר בכפר. בית למוד חלונות מנופצים, נקבי קליעים ונזקים אחרים שרק שבועיים קודם לכן בעליו הסבירו לנו שהמקום היחיד שבטוח לישון בו בבית הוא חדר האורחים שבקומה השנייה, הרחק מכל חלון או קיר חיצוני הפונה לכיוון ההר – הר סלמאן אל-פארסי – שממנו מגיעים הפורעים. מתחת לבית שמענו את נציג הכפר שהסביר לנו קצת על הקשיים שחווים אנשי הכפר ועל הסכנה היומיומית הנשקפת להם, לחייהם ולרכושם, רק בגלל שמישהו החליט שאדמותיהם צריכות להוות את עתודות הקרקע של קומפלקס המאחזים שנקרא "יצהר".

אחריו שמענו את דב חנין מדבר על הסמליות שבנטיעות במקום שכזה: "הנטיעה המשותפת היא סמל למאבק למען חיים טובים יותר לשני העמים בארץ הזאת. המתנחלים עוקרים עצים וכוחות השלום נוטעים אותם". התרגשנו והתמלאנו אנרגיות שהבטיחו שגם הגשם לא יעצור אותנו. נסענו אל פאתי הכפר והתחלנו את צעדת המחאה שלנו במעלה הרחוב המוביל אל החלקות המפרידות בין הכפר להתנחלות שעליהן נקבע כי תיערכנה הנטיעות. אספנו את השתילים וחוץ מהגשם שלא הפסיק לרדת, הכל נראה מושלם.

אלא שכבר אז משהו החל להיראות שונה מאוד ממה שסוכם: בעוד אנו לוקחים לנו שתילים מן המשאית, רגע לפני ההגעה לחלקות, הבחנו שקבוצה לא גדולה של צעירים שלא ראינו קודם לכן, מנופפים בדגלי "מפלגת העם" ודגלי פלסטין – דבר שסוכם מראש כי לא יהיה באירוע – מתחילה לשעוט קדימה, במעלה ההר. פניהם היו מועדות לעמדת תצפית מאולתרת של הצבא. בהתחלה, ומתוך חוסר הבנה של מה מתרחש, לא ייחסנו לעניין חשיבות וניסינו להתרכז בנטיעות שלשמן הגענו מלכתחילה, אך תוך דקה או שתיים, הנערים כבר הגיעו לראש הגבעה והתחילו לפרק את עמדת התצפית ואת כבלי החשמל שנמתחו אליה.

פלסטינים תושבי הכפר מצטרפים להפגנה עם דגלי המפלגות

לרגע לא היינו תמימים לחשוב שהפעילות שלנו לא תוציא את הצבא ובעיקר את המתנחלים משלוותם ותביא אותם אלינו, אך ציפינו שבשלב שהם יגיעו נוכל לסיים את מבצע הנטיעות. זו הייתה הערכה ריאלית לחלוטין שכן לא הייתה לנו שום תוכנית לעורר פרובוקציה או להתקרב יתר על המידה להתנחלות. אלא שפעולת הקומנדו המתוכננת של נערים הללו הביאה את הצבא למורדות הגבעה לאחר לא יותר משלוש דקות, כשכמעט אף עץ עוד לא ניטע בקרקע ומאותו רגע העניינים החלו להידרדר. החיילים לא היססו לירות גומי על גוש האנשים שהיה קרוב אליהם ולירות עלינו, בשיפולי ההר רימוני גז מדמיע. הם גם לא היססו לירות את הגז אל תוך המון המפגינים, מה שגרם ללא מעט אנשים להיפגע מחנק ולהזדקק לטיפול רפואי של האמבולנס שהיה במקום. לא מעט אנשים נפגעו גם מכדורי גומי.

הנערים לא נתנו לתגובת החיילים לקלקל להם את המבצע וחלקם ניסו לאגף את החיילים ולהפתיע אותם מצידו הדרומי יותר של ההר. החיילים מיהרו לרדוף אחרי הנערים וכעת הגיעו לעזרתם גם מתנחלי יצהר שהיו, כמו שאומרת הקלישאה, "חמושים ומסוכנים".

בניגוד לחיילים שחייבים מתוקף תפקידם במידה (גם אם מצומצמת מאוד) של איפוק ומתינות, המתנחלים לא חייבים בשום דבר מאלה. מייד כשירדו מן המאחז שבראש ההר הם פתחו באש על בתי הכפר והחלו כהרגלם לפגוע בחלונות ובמיכלי המים של הבתים, כבשת הרש, שמבטיחה לתושבי הכפר אספקת מים סדירה. בשלב זה מעבר להבנה שהאירוע יצא מכלל שליטה, החלה מקננת בנו תחושה (שהתאמתה בהמשך) שנעשה שימוש בפעילות שלנו לצורך הפגנת כוח של "מפלגת העם" בכפר.

מתנחלי יצהר מכוונים נשק חי לעברינו

זאת, על אף שסיכמנו מפורשות עם נציגי הכפר רק שבועיים קודם לכן על כמה דברים ברורים: אין זיהוי מפלגתי, אין דגלים זולת אלה של "לוחמים" וככל שיהיה ניתן – אנשי הכפר ישלטו בצעירים שלהם, שלא יעוררו פרובוקציה.

בדיעבד מסתבר שבכפר פעילות שתי מפלגות חזקות – "החזית הדמוקרטית" הוותיקה ו"מפלגת העם". השתיים מנהלות מלחמות טריטוריה ושליטה בכפר כבר לא מעט זמן וכל אחת מהן מנסה להוכיח את כוחה על חשבונה של השנייה. הפעילות שלנו תואמה עם כל נציגי הכפר מבעוד מועד, אך מכיוון שלא התקיימו בכפר הזה פעילויות מסוג זה מעולם ובוודאי לא מתחילת האינתיפאדה השנייה, היה כנראה מישהו בשורות "מפלגת העם" שחשב שזוהי שעת כושר להוציא את צעירי המפלגה לרחובות ולערוך מפגן כוח משל עצמם. נוכחותם של פעילים ישראלים בפעילות העניקה לפעילים תחושה של כוח וחסינות בפני הצבא והמתנחלים והם רצו להוכיח לכולם ובעיקר לעצמם שהם לא "יוצאים פראיירים" מול תושבי יצהר והצבא וכך נולדה לה ההפגנה השנייה בעסירה באותו יום. אלא שבה לא היה אף אחד מחויב לעקרונות שאנחנו העלינו כתנאי בסיסי לקיום הפעילות – אי אלימות ושיתוף פעולה.

המפגינים עוזבים את המקום לאחר שהחל ירי הגז וכדורי הגומי

לאחר סיומה הלא פשוט של הפעילות, יצרו אנשי הכפר, כולל ראש המועצה ונציגי כל הפלגים והמפלגות, קשר עם נציגי הקבוצה שלנו וביקשו להתנצל על אשר אירע.

ראש המועצה השקיע את כל היממה שלאחר האירוע, יחד עם נציגים רבים מן הכפר, בניסיונות פיוס והשלמה עם חברי התנועה הפלסטינים כדי להבטיח שדבר כמו שקרה אתמול לא יקרה שוב בעתיד, כי הנערים האלה יועמדו במקומם ובייחוד בניסיון נואש ובתחינה אמיתית שהאירוע הזה והכישלון שהוא הניב לא יגרמו לנו לוותר על הכפר ועל פעילויות עתידיות בו. נציגי המועצה אף מיהרו להוציא מכתבי סליחה אישיים לתנועת "לוחמים לשלום" ולדב חנין. בנוסף, ביקשו להזמין את כולם – את כולנו – למפגש רשמי בכפר שמטרתו ללבן את כל הסוגיות שעלו באירוע הזה.

בסיכומם של דברים, למרות טעם המוזר שנשאר בפה לאחר החזרה הביתה והתחושות המוזרות שעלו בי לנוכח טקס הסולחה שנערך בין אנשי הכפר וחברינו לקבוצה והתנצלותם בפנינו (ומי יתנצל בפניהם על כך שהם לא יכולים לעבד את אדמתם ושפורעי יצהר ממררים את חייהם?), האירוע היה לכשעצמו חשוב וראשון מסוגו, דבר ראוי לציון. בנוסף, מצאנו שיש בכפר הזה צורך ממשי בתקשורת עם בני ברית ישראלים, לצד אנרגיות של תסכול עמוק שנוצרו במהלך שנים של התנכלויות ופוגרומים, מצד בריוני יצהר. בהתנהלות נכונה, נוכל אולי לסייע אנשי הכפר לתעל את האנרגיות האלו בכיוונים שאינם אלימים אך יותר יעילים, להוכיח לעצמנו וגם לבריוני הגבעות ובמיוחד לאזרחי ישראל, שאין בנו יאוש, גם נוכח חוסר התקווה והיעדר האמון שהתפתחו כחלודה עיקשת משני צידי 42 שנות כיבוש, ולהירתם עם אותם אנשים שאינם שקופים ואינם עשויים לחילופין רק משנאה, לפעולה שבאמת תהא משותפת.

נכתב על ידי עידן בריר, חבר בתנעת 'לוחמים לשלום'