יום שלישי, 27 באפריל 2010

סיור בעקבות המחאה העממית המשותפת

בשבת, 8.5.2010 תנועת 'לוחמים לשלום' מזמינה אותך לסיור בעקבות אזורי המחאה העממית המשותפת:
בית יהונתן בלב סילוואן
לעיתים אנו נתקלים בכלי התקשורת בשמות כגון "בילעין", "שייח' ג'ראח", "סילוואן" ו"עיר דוד"; שמות, אשר ברוב המקרים מקושרים עם ביטויים כגון "מוקדי הפגנות אלימות", "התנגשויות עם מתנחלים" ו"עימותים עם כוחות הביטחון". אך האם אנו יודעים באמת מה נמצא מאחורי "מוקדי הפגנות" אלו? האם אלו סכסוכים משפטיים? מאבקים פוליטיים? סכסוכים דתיים? מאבקים לזכויות אדם? ויותר מזאת, האם אנו יודעים בדיוק מהו סיפורם האישי של האנשים הגרים במרכז ההתרחשות, שעה שאנו מתווכחים בינינו על הנושא בארוחת יום שישי?

זהו הזמן לקחת אחריות, להביע התעניינות ולבקש להבין.
אנו מזמינים אתכם לסיור בנקודות החיכוך מחוץ לשעת ההפגנות; סיור בו תוכלו לראות, לשמוע וללמוד על מקומות אלו בשקט ומקרוב, ולא דרך אמצעים עקיפים.
סיור בו תוכלו להאזין לדבריהם של תושבים מקומיים אשר מאמינים בדרך בלתי אלימה ושמחים לספר על חייהם ונקודת מבטם.

הסיור יתקיים ביום ללא הפגנות, יום שבת.
הפגנה בבילעין, צילום: אקטיבסטילס
אנו קוראים לקהל חדש (אך גם ותיק כמובן) אשר מעוניין בהבנת המאבקים העממיים ללא תיווך המדיה התקשורתית, להצטרף אלינו ולהתעמק בתהליכים חשובים המתרחשים פה, ממש ליד, ולהם חשיבות עצומה על חיינו.
מסלול ופרטי הסיור:
נצא בבוקר מתל אביב לכיוון הכפר בילעין, אשר נמצא בסמוך להתנחלות מודיעין עילית, ונודע במאבקו נגד גדר ההפרדה (אשר בג"ץ קבע כי יש לשנות את התוואי שלה); נסייר בכפר וניפגש עם תושבים מקומיים. לאחר מכן נמשיך על כביש 443 (לגביו קבע בג"ץ לפני 4 חודשים כי יש לאפשר לתושבים הפלסטינים להשתמש בו) ונביט על חומת ההפרדה, המחסומים והחסימות, כשבסופו נגיע לשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, מוקד המאבק המשותף כנגד פינוים של משפחות פלסטיניות לרחוב וכנגד התעלמות המשטרה מאלימות המתנחלים באזור; נסייר בשכונה ונשוחח עם תושביה. משייח' ג'ראח נמשיך לסילוואן, הנושקת לעיר העתיקה מדרום, בה המתיחות משולהבת לאחרונה, לאחר פרסומו של פרויקט בניית פארק לאומי כחלק מ-'עיר דוד' אשר כולל גם 88 צווי הריסה לבתים פלסטינים. בסילוואן ניפגש עם נציגי ועד המאבק המקומי ונשמע את סיפורם. נסיים בארוחת צהריים, לאחריה נצא חזרה בכיוון תל אביב.
הסיור יתקיים כאמור ביום שבת, ה-8.5.2010.
היציאה ב-9:00 בבוקר, ממסוף ארלוזורוב, תל אביב (מול מגרש החנייה של שלמה סיקסט);
חזרה משוערת לתל אביב ב- 15:30.

* בסיום הסיור נערוך ארוחת צהריים בשרית שעלותה כ-25 שקלים לאדם.
זוהי הזדמנות חשובה לבוא, לראות, לשמוע ולגבש דעה בכוחות עצמנו. הצטרפו אלינו.
לשאלות והרשמה לסיור אנא מלאו את פרטיכם בטופס מקוון זה.

לפרטים נוספים: טל' 0523-777424  (איל).





יום שלישי, 20 באפריל 2010

הזמנה למעגל מתופפים של סולידריות עם תושבי סילוואן

"כדי לקבל היתר בניה במזרח העיר אתה צריך להיות יותר מצדיק" (יקיר שגב, סגן ראש העיר לענייני מזרח ירושלים)


בתאריך 25.4 מתכננים אנשי הימין הקיצוני צעדה בשכונת סילוואן תחת הכותרת "אכיפה שווה לכולם".
בשכונת סילוואן 88 בתים מיועדים להריסה לצורך בניית פארק תיירותי.
תנועת 'לוחמים לשלום' שפועלת מספר חודשים בשיתוף עם ועד שכונת סילוואן, קוראת לכם להצטרף למעגל תופים במאהל המחאה בזמן צעדת הימין

האם ידעתם?

מאז 1967, ישראל הפקיעה מעל לרבע משטחי מזרח ירושלים לצורך בניית התנחלויות/שכונות ישראליות חדשות. כ-50,000 יחידות דיור תוכננו ונבנו על אדמות אלה, המיועדות לישראלים בלבד, ואף לא שכונה אחת עבור הפלסטינים.

האם ידעתם?

לפי הערכות של עיריית ירושלים, הגידול הטבעי במזרח העיר מחייב בנייתן של 1,500 יחידות דיור חדשות מדי שנה, אך בשנת 2008 הוצאו 125 היתרי בנייה בלבד, לבנייה של כ-400 יחידות דיור.

האם ידעתם?

בעוד שמרבית עבירות הבניה (כ-66%) הן במערב העיר, כ-66%-70% מהריסות הבתים מתבצעות במזרח העיר.

האם ידעתם?

בעוד תוכניות המתאר בשכונות הישראליות נועדו לענות על צרכי הפיתוח ואף להאיצם, תוכניות המתאר במזרח ירושלים הפלסטינית (במידה שהן בכלל קיימות, ועל-פי רוב אין זה המצב) נועדו לסכל כל התפתחות סבירה. אופיין של עבירות הבנייה והיקפן משקפים סתירה זו.

האם ידעתם?

הקנסות על בנייה בלתי חוקית, אשר מגיעים לעתים קרובות לסכומים של מאות ורבבות אלפי שקלים – משולמים לא למשרד האוצר אלא לקופתה של עיריית ירושלים אשר יזמה את ההליך המשפטי. קנסות אלה מהווים מרכיב משמעותי מתקציב העירייה.

האם ידעתם?

לאחר שבית המשפט העליון חייב את פינויו ואיטומו של מבנה בן שבע קומות בסמוך לשכונת הבוסתאן אשר נבנה ואוכלס על ידי המתנחלים - גורמים פוליטיים התערבו והצליחו למנוע את מימוש פסק הדין.

אכיפה שווה לכולם!

הצטרפו אלינו ביום זה למעגל מתופפים של סולידריות עם תושבי סילוואן באוהל המחאה.
נשמיע את קול התופים כדי שאנשי הימין הקיצוני ישמעו וידעו:
לא ניתן יד לגזענות, לחוסר הצדק, למדיניות ימין קיצונית ודורסנית אשר פוגעת במרקם היחסים העדין בירושלים ומשחירה את פני ישראל בעולם, ובצדק.



לא נפקיר את השטח לאנשי הימין הקיצוני!

אנא הירשמו בכתובת הדוא"ל המצורפת. פרטים מדויקים של שעת ומיקום האירוע יימסרו לנרשמים

*במידה ויועבר תאריך צעדת הימין, יועבר תאריך העצרת, בהתאם. נא שימו לב לעדכונים

לפרטים נוספים: netta.hazan@mail.huji.ac.il, או בטלפון: 0548146429



תנועת "לוחמים לשלום", היא קבוצה של פלסטינים וישראלים אשר קוראים למאבק לא אלים בכיבוש, להתנגדות גורפת לכל סוג של אלימות ולהכרה בקיומם של שותפים לדיאלוג. עוד על התנועה: www.combatantsforpeace.org

יום שני, 19 באפריל 2010

טקס יום הזכרון האלטרנטיבי של תנועת לוחמים לשלום

אתמול התקיים טקס יום הזכרון האלטרנטיבי של תנועת לוחמים לשלום שנערך זו השנה החמישית, בתיאטרון תמונע.
מטרת הטקס המיוחד הזה היא לזכור ולהזכיר את כוחה המעגלי של האלימות, את הכאב והצער שהיא מעוררת בלי הבדל צבע, שפה או נוף, ואת החובה המוסרית שלנו, לפעול לעצירתו של מעגל הדמים. זה ערב שמדבר על כאב, אבל בניגוד לכאב שמגוייס בשם עצמו ליצירת כאב והרס נוספים, הערב הזה מדבר על תקווה, לא מתוך נאיביות אלא מתוך התבוננות מפוקחת ורחבה על המציאות.
לאירוע הגיעו כמה מאות אנשים, שמילאו את אולמות התיאטרון (הטקס הוקרן בשידור חי על מסך עבור מי שלא נכנסו לאולם הראשי המלא), אנשים שפחות ופחות מוצאים עצמם בטקסי הזכרון הממלכתיים, על נאומי מגש הכסף ונאמנות עיוורת שאינה מעיזה להטיל ספק; אנשים שמבינים שמודעות לסבלו של האחר אינה בגידה כי אם ביטוי הכרחי של אנושיות.
מדברי רוני סגולי, המתאם הישראלי של התנועה, בטקס:
אין לי פתרון קל למציאות, הדרך היחידה, היא הדרך בה בחרנו, דרך הפשרה, הכבוד ההדדי, ואי האלימות, תוך ניסיון לרפא את פצעי העבר, ולא לחטט בהם כל הזמן.  הדימום ההדדי הזה, לא יוביל אותנו לשום מקום.

אני עומד פה לפניכם כישראלי גאה, יש לי ביקורת על המדינה שלי, אך יש לי מדינה, ואני רוצה שגם לחברי הפלסטינים תהיה מדינה שלהם, שיעמדו דום ביום הזיכרון שלהם, שיניפו את הדגל שלהם בגאווה, ושנחלום ביחד על העתיד המשותף של שני העמים באזור.
הרכב שלי חונה בחוץ, יש לי דגל תלוי עליו, ותלינו דגל גדול על מרפסת הבית, אך זה לא מונע ממני ביום העצמאות שיחול מחרתיים, לנסוע לעצרת לציון הנקבה. אני עושה כל מאמץ לגשר על פערים אלו, וזה לא קל.
אנחנו מתקרבים לשעת ההכרעה המדינית באזור, אני קורא לכולכם, ובאמצעותכם לכמה שיותר אנשים, צאו לרחובות, השתתפו בפעילויות, כתבו בבלוגים ובעיתונים, זה לא הזמן להחשות, זה הרגע בו הרוב הדומם לא יכול לדמום עוד, אלא חייב לקחת את גורלו בידיו, כל זאת על מנת שהחללים שהוקרבו בידי שני העמים, לא יהיו חללי שווא.
הקו המפריד בין תושבי האזור, אינו בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין אלו שרוצים שלום לבין אלו שלא. אל תחכו למנהיגים שיביאו את השלום - בואו נביא את השלום בעצמנו, ביחד.

בטקס נטלו חלק גם בסאם עראמין, המתאם הפלסטיני של לוחמים לשלום, רמי אלחנן, חבר בפורום המשפחות השכולות וממייסדי לוחמים לשלום, אלייקים ניצני ורימא גוואברה, חברי התנועה, המשוררת מאיה בז'ראנו, העיתואית מירי חנוך, מירה עוואד, מקהלת "שיראנא" ועוד.

"זורעים שנאה וקוצרים מוות"- מדבריו של רמי אלחנן בערב יום הזכרון האלטרנטיבי של לוחמים לשלום


שלום וערב טוב.

שמי רמי אלחנן. לפני 13 שנים, ביום חמישי הרביעי לספטמבר 1997 אחה״צ, איבדתי את בתי סמדרי בפיגוע התאבדות ברחוב בן יהודה בירושלים. ילדה יפה מתוקה ועליזה בת 14. סמדרי היתה נכדתו של לוחם השלום, האלוף במילואים מתי פלד, מפורצי הדרך לדיאלוג ישראלי פלסטיני. והיא נרצחה כי לא השכלנו לשמור על בטחונה בדרכו של מתי, הדרך האחת הנכונה והאפשרית - דרך השלום והפיוס.

אני לא צריך יום זיכרון כדי לזכור את סמדרי... אני זוכר אותה כל הזמן, 365 ימים בשנה, 24 שעות ביממה, 60 שניות בדקה. ללא הפוגה, ללא מנוח, כבר 13 שנים ארוכות וארורות והזמן אינו מרפא את הפצע, והקלות הבלתי נסבלת של המשך הקיום נותרת חידה מוזרה ובלתי פתורה...

אבל החברה הישראלית זקוקה מאד לימי הזיכרון. בכל שנה ושנה, כמו שעון, בשבוע שלאחר הפסח, היא נשאבת אל הריטואל השנתי: משואה לתקומה, ים של טקסים, צפירות ושירים - עם שלם נסחף במערבולת ממכרת של עצב מתוק, עיניים דומעות מצועפות, התרפקות הדדית מלווה בשירי כיבוש מגל וחרב נוגים על רקע תמונות חיים שנגדעו וסיפורים קורעי לב... וקשה להימנע מן התחושה שהריכוז המזוקק הזה של שכול, הישר לתוך הוריד, נועד לבצר את תחושת הקורבנוּת שלנו, את צידקת דרכנו ומאבקנו, להזכיר לנו את אסונותינו - שחלילה לא נשכח אף לרגע קט: זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תשמט החרב מאגרופנו ויכרתו חיינו...

ואני, כשכל העצב הגדול הזה מתפוגג בעשן המנגלים, כשהישראלים חוזרים לשיגרת יומם, אני נותר עטוף בעצב גדול. אני מתגעגע לארץ–ישראל הישנה והטובה שמעולם לא היתה, וחש זרות וניכור - שגוברים והולכים עם השנים שחולפות, ממלחמה למלחמה, מבחירות לבחירות, משחיתות לשחיתות...

... ואני חושב על תחנות חיי, על המסע הארוך שעברתי בדרכי אל ההגדרה מחדש של עצמי, של הישראליות שלי, של יהדותי ושל האנושיות שלי. על מרחק שנות–האור שעברתי - מן הנער הצעיר שלפני 37 שנים לחם עם פלוגת טנקים מרוסקת מעבר לתעלת–סואץ, מהאב הצעיר שהסתובב לפני 28 שנים ברחובות בירות המופצצת... וכלל לא עלה על דעתי שיכול היה להיות אחרת... הייתי תוצר מובהק של מערכת חינוכית–חברתית ופוליטית, ששטפה את מוחי, הרעילה את תודעתי והכשירה אותי ואת בני דורי לנתינה ולהקרבה על מזבח המולדת, ללא שאלות מיותרות, מתוך אמונה תמימה שאם לא נעשה כן, יזרקו אותנו - דור שני לשואה - לים התיכון...

מאז עברו כמעט 40 שנים. ובכל שנה ושנה הולך השריון הזה של הקורבנוּת ונסדק. המעטה של הצדקנוּת והמסכנוּת מתפוגג והולך, והחומה המפרידה ביני לבין הצד השני של הסיפור הולכת ומתפוררת.

כשגייס אותי יצחק פרנקנטל לפורום המשפחות השכולות לפני 12 שנים, נחשפתי בפעם הראשונה בחיי אל עצם קיומו של הצד השני - עד היום אני מתבייש להגיד שלראשונה בחיי (הייתי בן 47) פגשתי פלסטינים כבני אדם נורמליים, ממש כמוני, עם אותו כאב, אותן דמעות ואותם חלומות... לראשונה בחיי נחשפתי לסיפור, לכאב ולכעס, וגם לאצילות ולאנושיות של מה שנקרא אצלנו: ״הצד השני״...

שיאו של המסע הזה היה המפגש ביני לבין אחי, ה״טרוריסט״ שישב בכלא הישראלי שבע שנים, לוחם השלום בסאם עראמין, שכתב לנו, בין היתר, את המילים המרגשות האלה:
״...נורית ורמי היקרים. רציתי להביע הזדהות של אח אתכם ביום העצוב הזה, יום השנה למותה של בתכם היפה והטהורה, סמדר. אין ספק שזהו אחד הימים העצובים ביותר, ומן הרגע שבו נפגשנו לא היה בי האומץ לכתוב אליכם על כך, מחשש שמא אוסיף ללבבותיכם עוד עצב וכאב. סבור הייתי שהזמן עשוי להעלות ארוכה לפצע העמוק הזה. אך לאחר שלגמתי בעצמי מאותה כוס מרורים שאתם לגמתם ממנה לפני, לאחר שבתי עביר נרצחה בשישה עשר בינואר 2007, הבנתי שההורים אינם שוכחים אף לרגע. אנו חיים את חיינו באופן מיוחד שהאחרים אינם יודעים אותו, ואני תקווה ששום בני אדם נוספים, פלסטינים או ישראלים, לא ייאלצו לדעת...״

היום הגדרת המחנות שלי שונה לחלוטין מזו שהיתה לפני 40 שנה.

בשבילי, הקו המפריד היום בין הצדדים, אינו בין ערבים וישראלים או בין יהודים ומוסלמים. היום הקו מפריד בין אלה שרוצים שלום ומוכנים לשלם את מחירו לבין כל השאר. הם הצד השני! והיום, הצד השני, לצערי, הינם קבוצת הפוליטיקאים והגנרלים המושחתת המנהיגה אותנו ומתנהגת כמו חבורה של ראשי מאפיה, פושעי מלחמה, המשחקים פיג–פונג של דם ביניהם, זורעים שנאה וקוצרים מוות...

אבל הערב הזה אני רוצה לדבר דווקא אל אלה שבאמצע, שיושבים על הגדר וצופים בנו מן הצד, אני רוצה לדבר אל הציבור הישראלי השבע שאינו משלם את מחיר הכיבוש, הציבור שטומן ראשו בחול ולא רוצה לדעת, שחי לו בתוך בועה מנותקת, צופה בטלויזיה, סועד במסעדות, יוצא לחופשות, נהנה מן החיים הטובים ועושה לביתו, בחסותה של תקשורת מגויסת שעוזרת לו להתחבא מפני המציאות המרה שמסתתרת רק מטרים ספורים ממרכז חייו: הכיבוש, גזל האדמות והבתים, ההתעללות הדיכוי וההשפלה היום–יומיים, המחסומים, התועבה בעזה, הביוב ברחובות של ענתא...

הערב הזה, במיוחד, אני רוצה לפנות אל ציבור השמאל לגווניו, המאוכזבים והכועסים, אלה שלוקים באדישות, בייאוש וברפיון, אלה שמסתגרים בבועה של עצמם ומקטרים בימי שישי בערב, אלה שאינם מעורבים איתנו במלחמה הקשה הזאת נגד חיידק הכיבוש הטורף הזה שמאיים להשמיד את צלם האנוש של כולנו. ואני רוצה לבקש מהם הערב הזה, ערב יום הזיכרון למתים של שני הצדדים, להצטרף אלינו במלחמתנו כנגד הנגע הממאיר הזה! אני רוצה להגיד להם שהמשך העמידה מן הצד הוא שותפות לפשע! אני רוצה לספר להם שיש הרבה שלא מוכנים לעמוד מן הצד, שלא מוכנים לשתוק נוכח הרשעות והטמטום והעדר החקירה ומשפט וצדק בסיסיים!

ואני רוצה לספר להם על הגיבורים האמיתיים והאלמונים של תקופתנו החשוכה!

על אלה המוכנים לשלם מחיר אישי יקר תמורת ישרם והגינותם, אלה המעיזים לעמוד מול הבולדוזרים באומץ לב מדהים ונדיר, הסרבנים שאומרים לא למיליטריזם הגורף, הלוחמים לשלום שהניחו את נשקם לטובת התנגדות לא אלימה, המפגינים הנחושים המתנפצים בכל סוף–שבוע מול טרור המשטרה והצבא בבילעין, בנעלין, בשיח ג‘ראח ובסילואן, ועורכי–הדין הנאבקים מדי יום במחנה עופר ומול הבג“צ, ונשות מחסום ווטש הגיבורות, ופעילי השלום המסורים מחו״ל כמו רייצ‘ל קורי ז״ל שמסרה את נפשה, וגם חושפי הפשעים והמזימות, מענת קם ועד גדעון לוי ועקיבא אלדר, וגם אירגוני השלום משני העמים, ובעיקר המשפחות השכולות הפלסטיניות והישראליות שנושאות את נס הפיוס למרות אסונן.

... וככל ששהשמים נעשים שחורים יותר כך ניתן לראות את הכוכבים האלה מנצנצים בחשיכה! ככל שהדיכוי נעשה אטום ומרושע יותר כך הם, בגבורתם ובמאבקם הנאצל, מצילים את כבודנו ואת האנושיות של כולנו!

והיום אנחנו חייבים באופן נואש להרחיב את מעגלי ההתנגדות הבלתי אלימה לכיבוש! הערב הזה אני קורא לכם מכאן ומעומק ליבי: צאו מן הבועה שלכם! הצטרפו אל היתוש המזמזם ללא הרף באזני הכיבוש, המציק ומפריע ומטריד, ולא נותן לרפש להיות שקט! אל תתנו לצד השני לגנוב את העתיד של כולנו! אל תתנו לצד השני להמשיך ולסכן את בטחון ילדינו הנותרים.

בשבילי, הקו המפריד היום בין הצדדים, אינו בין ערבים וישראלים או בין יהודים ומוסלמים. היום הקו מפריד בין אלה שרוצים שלום ומוכנים לשלם את מחירו לבין כל השאר. הם הצד השני! והיום, הצד השני, לצערי, הינם קבוצת הפוליטיקאים והגנרלים המושחתת המנהיגה אותנו ומתנהגת כמו חבורה של ראשי מאפיה, פושעי מלחמה, המשחקים פיג–פונג של דם ביניהם, זורעים שנאה וקוצרים מוות...

אבל הערב הזה אני רוצה לדבר דווקא אל אלה שבאמצע, שיושבים על הגדר וצופים בנו מן הצד, אני רוצה לדבר אל הציבור הישראלי שטומן ראשו בחול ולא רוצה לדעת, שחי לו בתוך בועה מנותקת, צופה בטלויזיה, סועד במסעדות, יוצא לחופשות, נהנה מן החיים הטובים ועושה לביתו, בחסותה של תקשורת מגויסת שעוזרת לו להתחבא מפני המציאות המרה שמסתתרת רק מטרים ספורים ממרכז חייו: הכיבוש, גזל האדמות והבתים, ההתעללות הדיכוי וההשפלה היום–יומיים, המחסומים, התועבה בעזה, הביוב ברחובות של ענתא.

הערב הזה, במיוחד, אני רוצה לפנות אל ציבור השמאל לגווניו, המאוכזבים והכועסים, אלה שלוקים באדישות, בייאוש וברפיון, אלה שמסתגרים בבועה של עצמם ומקטרים בימי שישי בערב. ואני רוצה לבקש מהם הערב הזה, ערב יום הזיכרון למתים של שני הצדדים, להצטרף אלינו במלחמתנו כנגד הנגע הממאיר הזה.

ואני רוצה לספר להם על הגיבורים האמיתיים והאלמונים של תקופתנו החשוכה.

על אלה המוכנים לשלם מחיר אישי יקר תמורת ישרם והגינותם, אלה המעיזים לעמוד מול הבולדוזרים באומץ לב מדהים ונדיר, הסרבנים , הלוחמים לשלום שהניחו את נשקם לטובת התנגדות לא אלימה, המפגינים הנחושים המתנפצים בכל סוף–שבוע מול טרור המשטרה והצבא בבילעין, בנעלין, בשיח ג‘ראח ובסילואן, ועורכי–הדין הנאבקים מדי יום במחנה עופר ומול הבג“צ, נשות מחסום ווטש הגיבורות, ופעילי השלום המסורים מחו״ל כמו רייצ‘ל קורי ז״ל שמסרה את נפשה, וגם חושפי הפשעים והמזימות, מענת קם ועד גדעון לוי ועקיבא אלדר, וגם אירגוני השלום משני העמים, ובעיקר המשפחות השכולות הפלסטיניות והישראליות שנושאות את נס הפיוס למרות אסונן.

וככל שהשמים נעשים שחורים יותר כך ניתן לראות את הכוכבים האלה מנצנצים בחשיכה. ככל שהדיכוי נעשה אטום ומרושע יותר כך הם, בגבורתם ובמאבקם הנאצל, מצילים את כבודנו ואת האנושיות של כולנו.

והיום אנחנו חייבים באופן נואש להרחיב את מעגלי ההתנגדות הבלתי אלימה לכיבוש! הערב הזה אני קורא לכם מכאן ומעומק ליבי: צאו מן הבועה שלכם! הצטרפו אל היתוש המזמזם ללא הרף באזני הכיבוש, המציק ומפריע ומטריד, ולא נותן לרפש להיות שקט! אל תתנו לצד השני לגנוב את העתיד של כולנו!

אל תתנו לצד השני להמשיך ולסכן את בטחון ילדינו הנותרים.

תודה.


יום שלישי, 13 באפריל 2010

בשישי האחרון התקיימה פעילות של קבוצת תל אביב טול כרם בכפר שופא .

הפעילות כללה הצגה של קטעי תאטרון, שמטרתם היתה הצגה ויזואלית של מציאות החיים בשטח, תוך מעורבות של הקהל במשחק.
זה עשוי להישמע מוזר, קהל יהודי וערבי משתתף בהצגה בשטח חשוף בכפר פלסטיני, אך במציאות זו היתה חויה מאד מיוחדת ושונה.
ההכנות לאירוע התחילו מספר ימים קודם לכן; האתר שנבחר להצגה נבחר בקפידה, כך שכל הנוף המרהיב יהיה פרוס לרגלינו, כולל טול כרם, ההתנחלות אבני חפץ, מישור החוף, עולם ומלואו.
זה המשיך בבוקר, עם ההתלבטויות הרגילות, מה יקרה אם החיילים יבואו? אם המתנחלים ינסו להפריע? אם לא יתנו לנו לצעוד לכוון הכפר או ממנו? אם לא יבואו מספיק אנשים? בהמשך הכל הסתדר, מספר יפה של ישראלים וגם של פלסטינים הגיעו לבסוף לאירוע.
התמונה שנבחרה להציג הייתה למעשה הסיפור האישי של אחד החברים, חייל/חובש שנקרע בין הרצון לעזור לפלסטיני זקן, שמבקש לעבור במחסום, לבין הפקודה שקבל כחייל, למנוע את המעבר בכל מחיר.
הקהל התבקש להתערב בצורה ספונטנית בהצגה, ואף להצטרף ולנסות לשנות את מהלכה, ולפתע התברר כמה עובדות החיים המטורפות שלנו, משתקפות בצורה ברורה, אפילו בסצנה שכזו.
אנחנו בלוחמים לשלום טוענים תמיד שהכיבוש הוא אם כל רע, שלא ניתן להיות כובש נאור, שכשאתה משתתף בארוע אלים, אתה נשאב לתוכו בין אם תרצה ובין אם לא, והנה גם בארוע זה, רבים מהשתתפים בקשו לשחק את תפקיד החייל במחסום, כדי להפכו ליותר 'נאור' וכולם, אחד אחרי השני, בין אם ישראלים או פלסטינים, למרות הסיטואציה הפשוטה, לא הצליחו להמנע מלהסחף לתוך התפקיד ומצאו עצמם, כפי שכן ארע במציאות, מונעים מהזקן לעבור, למרות שהוא נראה כשבר כלי ורק ביקש להגיע לביתו.

מהר מאד הרגשנו, ישראלים ופלסטינים שהשתתפו באירוע, מאוחדים בכמיהה לשלום, האנשים בקהל שלא הכירו זה את ישבו ביחד והרגישו בנוח. מאידך החיילים שהגיעו מפעם לפעם, ואף המתנחלים שעברו במקום, הסתכלו עלינו כמי שנפלו מן הירח, ישראלים ופלסטינים ביחד? תאטרון? השתגעו? חייבים להפריד ומיד.
אני יצאתי מהארוע הזה עם כמה תובנות.

למעשה מי שצריך להיות יוצא הדופן הם הכוחות שדוחפים אותנו להיות רחוקים אחד מהשני, שמגבירים את הפחד ההדדי, ומעודדים את הבורות. הקו המפריד בינינו הוא לא בין יהודים וערבים, בין ישראלים לפלסטינים, אלא בין אלו שרוצים שלום לאלו שלא רוצים שלום, לנו ולשותפינו הפלסטינים ברור באיזה צד אנחנו נמצאים, והתפקיד שלנו הוא להעביר כמה שיותר אנשים לצד השני. יבוא יום, והוא לא רחוק, והמציאות שהכרנו תהיה חלום בלהות בעבר, צריך להמשיך להאמין ולהמשיך לשכנע.

תודה לקבוצת תל אביב טול כרם.

רוני סגולי, המתאם הישראלי של תנועת 'לוחמים לשלום'
(צילום: אבי יהודאי)

יום שבת, 10 באפריל 2010

מכתב גלוי למר לפיד

בתגובה לטור של יאיר לפיד מיום 9.4.10 , "שאלת השואה"
אני אינני מנויה על קוראיך, אולם השבוע הכותרת משכה את עיני. העיסוק בשואה בהקשר של הכיבוש הוא עתיק בערך כמו ימיו של הכיבוש, ובכל זאת, עניין אותי ללמוד כיצד אתה רואה את הדברים.
הנראטיב שלנו כעם נרדף טבוע היטב בזכרון הקולקטיבי של כולנו. זוועת השואה היא זוועה שכלום לא ישווה לה, בגלל ההיקף שלה, בגלל הגיוון הנורא של הרוע האנושי והדרכים היצירתיות להחריד בהן הוא התגלם במשך מספר שנים ארוכות. ובעיקר בגלל שהוא בוצע על ידי בני אדם.
הפרדוקס הנורא של השואה הוא שהיא כתם על חיינו לא רק במובן הזה שהיא אירעה לנו, אלא גם במובן הזה שהיא עיוותה את תפיסת עולמנו לבלי שוב. הפחד מעשיית רוע והפחד מהיות מושא לרוע בשנית, שני הקטבים כפי שהצגת אותם בדברים שכתבת, הם כל כך מחרישי אזניים, שקשה לשמוע, לראות. וגרוע מזה, קשה לומר.
חשוב לי לפתוח את דברי אליך במילים הבאות: אנחנו לא נאצים, לא היינו ולא נהיה. בוא נניח לזה רגע, ונדבר על הדברים שאנחנו כן עושים.
בוא נניח לזה כדי שנוכל לדבר על הגזענות האיומה, על אי השוויון (המובן מאליו) בחלוקת משאבים, על הניצול, על שרירותיות הלב. בוא נשב, נפתח ספרים, נפתח חוברות סטטיסטיקה, נגלוש באינטרנט, יש שם הרבה יותר אינפורמציה בעברית צחה ממה ששנה שלמה של שידורי חדשות בערוץ בו אתה עובד יכולה לייצר.
בוא נדבר על מה שאתה קורא לו "השמאל החדש". אני מניחה שעכשיו אנחנו מדברים עלי. בוא נדבר על זה שאני פוחדת. פוחדת מההוקעה על ידי אנשים כמוך, פוחדת מהשנאה, היית מאמין שבישראל של שנת 2010 אנשים יפחדו לחשוף את הדעות הפוליטיות שלהם? ולא בגלל יגאל עמירים. הרחוב הישראלי היום הוא לא פחות מתלהם, לא פחות אוהב לשנוא. צמא לציד.
הפצצה שהתפוצצה ליד ביתו של פרופסור זאב שטרנהל הוכיחה יותר מכל שהיום, לא רק מעשים יכולים להפוך אותך למטרה. מספיקה גם דעה בלבד.
בוא נדבר עליך, היות ודיברת עלי. מה אתה? שמאל? ימין? מרכז? מה בדיוק אתה רוצה? נראה כאילו הדת החדשה בישראל היא "אובייקטיביזם". להיות בלי ולהרגיש עם. כי אתה יכול לומר עלי הרבה דברים חוץ מדבר אחד. אני עושה. אני נלחמת. לפעמים אני גם טועה. זאת הדרך ללמוד. אני סוללת את הדרך שלי בזמן שאני הולכת. זה מורכב, אבל זה חשוב לי, כי זאת הארץ שלי, תיכף אומר לך על זה מילה, ברשותך, אבל בחזרה אליך- מתי בפעם האחרונה אמרת אמירה חד משמעית? חוץ מלהוקיע אותנו, את זה הרי עושים כולם. מתי לאחרונה נקטת עמדה? וכשאני אומרת נקטת עמדה אני לא מתכוונת לשאלת העובדים הזרים או התחממות כדור הארץ, ספיחיה של הדת החדשה. מתי לאחרונה התעמקת בפרטים? טרחת ללמוד על תמונת הכיבוש מעט יותר ממה שרוני דניאל סיפר לך, אחרי שקיבל ערוך ומוכן להגשה מדובר צה"ל?
אם מסתפקים במה שהתקשורת הפופולרית כותבת אז באמת, נורא תמוה הכל. מה הבעיה עם הבניה בגילה, לעזאזל (כלום, רק שהדרך היחידה להייחס לבניה כאל בניה בגילה היא אם מסתכלים על זה בקו אוירי וגם אז יש עדיין מרחק גיאוגרפי משמעותי בין גילה ובין הבנייה "בתוך גילה"), ולמה הם מפגינים נגד הבניה בירושלים, הרי ירושלים שלנו (גם השכונות הערביות שמעולם כף רגלך לא דרכה ולא תדרוך בהן. רק אנשי ימין קיצוניים מחפשים לעשות שם דריסת רגל, תרתי משמע), למה יש את ההפגנות בניעלין ובבילעין, למה יש הפגנות שבוע אחרי שבוע בשייח ג'ראח, מה קרה בנווה צוף, ולמה בעסירה אל קבלייה, ליד ההתנחלות יצהר, אנשים ישנים בחדרים פנימיים? ועוד ועוד ועוד. אפשר להמשיך בלי סוף.
אפשר גם לדבר על המקרה הקטן של שני אחים מאיכסאל, כפר בתחומי ישראל, שטסו בטיסת ישראאייר מניו יורק לשראל. לבודקים הישראליים של חברת אל על הם נראו חשודים, ולאחר בדיקה בטחונית ראשונית הם התבקשו לחזור לבדיקה נוספת ולאחר שהבדיקה הנוספת לא העלתה כלום החליטו הבודקים להגדיל ראש ולהצמיד להם בודקת שתלך אחריהם לכל מקום. אחרי הכל, ערבים. לך תדע. וככה הבודקת הלכה אחריהם בטרמינל בניו יורק, אפילו הגדילה לעשות ונזפה באחד מהם על שהסתובב יותר מדי לאחר שהלך לשירותים או התרחק מעט על מנת לדבר בטלפון בפרטיות, ובסופו של דבר, כשאמר לה "תרדי ממני", ציווה עליו האחראי על הבידוק הבטחוני באל על להתנצל בפניה, אחרת לא יעלה למטוס. בשלב הזה הוא פשוט התיישב על ספסל בטרמינל והתחיל לבכות. על ההשפלה, על הרוע. אחר כך הלך להתנצל. הוא רצה להגיע הביתה, אתה מבין. בית המשפט פסק לשני האחים האלה השבוע פיצוי מצד חברת אל על של 36000 ש"ח במשותף. אני תוהה בליבי אם ישנו סכום בעולם שיכול למחות את תחושת ההשפלה. ובאותו הקשר, הייתי רוצה יותר מכל לדעת מה התרחש במוחו של אותו אחראי על הבודקים ואותה מלווה צמודה. אני בטוחה שהם רואים בעצמם ישראלים טובים ומוסריים. אני רוצה לדעת מה עבר במוחם, כי את תחושת ההשפלה של הבחור הערבי אני מכירה, כיהודיה. ובלי שום הקשר לשואה, אגב.
מה בעצם קרה שם, בטרמינל בניו יורק? האם האחים מאיכסאל הם איום קיומי עלינו כמדינה? האם גם שם מתקיים המתח שאתה מדבר עליו בין מוסר ובין הגנה על עצמנו מפני שואה שניה? אני חושבת שהסיפור הזה הוא דוגמה מושלמת ועצובה לאופן בו פחד אנושי מפני האחר וייצוגיו יכול להפוך לשנאה, להתעללות ולשלילת האנושיות של האחר. להעמיד את הדברים בקטגוריה של סכנה קיומית מול מוסריות זו העמדה מאד חסרה. בעיקר מכיוון שהיא לא משאירה הרבה מקום להתלבטות, או למחשבה שניה. אבל היות ואנחנו לא אותו עם חסר כוח ונרדף כשהיינו (האם נצטרך להתווכח על כך? כי אז אני יכולה להפנות אותך לאתר של משרד ההסברה), לעיתים נדמה שיצרנו סוג של מפלצת מוסרנית עתירת כוחות ורדופת שדים.
אגב, אתה יודע, חנה ארנדט, אותה ציטטת בדבריך, כתבה פעם שהאמת העצובה היא שרוב הרוע בעולם, נעשה על-ידי אנשים שמעולם לא החליטו אם להיות טובים או רעים.
ביקשתי לומר לך עוד מספר מילים על נאמנות. אני, "שמאלנית חדשה" כפי שכינית אותי, לא נמצאת שם בשביל הפלסטיני משופא או הבחור מאיכסאל. אני אכן נמצאת שם איתם. הם השותפים שלי, הם אינם המטרה. הם השותפים שלי כי אתה לא מעוניין. הם השותפים שלי כי אתה מסרב לקבל את זה שהבעיה עם מוסר חברתי היא שאי אפשר לומר לו איפה כן ואיפה לא. חוק הכלים השלובים, אתה יודע. ונכון לעכשיו המקום בו אני מגדלת את ילדי הוא מקום צדקני, רדוף, אלים, עיוור מרצון שאמות המוסר שלו הולכות ומתעוותות. זאת הבעיה שלי. ועל זה אני נלחמת, ולפני שאיזה טוקבקיסט ישלח אותי לעבור לגור בעזה, אני אוסיף ואומר- זה המקום שלי, זאת הנאמנות שלי. אין לי ארץ אחרת.

נכתב על ידי איה רוט, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'

הזמנה לטקס יום הזכרון

יום שלישי, 6 באפריל 2010

על ההריגה

באתר שקישורו מופיע למטה תוכלו למצוא סרטון שצולם ממצלמת ירי של מסוק אפאצ'י אמריקני בעת התקפה על קבוצה שהוגדרה כקבוצה של חמושים בבגדד, 2007. למעשה, רוב חברי הקבוצה לא היו חמושים, ביניהם שני עובדים של סוכנות רויטרס. הסרטון, הכולל גם את שיחות הטייסים בקשר, מדגים בצורה מזעזעת את הקלות של הלחיצה על ההדק, את חדוות הירי, את הרצון להרוג (ואם תצפו בסרטון עד הסוף תוכלו למצוא ביטויים רבים לכך). מובן מאליו שאני רואה אותם וחושב עלינו, שאני קורא את השקרים שפרסם דובר הצבא האמריקני לאחר התקרית וחושב על הדובר של צבאנו שלנו. אני חושב על המקצוענות, על קור הרוח והמצויינות, על הז'רגון המקצועי הנקי כל-כך. אני חושב על מסדר הכנפיים, על הטובים לטיס שעל כנפי הכסף רכובים אבירי הרוח בהרים.
כמה מעט אבירות יש בסרטון הזה




לפרטים על התקרית


נכתב ע"י אבנר וישניצר, חבר בתנועת לוחמים לשלום

יום שני, 5 באפריל 2010

הזמנה לאירוע בשופא

תנועת 'לוחמים לשלום' מזמינה אתכם לתהלוכה במחאה על הגבלת חופש התנועה המתמשכת והחסימות בכפר שופא הסמוך לטול כרם.
האירוע יתקיים ביום שישי 9.4.2010 בשעה 14:00, בכפר שופא (שטח C)
החל משנת 2002 חוצה מחסום של צה"ל את הכפר שופא הנמצא ליד טול כרם. על מנת להגיע לטול כרם, או לצידו האחד של הכפר, נאלצים תושביו, לנסוע מעל 25 ק"מ.
יציאה נוספת מן הכפר, הסמוכה להתנחלות אבני חפץ נחסמה אף היא, על מנת להגן כביכול על ביטחונם של המתנחלים, כמו עוד כ -500 חסימות נוספות הפזורות ברחבי הגדה (סוללות עפר, קוביות בטון, תעלות וכדומה).
להבדיל מחסימות מאוישות, חסימות אלה אינן מאפשרות שום התחשבות בצרכים משתנים ובמצבי חירום ובכך מהוות עונש קולקטיבי שהוא הפרה בוטה נוספת של זכויות האדם הבסיסיות של האוכלוסיה הפלסטינית.


נצעד יחד, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, לצד תושבי הכפר שופא, במחאה לא אלימה. לא נרשה עוד פגיעה בזכויותיהם הבסיסיות של עשרות אלפי בני אדם. לא נסכים לשלילת זכותם לתנועה, לפרנסה, לקניין ולכבוד!





הסעה מתל אביב תצא ב-12:30, מרכבת ארלוזורוב (ליד שלמה סיקסט)
הסעה מירושלים תצא ב-12:00, מבנייני האומה

להרשמה לאירוע ולהסעות לחץ על: טופס הרשמה
לפרטים נוספים: איתי 054-5640107 054-5640107, ריקי 0508898936