הזמן לפעול

בדצמבר האחרון הפגנו בפאתי כלא 6 כשחברנו עידן בריר נכלא שם על סירוב לשרת בשטחים. עמדנו על הגבעות הסמוכות, ישראלים ופלסטינים, וקראנו קריאות עידוד.

אתמול עמדתי עם עידן בפאתי בית המעצר במגרש הרוסים וקראנו קריאות עידוד לחברנו אליקים שנעצר בהפגנה ביום שישי בשייח ג'ראח.

בין לבין, עבר הרבה על התנועה וגם עלי. קשה לי להסביר את התחושות של מה שקרה אתמול. עמדנו ליד בית המעצר, כמה מאות ישראלים, צעירים כמבוגרים, חילוניים כדתיים, נושאים דגלי ישראל ופלסטין, ואין לי אפשרות לתאר את התחושה מלבד כהתרוממות רוח.

המאבק שמובילים פעילים צעירים סביב שייח ג'ראח מזה חודשים ארוכים, מצליח לסחוף סביבו מספר גדל ועולה של כאלו שהסתובבו קודם עם האף באדמה, מאוכזבים ומיואשים, ולפתע מגלים שאפשר להאבק, ואפשר לנצח. הפינויים בשייח ג'ראח נעצרו בשלב זה ולכולנו יש תרומה קטנה לכך, בינתיים אין הריסות בסילוואן וגם לכך תרמנו, אך בעיקר תרמנו לכך שיש משמעות כעת למושג זכות הביטוי והמחאה. שהעובדה ששוטר אומר לך "לך מכאן" אינה גזירה משמיים, כי מה שקובע בישראל הוא החוק ולא גחמה של פקד או סנ"צ כזה או אחר. הפעילות היא לא רק למען הפלסטינים אלא בעיקר לדמותה של מדינת ישראל כמדינת חוק.

היום היה כתוב בעיתון שלראשונה התחילו חיילי מג"ב להשתמש בכלבים להשתלטות על מפגיני שמאל ליד גדר ההפרדה, כמובן לא כתוב למה המפגינים נמצאים שם, וזה בעיקר כדי למנוע את גזל הקרקעות שהגדר מנציחה, שכן היא לא מוקמת על הגבול בין ישראל לשטחים, אלא מנכסת למדינה שטחים חקלאיים בצורה חד צדדית, ועל כך המחאה. אך לראות את התמונות האלו :

ולחשוב על קונטציות בהסטוריה הלא רחוקה כל כך

כל זה מסביר מיד למה צריך למחות ולהאבק

ישנם גורמים רבים לדעתי שתורמים להצלחת המאבק, העובדה שמובילים אותו צעירים שלא מזוהים כקבוצה עם אף ארגון, שהוא משותף לישראלים ופלסטינים, אך בעיקר שהוא מצליח.

אתמול פגשתי בהפגנה בשייח ג'ראח את צאלח משייח ג'ראח, הוא ספר לי שהיה בהפגנה בוולג'ה ושהוא עובר ממקום למקום, ומשכנע אנשים לפעול, כי הוא רואה שזה עוזר בשכונה שלו, וכי הוא חושב שצריך במקרה זה לעזור גם לאחרים, ומה רצינו יותר מזה?

כמובן שהפריעה לי אתמול הנוקשות והאלימות של המשטרה, השנאה שראיתי בעיניים שלהם, הצעירים שעמדו מעבר לכביש וצעקו את המנטרה "מוות לערבים" אך למרות כל אלה, היינו חזקים אתמול וזה רק מתחיל.
השיא של הארוע היה בשחרור העצורים בשעה 01:00, והעובדה שמיד נגשו כמה מהם לקדמת הקהל ולקחו ליד את הרמקול והודיעו שהמאבק מבחינתם רק ממשיך.
אם למישהו יש ספק שיש פה מומנטום אזרחי חיובי אז כדאי שיגיע ביום שישי הבא לשייח ג'ראח, זוהי טעינת מצברים מדהימה, שנותנת כח לכל מי שמשתתף בה.
ואין לי אלא לחזור על מה שאמרתי בטקס יום הזכרון של לוחמים לשלום "אל תחכו למנהיגים שיביאו לכם את השלום, הביאו את השלום בעצמכם", זה לא הזמן להחשות, זה הזמן לפעול.


רוני סגולי, המתאם הישראלי של 'לוחמים לשלום'

רשמים מסיור בלובן א- שרקייה

צולם ע"י ארז קריספין שהשתתף בסיור במסגד השרוף בכפר לובן א- שרקייה

פגשתי פלסטינים שמאמינים בשלום יותר ממני

סאלח, נציג תושבי שייח' ג'ראח נפגש עם משתתפי הסיור

אתמול השתתפתי לראשונה בפעילות של "לוחמים לשלום" – סיור בבילעין, בשיח' ג'ראח ובסילואן ובמפגש בלתי אמצעי ולא דרך אמצעי התקשורת עם האנשים שזה ביתם ועם המתרחש במקומות האלה. זו הייתה חוויה ותובנה שהלמו בי בעוצמה: יש עם מי לדבר. יש פלסטינים שאחרי 43 שנות כיבוש מאמינים בשלום, שמאמינים בדיאלוג, שמאמינים במחאה לא אלימה, שמאמינים שאנשים בני שני העמים יכולים למגר את הפוליטיקאים, את האיבה, את הפחד ולהבטיח עתיד מואר ונאור יותר לכולנו, לילדינו. מאמינים שצריך ואפשר להפסיק את הכיבוש.

איכשהו קשה לי לאחוז בקצה חוט ולגולל את הסיפור. מאין להתחיל? אני סיפור ארצישראלי נדוש. חניכת "השומר הצעיר", שעוד לפני 67', יצאה בלילה לרחובות לכתוב על גדרות, "יבוטל הממשל הצבאי"... אחר כך התגייסנו לנח"ל. ההיאחזות שלנו הייתה "צור נתן", מעל קלקיליה שהייתה מעבר לגבול שעדיין לא היה ""הקו הירוק". ובמלחמת ששת הימים הבנים של ה"גרעין" לחמו בסיני ואבא שלי לחם בירושלים. ואחר כך האופוריה, והטיולים לשטחים – ומחנות הפליטים, ועדיין האמנתי שהנה, עוד רגע, נגיע להסכמים, נעשה שלום ונצא מכאן. ומכאן והלאה: מלחמת יום כיפור, וארבעה בנים שגודלו להאמין בשלום ובפתרונות של שלום לסכסוך, אבל כבר ירדו למקלט ביישוב בצפון שבו חיינו אז, בעת שאבא שלהם, האיש שלי, נלחם בלבנון (הראשונה) – אז, ובהפגנה על הטבח בסברה ושתילה, התחיל השבר. הפסקתי להאמין בצירוף האבסורדי "מלחמת אין ברירה". וב"לבנון השנייה" לחמו שלושה מהם. ובעוד בני ממשיכים להאמין ואף להיות מעורבים בפעילות בין יהודים לערבים אזרחי ישראל ובין ישראלים לפלסטינים, הלכתי אני והתכנסתי בבועה שלי, התחפרתי בה... והרגשתי רע עם אוזלת היד שלי עם חוסר המעש. הטקסים של יום הזיכרון – שמאוד חשובים לי – הפכו לבלתי נסבלים. אמרתי: "אם אשמע עוד פעם אחת 'מנשרים קלו...', 'אנחנו מגש הכסף', או איזה נאום נבוב של פוליטיקאי כזה או אחר, אני אצרח". וככה הגעתי לטקס יום הזיכרון של לוחמים לשלום. כבר ארבע שנים שאנחנו משתתפים בו.

השנה היו אלה הדברים של רמי אחנן שטילטלו אותי. הרגשתי שהוא מדבר אלי אישית: "הערב הזה אני רוצה לדבר דווקא אל אלה שיושבים על הגדר... אני רוצה לפנות אל ציבור השמאל לגווניו, המאוכזבים והכועסים, אלה שלוקים באדישות, בייאוש וברפיון, אלה שמסתגרים בבועה של עצמם... שאינם מעורבים איתנו במלחמה הקשה הזאת נגד חיידק הכיבוש הטורף הזה שמאיים להשמיד את צלם האנוש של כולנו... אני רוצה להגיד להם שהמשך העמידה מן הצד הוא שותפות לפשע!"

אני לא רוצה להתחבא עוד – במילותיו של רמי אלחנן – "מפני המציאות המרה שמסתתרת רק מטרים ספורים ממרכז חיינו: הכיבוש, גזל האדמות והבתים, ההתעללות הדיכוי וההשפלה היום–יומיים..." אתמול, אתכם, פגשתי את הנגזלים, את המושפלים, את הנדרסים ברשעות, את המושלכים מבתיהם ע"י קלגסים "יראי שמיים", שליחים כביכול של אלוהים שהם בעצמם יצרו להם – שום אלוהים לא שולח אנשים להתעמר כך בבני אדם. רק פוליטיקאים מרושעים שמעוותים את הדמוקרטיה והחוק להשגת מטרותיהם מסוגלים לכך. רק אנשים אטומים ורעים. פגשתי פלסטינים וישראלים שלא מוכנים לעמוד מן הצד, שלא מוכנים לשתוק נוכח הרשעות והטמטום והעדר החקירה ומשפט וצדק בסיסיים. פגשתי פלסטינים שמאמינים יותר ממני שאנחנו, למרות הכול, יכולים ביחד להפסיק את הכיבוש. לעשות שלום. אני אתכם. לא רק למען הפלסטינים, בגללנו, למעננו, למען צלם האנוש שלנו ודמותה של המדינה.

רחל.

רוח של אי אלימות

נסעתי אתמול לביקור ההזדהות שארגנה קבוצת שכם-ת"א לכפר לובן א-שרקייה לאחר שהוצת ונשרף המסגד שלהם בכפר. מכל כפרי הגדה אני זוכר את השם של לובן א-שרקייה כי הוקפצתי לאזור כחייל ב1991 לאחר הפיגוע בו נרצחה בין השאר רחלה דרוק (ראה שבות רחל ורחלים).

מילאנו מיניבוס ועלינו לכפר, ואחרי קבלת פנים קצרה של שורת לחיצות ידיים לקחו אותנו למסגד השרוף לראות את שתי ערימות הקוראנים השרופים ואת קו השריפה שהולך לאולם הראשי ושורף רצועה רחבה של השטיח אבל לא את השטיח כולו, כאילו סימנו לאש מסלול.

לאחר השהות במסגד עלינו בבניין המועצה לקומה השנייה, לחדר ישיבות, שם סודרו כיסאות פלסטיק בצד שלחן ישיבות גדול. דיברו ראש הכפר, ראש הפת"ח בשכם, תאופיק תיראווי (לשעבר ראש המודיעין ברשות), חבר נוסף במועצת הפת"ח והאימאם. חוץ מזה נכחו בחדר עוד מכובדים רבים מהכפר והאיזור. מהישראלים דיברו רוני סגולי והרב ברי לף מ"רבנים לזכויות אדם" והכל תורגם בכשרון וריכוז רב על ידי עידן בריר.

אי אפשר היה לצלם את הארוע הזה לטלויזיה כי הצופה הממוצע, היה משתעמם למוות. כולם אמרו את אותו דבר בעצם. לא היתה התלהמות. דברו על שלום, על הסובלנות שבדת האיסלאם, על היד המושטת לשלום (רק דובר אחד הזכיר את היד השנייה שעדיין יכולה לאחוז בחרב). רוח של אי-אלימות עמדה באויר החדר.

ולכל זה היה דרוש רק מיניבוס אחד של ישראלים. בינתיים למטה המתינו לאלפיים מתפללים, מנחה התפילה מנה במערכת ההגברה בעוצמה רבה שמות כמו חג' אמין אל-חוסייני ועז א-דין אל-קסאם

ושתי קומות מעל כל זה שררה אי-אלימות.

אתמול חוויתי את מה ששמעתי בהרצאה המצולמת של פרופ' מייקל נגלר , ומפיהם של חברי קבוצת ירושלים על הנוכחות שלהם בהפגנה בסילואן. כשאתה מביא "אנרגיה" של אי אלימות למקום טעון, אתה משנה את הסיטואציה ומשנה את האנשים. כשישראלים מגיעים להזדהות עם פלסטינים שמסגדם נשרף, נשבר הקו האלים שחוצה ישראלים ופלסטינים. כשאדם שהוא רב יהודי מזדהה עם מוסלמים שמסגדם הוצת, נעלם הקו האלים באותו רגע של מאבק בין יהודים למוסלמים. יכול להיות שמה שנאמר בקול הוא לא בדיוק מה שחשבו חלק מהדוברים בליבם כשבאו ללובן א-שרקייה. זה לא משנה. כי עצם הדברים שנאמרו בקול משפיעים גם עליהם וגם על השומעים.

תודה למארגני הביקור.

נכתב ע"י איתמר פייגנבאום, חבר בתנועת 'לוחמים לשלום'

סיור באזור ההתנחלות אריאל

זהו הסיור הראשון של הקבוצה שלי – ת"א שכם. זו גם פעם ראשונה שאני מביאה אנשים מה"בית" לראות חלק חשוב מהפעילות של "לוחמים" – אוחזת בי התרגשות כמו בפעם הראשונה שמביאים את החבר הביתה לפגוש את ההורים. מה יחשבו? האם נאה יהיה הכיבוש בעינהם? או האם אכן יצליח הסיור להראות להם, לא ע"י שכנוע אלא פשוט ע"י הצגת העובדות כמו שהן – את אשר נעשה באמת בשטח, כל כך קרוב לתל אביב, לב ליבו של המיינסטרים הישראלי?

עולים לאוטובוס. עידן מתחיל בהדרכה. הזמן קצר והמלאכה מרובה. נוסעים בכביש 5 – הופ! עברנו את הקו הירוק, בלי שזה כאב לנו, בלי שהרגשנו. דווקא ממש יפה ונחמד פה בשטחים, אפילו מחסום אין.

לאחר עוד כמה דקות נסיעה מגיעים לאלקנה בכדי לצפות בקרוב באחד מעוולות גדר ההפרדה הרבות כל כך – בית משפחת עמאר, כלוא בין חומות וגדרות, מנותק מן הכפר, מנותק מן הישוב היהודי שבשוליו הוא עומד. מבוצר. קשה להתעלם מהסיפור החלמאי, ובעיקר, האכזרי; המציאות המטופשת שנכפתה על משפחה זו בשל גדר ההפרדה, החיים של להיות לא כאן ולא שם.

מאלקנה אנחנו ממשיכים לאזה"ת אריאל מערב. בשבילי אחת מהנקודות החשובות ביותר בסיור, משום שכאן אני, בסיור ההכנה שעידן העביר לקבוצה, ראיתי בפעם הראשונה את החיבור שלי לכיבוש – לא חיבור פוליטי או אידאולוגי, אלא דווקא כלכלי. כל כך הרבה חברות מוכרות, המייצרות מוצרים תמימים לגמרי, אשר נמצאות באזורי התעשייה האלו, לא כדי לעשות דווקא, לא כי הן מאמינות במשהו, אלא כי זה פשוט משתלם, זה פשוט כדאי. וכל עוד הכסף ימשיך לזרום באין מפריע – הן ימשיכו להיות שם. לא סתם שרו פעם “money makes the world go round”. הישראלים שיבואו לסיור הזה, יקבלו את הסטירה לפרצוף שכן, גם הם, כמו כל השאר, תומכים כלכלית בכיבוש. אז חרם או לא חרם? נקווה שמי שהיה בסיור ישאל את עצמו את השאלה הזו.

לאחר מכן ממשיכים לאריאל, מרחק של כ-5 ק"מ מאזה"ת אריאל מערב, ומשם לפגוש כמה חברים פלסטינים מהקבוצה בכדי לבקר יחדיו בחווארה. חיילי צה"ל עוצרים אותנו במחסום תפוח ומסבירים לנו באדיבות שלא ניתן כרגע לעבור עד שיבוא ג'יפ צבאי ללוות אתנו כדי להגן עלינו מפני זריקות אבנים פוטנציאליות. אנשים מהקבוצה מתרעמים, דווקא צה"ל, מבלי להתכוון, מוסיף עוד נקודה חשובה בסיור שלא היינו יכולים להדגים לולא עזרתו האדיבה - יש כל-כך מובן מאליו בחופש לזוז מנקודה X לנקודה Y מבלי לתת על זה דין וחשבון לאף אחד, שאינך מרגיש את טעם החופש עד שהוא נלקח ממך - גם כשהכוונות טובות וההסברים נאמרים באדיבות; כי אפשר להסביר מיליון פעם במילים כמה זה מעורר תסכול וכעס כשמישהו אחר מונע ממך להגיע לאיפה שאתה חייב להגיע, אבל עד שאתה לא מרגיש את זה על בשרך, ולו במעט, לא תוכל באמת להבין.

לאחר עיכוב של כחצי שעה, מגיע הג'יפ הצבאי ונוסעים לחווארה, איפה שבריוני יצהר תקפו עוד פעם, ניפצו חלונות ושברו נדנדות בגן משחקים, שכפי שמסתבר לנו מסיפור של אחד מאנשי הכפר, לא באמת נמצא בשימוש בדיוק בגלל תקיפות שכאלה. אחרי ששומעים סיפורים על התסכול המתמשך של אנשי הכפר לאור התנהגות המתנחלים (וברקע חיילי צה"ל מסיירים, מסתבר שצריך להגן עלינו בעיקר מפני היצהרניקים ולא רק מזריקות אבנים פלסטיניות), אנחנו ממשיכים לחלק הנחמד (והאחרון) של הסיור, הולכים דרך חווארה ל"קאנטרי קלאב" האזורי, יושבים על שפת הבריכה, אוכלים מאפים טעימים, הישראלים והפלסטינים מדברים על הפעילות של לוחמים. זו תחנה חשובה, כי מעבר להצגת העובדות, הבדרך כלל מייאשות, צריך גם לתת איזשהו טעם של עתיד משותף אפשרי. אז נכון שלא נפתור את בעיותינו בישיבה מסביב לבריכה, אך חשוב, בסופו של דבר, לתת לעצמנו סיבה להאמין שאולי, מתישהו, זה יסתדר.

לאחר הסיור התחושה היא שהצלחנו לחצות מעט מן החומה הפיסית והמנטלית שלכל כך הרבה גורמים יש אינטרס שתעמוד בינינו ובין המציאות, בינינו ובין האנושיות, בינינו ובין עתיד שיש בו תקווה, לכולנו.

נכתב ע"י דפנה רייך, חברה בקבוצת ת"א- שכם

לקראת הביקור במסגד בלובן א- שרקייה, פרטים בתחתית הפוסט

חוג בית מאולתר של "לוחמים לשלום" ברחבת המסגד בלובן א-שרקייה

כשיצאנו מלובן א-שרקייה והתחלנו בנסיעה חזרה לתל אביב, דיברנו על הסיטואציה ההפוכה. מה היה קורה לו היה המצב הפוך – אם ביישוב יהודי היה מוצת בית כנסת וכל הסימנים היו מצביעים על הצתה של ערבים/פלסטינים/מוסלמים... האם גם אז קבלת הפנים שהיו זוכים לה פעילי שלום פלסטינים הייתה כה חמה ולבבית כמו שהייתה קבלת הפנים שלה זכינו אנו בבואנו ללובן חצי יום לאחר שיד אלמונית ועלומה שרפה את המסגד היחיד בכפר?


נכון, אם היה נשרף בית כנסת בישראל, עם ישראל היה הרבה פחות סקרן לדעת מה המשטרה תגיד – האם הייתה זו הצתה, קצר או כל סיבה אחרת. האצבעות המאשימות היו נשלפות בזו אחר זו, צועקות כולם "הם"! ובכל זאת, ניסיתי לדמיין את הסיטואציה ההפוכה, בדיונית ככל שתהיה כשבראש עברו לי כל העת תמונות מאצלנו, מזריקת האבנים המוטרפת על המתפללים הנצורים במסגד חסן בכּ אחרי הפיגוע בדולפינריום ועד המהומות ביפו ביום כיפור הקודם. הסיטואציות אמנם היו שונות בתכלית וההשוואה כאן אולי מסוכנת (אולי כי לא מדובר היה בפעילי שלום), אבל בתוכי קיננה תחושה לא נוחה שמצב הפוך היה נגמר באופן שונה בתכלית.

אבל בואו נתחיל בהתחלה: כבר בבוקר המאוחר התחלנו לשמוע על המסגד שנשרף בלובן א-שרקייה. הכותרות באתרי האינטרנט היו זהירות ורמזו על אפשרות ממשית של קצר או תאונה כלשהי, אבל אנחנו הרגשנו שלא במקרה נשרף דווקא מסגד. את שיטת הפעולה הזו, המוכרת לנו עד זרא, והמכונה בשם המכובס "תג מחיר", משל הייתה איזו תווית חמודה על חולצה אופנתית, אנחנו מכירים כבר טוב מדי. הרי רק בשבוע שעבר, כאשר הוצאנו את סיור הפתיחה שלנו לאזור הכפרי של שכם ביטלנו את ביקורנו המתוכנן אצל החברים הטובים בלובן בשביל לראות בזמן אמת את תג המחיר שנגבה רק יממה קודם לכן מבית מגורים ומגן שעשועים בכפר חווארה, בשיפוליו המזרחיים של ההר שעליו חולשת התנחלות המטורפים יצהר.

                                                   בריונות "תג מחיר" בגן ילדים ובבית בכפר חווארה

במהרה החלו חברינו הטובים מן הצד הפלסטיני להתקשר אלינו ולומר שאנחנו חייבים להגיע ולהיות שם, עם אנשי הכפר, להראות נוכחות ולפרוע חוב מוסרי לאנשים שפתחו בפנינו את ביתם ואת ליבם רק ימים קודם לכן.

הגענו לכפר מאמצע יום עבודה עמוס ופספסנו את פמלייתו של רה"מ הפלסטיני סלאם פיאד רק בכמה דקות. הכניסה לכפר הייתה חוויה מיוחדת מאוד: משך כמה מאות מטרים, מן הכניסה לכפר ועד לרחבת המסגד, כשנסענו על הכביש הראשי, הבחנו שכל העיניים מסתכלות עלינו ובוחנות אותנו. אף אחד מתושבי הכפר ומן הילדים שעברנו במעלה הרחוב הראשי של הכפר לא ידע בדיוק איך לאכול אותנו – חבורה של ישראלים, אם גם חייכנים – שחוצים את הרחוב ברכב ישראלי, מנסים כל כך להיראות שוחרי טוב. העיניים שידרו את הבלבול – מה עושים עם אלה? מקללים אותם? מוחאים להם כפיים? זורקים עליהם אבנים? מברכים אותם לשלום? כנראה שכשאין לאנשים תשובה ברורה הם מעדיפים להישאר עם המבט המבולבל בעיניים ופשוט לקפוא במקומם.

מיד כשירדנו מן הרכב ברחבת המסגד לקחו אותנו חברינו בילאל ומוהנד, יחד עם מוסטפא, אותו איש יקר שהתנדב לארח את הסיורים שלנו בביתו הצנוע, ומיהרו להכניס אותנו אל תוך המבנה המפויח. יש משהו מאוד עצוב בלראות מבנה שחור ומחורב, משהו שגם הביקור במסגד השרוף ביאסוף לפני כמה חודשים לא הכין אותי אליו. כשהגענו למסגד הקטן ביאסוף, כשבועיים אחרי שריפתו, המקום כבר היה אחרי שיפוץ, ריחות השטיחים החדשים והדבק שהדביק אותם לרצפה נישאו באוויר והייתה אמנם תחושה קשה, שהתמונות מהאירוע עוררו בנו, אבל הייתה גם מידה של חגיגיות ומעין שמחה כמוסה שכאילו ואומרת "אף על פי תג המחיר ולמרות אלימות המתנחלים, הנה עומד לו המסגד משופץ ונוצץ". למסגד בלובן הגענו בסמיכות רבה לשריפתו והמחזות היו קשים, מעוררים קונוטציות נוראות.

מתפלל עיקש במסגד השרוף, על רקע הקירות המפויחים

ניסיתי להרגיע את עצמי במחשבה שמוטב שנשרף המסגד מאשר בית ובו משפחה ישנה, אבל אפילו לי, האתיאיסט הגמור, הייתה תחושה של סמליות נוראה בתמונות המסגד השרוף.

ערימת ספרי הקוראן השרופים באחד ממוקדי ההצתה במסגד

אחרי כמה דקות בתוך המסגד יצאנו החוצה ועשינו היכרות עם הנציג הפוליטי והצבאי של הפת"ח בלבנון שבדיוק סיים גם הוא את ביקורו במסגד. האיש התרגש מאוד לפגוש אותנו וסיפר את קורותיו כלוחם שמשך 40 שנה ויותר לא עזב את נשקו אבל גם לא הפסיק לחלום על היום שבו יוכל לעזוב את אותו הנשק. גם אם מדובר בפוליטיקאי חלק-לשון, אהבתי את העובדה שהיה לו חשוב לומר לי את הדברים בקול רם ומול כל הסובבים, כשכל העת הוא לא משחרר את אחיזתו החזקה מכף ידי.



מיד כשהסתלקו משם כל הבכירים ונותרו רק אנשי הכפר בסביבה, התחילו הגישושים. "מי אתם?" "מאיפה אתם?" "מה אתם עושים כאן?" החלו אנשים שואלים אותנו, מתפרקים בהדרגה משכבות הנימוסין והבושה שעטפו אותם בתחילה, אולי בהשפעה המנוונת של נוכחות הפוליטיקאים באזור. במהרה מצאנו את עצמנו מוקפים בכמה עשרות אנשים, מבוגרים וצעירים שהחלו שואלים אותנו על התנועה, על הקבוצה ועל מטרותינו ודרכי הפעולה שלנו. האנשים, שבסקרנותם – ובעיקר בסקרנות של הצעירים מתוכם – הבחנו כבר קודם לכן, בתוך המסגד, רצו לדעת בייחוד מהו גודלו הריאלי של "מחנה השלום" הישראלי ומה הסיכוי שקבוצות כדוגמת "לוחמים לשלום" תהפוכנה לגוש משפיע ומרכזי בחברה הישראלית. התקווה נראתה כל הזמן בעיני כולם; כולם חיפשו שביבי תקווה להיאחז בהם, כאילו מסרבים לקבל את גזירת הגורל הכופה עליהם באכזריותו לפגוש ישראלים רק כחיילים ושוטרים חמושים או כמתנחלים אלימים ומזרי אימים. כולם ביקשו להתעלות מעל המציאות הכואבת, שביום כזה הייתה כואבת פי כמה, ולנסות לחפש את העתיד הטוב יותר. אם היו אתמול אנשים "רעים" בלובן א-שרקייה, הם לא ישבו איתנו על המדרכה שליד המסגד השרוף.

אחרי כשלושת רבעי השעה של מה שהפך להיות "חוג בית" של ממש שבו גם אנחנו, גם חברינו הפלסטינים וגם כמה מן הסובבים, מן הכפר וממקומות אחרים, דיברו בחופשיות, שאלו שאלות והציגו את עמדותיהם, קבענו כולנו להיפגש ביום שישי הקרוב ולהמשיך את הדינמיקה המופלאה שנוצרה שם. לעתים מעז יוצא מתוק, ומי יודע, אולי ברחבת המסגד השרוף בכפר לובן א-שרקייה התחלנו משהו שאת המשכו המבטיח עוד איננו יודעים. אלא שהמחשבות על מה היה קורה בסיטואציה ההפוכה לא יכלו לעזוב אותנו כשיצאנו מן הכפר...

הביקור ייערך ביום שישי הקרוב, ה-7.5.10,

ההסעה תצא בשעה 9:00 מרחבת שלמה סיקסט (תחנת רכבת ארלוזרוב)

חזרה משוערת לת"א בשעה 14:00.

אנא הירשמו בטופס המצ"ב כדי להבטיח את מקומכם עמנו

לינק לטופס הרשמה