כשירדתי השבוע לבקר במאהל המחאה בסילוואן, שוב חלפה בראשי המחשבה כמה קרוב המאהל למרכז העיר, וכמה רחוק הוא מראשם ומליבם של כל כך הרבה ישראלים.
מאהל המחאה בירוק, בצד הימני התחתון של התמונה
סילוואן היפה והמוזנחת, השכונה שהצליחה לייצר כל כך הרבה כותרות ושהפכה להיות המושא לאובססיה של ראש עיר, שנראה כאילו כל רצונו להיבחר נובע מן הדחף שלו להרוס את מה שכל ראשי העיר לפניו בחרו להשאיר על כנו.
ברקת הוא כנראה ראש עיר של קדנציה אחת, ספק אם מי מהאנשים שבחר בו ימהר לבחור בו שוב. כמעט שנתיים מאז שנבחר לראשות העיר, נישא על גלי התקווה של אנשים שביקשו לעצמם עיר פלורליסטית שיוכלו להתגאות בה, ייזכר ברקת כאיש שבחר בקפידה מטרות שאינן מועילות לאיש, פרט לאנשי הימין הקיצוני חובשי הכיפות הסרוגות, אותם הוא משתדל לייצג נאמנה, בנחישות מעוררת השתאות. וסלידה.
ראשי המאבק בסילוואן, אנשים חמים ורהוטים, נשמעים היום מיואשים במיוחד. אימרה שמיוחסת לחומסקי טוענת שאם אתה רוצה לשלוט באנשים כל שצריך לעשות הוא להפחיד אותם ולייאש אותם. אבל האמת היא שיש לתיאוריה הזאת גבול- אדם מיואש שאין לו מה להפסיד, כבר אין בליבו פחד ואין כוח בעולם שיוכל לשלוט בו. האנשים בסילוואן מיואשים, כי הם חשים היום שהם מפסידים במאבק על חייהם. זה יאוש שיהיו לו תוצאות כבדות, והיה וחששם יתממש.
בשנת 68 הופקדה בעירייה תכנית כללית המתיחסת לשכונת עין אל חילווה וחי אל בוסתאן כאל שטח ירוק שמיועד לשימור. מבט קצר בשכונה הזו מבהיר את גודל האסון שהתכנית הזו טומנת בחובה. מדובר באזור מיושב בצפיפות, חלק מהבתים נבנה עוד בטרם התכנית הזו יצאה לאור. נסיונות להתווכח עם העובדה שמרבית הבתים נבנו ללא רשיון מחייב התמודדות עם העובדה שרשיונות בניה ניתנו לפלסטינים במזרח העיר בקמצנות רבה. הגידול הטבעי, גאוותם של מתנחלי ישראל, אינו עומד לזכותם של הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים. ההתעלמות מצרכי הפלסטינים במזרח העיר אינה נעצרת בהתעלמות מזכותם של הפלסטינים להתפתח, ללדת, להקים משפחות ולגור בבית משלהם בעיר בה נולדו הם והוריהם והורי הוריהם. היא גם מתעלמת מזכותם לכל אחד מן השירותים המוניציפליים הניתנים לנו, כתושבי מערב העיר.
אפילו
הדואר, ערוץ התקשורת העיקרי של כל אדם באשר הוא עם רשויות החוק והאכיפה בעירו אינו זכות שניתנת לתושבי מזרח העיר הפלסטינים. כך, למשל, קיבל לפני כשבועיים מחמד עוודה תושב השכונה מכתב מן העירייה לתיבת הדואר של פחרי אבו דיאב, תושב אחר בשכונה, ובו נכתב שהמגרש אשר שייך לו בטאבו יופקע מידיו לתקופה של חמש שנים ויהפוך למגרש חניה. הסיבה לכך היא שהוא אינו עושה שימוש במגרש, וניתנים לו 30 יום לערער.
ניר ברקת חתום אחר כבוד על המכתב, אשר מגיע כדואר רגיל ולא רשום לתיבת הדואר של אדם אחר, כחודשיים לאחר התאריך המצוין בו, כך שאין לעוודה שום דרך לערער על תוכנו של המכתב. למשל, לבוא ולתבוע את התשובה לשאלה כיצד יתכן שמצד אחד כבר שנים מונעים ממנו לגדר את השטח, לבנות, לנטוע עץ, ומצד שני מודיעים לו שהמגרש מופקע כיוון שהוא אינו עושה בו שימוש. יד אחת חונקת והשניה שוללת את זכויותיו של הנחנק בטענה שגרונו חנוק ולא ניתן לשמוע מה הוא אומר.
זו אינה קפקאות בירוקרטית ישראלית טיפוסית. זוהי אטימות מרושעת אשר אינה רואה בפלסטינים תושבי מזרח העיר אנשים שווי ערך, אלא אבן שואבת לגזל ולעושק מהסוג הציני ביותר, ללא בושה, לאור יום.
המגרש הזה הוא מרחב תחום בתוך שכונה מאוכלסת בצפיפות. זה אחד האזורים היחידים שילדים יכולים לשחק בו. עוודה ביקש להפוך את השטח הזה למגרש משחקים, מגרש כזה נחוץ בסילוואן לילדים כמו אויר לנשימה, אבל העירייה רוצה מגרש חניה. ובעיקר היא לא רוצה לקבל, לשאת ולתת, לשאול. היא לוקחת.
דוגמאות להתנהלות הצינית הזו יש למכביר. כך הואשם אחמד קרעין שבנה לאביו הקשיש מדרגת עפר כדי שיוכל לרדת אל עצי הזית שבשטחו, בעבירות בניה, וכך בתים אשר קירותיהם קורסים בגלל החפירות המסיביות של עמותת אלעד מתחת לשכונה, נאסרים לשיפוץ ולבניה. כך למשל מצא את עצמו אבו זיד בתוך חפירה כזו כאשר עלה יום אחד להחליף מנורה באחד החדרים בביתו. הרצפה והוא איתה התמוטטו לתוך החפירה. לא פיצוי, לא תשובה, לא התיחסות. וגם נאסר עליו לשפץ. אנשי אלעד הופיעו, עשו תמיכות, בנו לעצמם שוב תקרה, והמשיכו לחפור.
חפרפרות עמותת אלעד הפכו ברבות השנים לסוג של זרוע מבצעת בלהיטות של העירייה. עיוורות לאחר, עיוורות לחוק, להוטות לגזול, בשם אלוהים פרטיים שרואה ושומע רק אותן ואת יבבותיהן הציניות על חוק אחד לכולם. החוק האחד לכולם מופיע רק כאשר יש להפעילו כלפי פלסטינים. בשאר הזמן ניתן
לשקר, לגזול, לנהוג בבריונות, והכל בשם שמים.
תושבי סילוואן לא מעניינים אף אחד בעיריה, ובודאי שאינם מעניינים את אנשי עמותות הימין הקיצוני החופרים מתחת ומשתלטים מעל.
ועכשיו ברקת הפלורליסט מציע פשרה- נהרוס 22 בתים, נעביר לאישור 66 בתים, נכשיר בניה של 22 הבתים שיהרסו באזורים פתוחים במזרח סילוואן והפארק שיבנה יהיה לטובת כולם. גם לטובת 100 האנשים שישארו ללא קורת גג. גם לטובת הפלסטינים שינסו להיכנס לפארק אבל יגלו שאין כניסה לערבים. תשאלו את מורד שאפע, חבר ועד השכונה. לפני כחודש הוא אסף סביבו מספר ילדים מהשכונה וביקש להיכנס איתם למתחם עיר דוד. כמובן שעצרו אותו בשער.
הפלסטינים שהשתתפו בועדת התכנון והבניה האחרונה טוענים שנאמר להם שקודם יהרסו 22 הבתים ואז השכונה תארגן נציגות שתבוא להציג טיעונים לאישור 66 הבתים הנותרים. הרישוי לא יהיה אוטומטי ויהיה תלוי בכל מני גורמים עלומים. או קיי, אמרו הפלסטינים, אז קודם כל תאשרו ותבנו, אח"כ תהרסו ותפנו. לא, אמרו אנשי הועדה. קודם כל צריך להרוס.
זאת אינה הצעת פשרה. את זה יכול לספר היום כל יהודי פליט גוש קטיף, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בפלסטינים שחייהם וכבודם אינם מעניינים איש.
בשישי הקרוב ההפגנה השבועית של שכונת שייח ג'ראח תתקיים מול מאהל המחאה בסילוואן. אנשי סילוואן זקוקים לכל התמיכה שהם יכולים לגייס.
ח"כ מוחמד בראכה הגיע השבוע למאהל ודיבר אלינו, הישראלים שהיו בו, ואמר- "אני לא אגיד לכם תודה על כך שאתם פה. אני לא חושב שאפשר לומר תודה לאדם שפועל לפי צו מצפונו".
מן המאהל אני מרימה מבט אל המרפסות הרבות שמטפסות, זו על גבי זו, במעלה צלע ההר. שריקות וקריאות ילדים ממרפסת למרפסת מפרות את המולת הרחוב הרגילה, בכל פעם שנכנס רכב מג"ב לשכונה. יש בסילוואן סוג של קסם, אולי זו הדרך בה הבתים משתלבים בתוואי ההר. אולי זאת הדרך שבה ההמולה נספגת בסוג של הד נעים ועצל לתוך הואדי.
סילוואן היתה יכולה להיות דוגמה לסוג של פרשנות אחרת, אדריכלית ותרבותית, לעיר ירושלים. היא היתה יכולה להיות קפל מפתיע בטופוגרפיה של העיר, וסמל של רב תרבותיות.
אבל על כל זה ועל הרבה יותר מזה מרחפת עכשיו עננה שחורה.
לרוע יש שעון משל עצמו, שקוצב את הזמן של כולנו.
נכתב ע"י איה רוט, חברה בתנועת 'לוחמים לשלום'
