יום שבת, 10 ביולי 2010

מבקשים מהבן שלי למתוח קו

אנחנו חוזרים מהגן עם קלסרים כבדים של כל העבודות שעשה השנה, מדפדפים ביחד ואז אני מוצאת את הדף הזה.

מבקשים מהבן שלי, עדיין לא בן שש, למתוח קו בין רובה לצללית שלו, בין מטוס קרב לצללית שלו, טנק, דגל ויונה.

כל האתוס הישראלי הכוחני, המעוות והרקוב בדף עבודה אחד.
אנחנו כבר מזמן לא מעטים מול רבים, אנחנו כבר מזמן הרגנו את היונה, אבל אין דפי עבודה למחסומים, הריסת בתים, השתלטות מתנחלים על אדמות בחסות המדינה וירי פצצות על ריכוזי אוכלוסיה.

והנה הדף, שמבקש ממנו בלי מילים למתוח קו בין פחד לשנאה, בין אכזריות לאין ברירה.
וככה, בסמלים, באותות ומופתים, המדינה שלי משלבת כוחות כדי להשתלט על עולם הדימויים של בני.

בלי לומר מילה .

 
 
נכתב ע"י איה רוט, חברה בתנועת לוחמים לשלום

יום רביעי, 7 ביולי 2010

חוגגים 5 שנים

'לוחמים לשלום' מציינת חמש שנים של פעילות נגד הכיבוש.


מקבוצת פעילים קטנה, לוחמים לשעבר, פלשתינים וישראלים, גדלנו והתגבשנו לכדי ארגון ובו חמש קבוצות דו לאומיות אזוריות הפועלות כתף אל כתף ברחבי הגדה; בשופא פועלים נגד הפרות חופש התנועה של הפלשתינים, בחברון בליווי רועי צאן, באזור שכם בסיורים בהתנחלויות ובירושלים בפעילויות משותפות עם ועד שכונת סילוואן ועם אנשי הכפר ואלג'ה, נגד הריסת בתים. לצד פעילות שוטפת זו, מתקיימת בקביעות פעילות ארצית נרחבת, בתוכה אירוע יום הזיכרון האלטרנטיבי שמקיימת התנועה מזה חמש שנים ברציפות, בתל אביב.

חמש שנים של עבודה קשה ונמרצת הם סיבה טובה למסיבה.. נשמח מאוד אם תצטרפו אלינו לחגיגה!!
האירוע יתקיים בשבת, 17.7.10, ב"טליתא קומי" בבית ג'אלה, החל משעה 16:00 ועד 20:00

כמות המשתתפים מוגבלת, אנא הירשמו בקישור כדי להבטיח את מקומכם עימנו

מה נעשה? נכיר ונפגש באופן בלתי אמצעי -פלשתינים וישראלים, אנשי ציבור ואמנים יביעו את הזדהותם ותמיכתם בפעילותינו.

(האירוע נערך בתקציב מוגבל מאוד ונשמח לכל תרומה.)






יום ראשון, 4 ביולי 2010

באיו"ש אין תאטרון





הגענו בשבת בבוקר לשופא, כפר פלסטיני סמוך לעיר טול כרם, חמישה ישראלים חברי קבוצת תל אביב- טול כרם. יצאנו מוקדם כדי לעשות חזרות לקראת ההפצגה (הפגנה + הצגה. הזכויות שמורות לעידן מאיר) שתתקיים בחסימה העליונה של הכפר אחר הצהריים.

בטירה, מבנה מפואר שאנחנו נפגשים בו לפעמים, התחלנו את החזרות. אבל תחילה החימום: עשרה מבוגרים, גברים ונשים, פלסטינים וישראלים, עומדים במעגל, משמיעים קולות ועושים תנועות משונות. עשרה אנשים נהנים ביחד, למרות הכל. אל הטירה נכנסו ילדים וצעירים, הסתכלו עלינו וצחקו, ממבוכה ומהנאה. כעבור מספר שעות יעמדו מולנו החיילים ויצחקו כשחן יעביר את החימום, יתפרצו לתוך ההצגה כאשר תינתן להם ההזדמנות, יצעקו ויאיימו עלינו. אבל בטירה היה משעשע, שם הרגשנו בטוחים.

ההצגה מבוססת על סיפור אמיתי של אחד מחברי הקבוצה: חייל בסדיר וקצין מילואימניק, החייל הוא חובש והקצין הוא רופא במקצועו, מקימים מחסום מאולתר ליד כפר פלסטיני. אל המחסום מגיעים סבא ושני נכדים. הסבא עבר ניתוח בבטן בבית החולים שבעיר וכעת הוא הוא רוצה לשוב לביתו שבכפר. הזקן נתמך בשני בניו. בהגיעם למחסום החייל והקצין מסרבים לתת להם לעבור ומורים להם להיכנס לכפר בדרך אחרת, ארוכה הרבה יותר. אחד הבנים, המתון מבניהם, מסביר לחייל את המצב ולבסוף נלקחות משני הצעירים תעודות הזהות. לאחר בדיקתן מתברר שאחד מהבנים מבוקש על ידי הצבא מכיוון שהוא חזר מלימודים בחו"ל מעוניינים לתחקר אותו. בכל פגישה אנחנו מנסים לחדד את הסצנה, להבין בצורה טובה יותר ממה היא מורכבת וכיצד למסור את הסיפור לקהל.


השעה היעודה הגיעה ויצאנו, ישראלים ופלסטינים, לתהלוכה בתוך הכפר, לכיוון החסימה, שם יתקיים האירוע התיאטרוני שבסופו, כך קיווינו, נקיים תהלוכה על כביש האפרטהייד שבין שני חלקיו של הכפר ומותר לישראלים בלבד. את שאר הישראלים, שיגיעו בהסעה, נפגוש בחסימה. אולם ציפתה להם הפתעה. שלושה ג'יפים צבאיים המתינו במחסום ג'בארה ואסרו עליהם להיכנס לגדה בטענה שזהו שטח צבאי סגור. המפגינים ירדו מהאוטובוס והתחילו לצעוד. בשלב זה החיילים עשו צעד משונה ולא ברור וניאותו לתת להם להיכנס ואף ליוו את האוטובוס עד לכניסה לכפר.מן הסתם הצבא ידע אודות קיום ההפגנה.

הגענו לחסימה העליונה בשקט מופתי. הקהל התיישב והמתין, החיילים והשוטרים צפו גם הם, גם הם המתינו. בהתחלה חן, חבר הקבוצה, הפעיל את הקהל עם תרגילי חימום.

על פי "תיאטרון המדוכאים" של אוגוסטו בואל, שברוחו אנחנו פועלים, הקהל הוא חלק מההצגה, הוא אינו פסיבי כמו בתאטראות האחרים. לאחר החימום הורכבו בזריזות שתי מכונות, אחת מהן בעצת הקהל.

החיילים עמדו מולנו, צפו משועשעים בתרגילי החימום. אני בטוח שלא לזה הם ציפו. הפגנה היא דבר אחר לגמרי.

ההצגה מתחילה. השחקנים מתלבשים. את החייל הפשוט שיחק אייל ואת הקצין שיחק מוניר, שניהם לבשו חולצת מדים. את הזקן שיחק צחי, שלבש כפייה ומעין חלוק לבן וארוך. איאד ומחמוד, ששיחקו את בניו של הזקן, לא החליפו בגדים ושיחקו נהדר. בתפקיד המתנחלת הייתה רוני, שלבשה חצאית וכיסתה את ראשה במטפחת. החייל והקצין בונים את המחסום. שתי דקות בתוך ההצגה והנה רצים לעברם של החיילים שלנו חיילים של הצבא הישראלי, שני קצינים. אחד הקצינים צורח עלינו ועל מוניר ואומר שאנחנו מבזים את המדים. הוא מתעקש שמוניר יוריד את החולצה. מאייל ביקשו להוריד את החולצה מכיוון שניתן להאשימו בהתחזות לחייל.

זה מחזה ואנחנו מתחזים, אמרנו לקצין, השחקן האורח שביצע את תפקידו בצורה אמינה. זה תאטרון. בתל אביב אפשר ללבוש בהבימה מדים ופה לא? אין תאטרון באיו"ש, ענה הקצין. ובכן אין תאטרון באיו"ש ואין תרבות ואסור לדמיין. מותר רק להפחיד ולשלוט ולשמור על המתנחלים. המשכנו את ההצגה. החיילים שלנו לא צריכים מדים כדי לשחק. אנחנו רק משחקים, הם, החיילים שמהעבר השני, שנראו מרוצים מעצמם, אינם משחקים אלא שבויים באמת בתפקידיהם המנשלים והמדכאים. לפני שהחיילים חזרו למקומותיהם הם זכו למחיאות כפיים סוערות מצד הקהל. הם באמת ביצעו את התפקיד שלהם בצורה טובה, גם אם קצת צפויה. כניסתם של החיילים לבמה היא אירוע תיאטרוני נפלא. נראה שהוא נתן אנרגיה מחודשת לשחקנים ולקהל. אני, כשחקן בהצגה, שכחתי שוב שהחיילים והשוטרים עומדים וצופים בנו ונכנסתי לתפקיד, מקווה שמשהו מהסיפור שאנחנו מציגים יחלחל אליהם, יזכיר להם משהו שהם אולי עשו.

לאחר שאנחנו מציגים פעם אחת חן, שמנחה את האירוע, מסביר לקהל מהו תיאטרון פורום. במהלך ההרצה השניה של ההצגה מתבקשים הקהל להתערב במהלך ההצגה להחליף את מחמוד או איאד, שמשחקים את בנין של הזקן. על פי המודל של תיאטרון של מדוכאים רק את המדוכאים יכול הקהל להחליף מכיוון שהם סובלים מהמצב, להם צריך להציע פתרון. בעלי הכוח, לעומת זאת, לא יוותרו על הפריוולגיות שלהם במהרה, יש לשער. התחלנו את ההצגה שוב אך לא סיימנו אותה. מורד, ראש הכפר, ביקש לדבר. הוא דיבר בערבית ודבריו תורגמו לעברית. התקשרו אליו ממשרד התיאום הפלסטיני והודיעו לו שהצבא הישראלי אינו מאפשר לפלסטינים אזרחי ישראל להיכנס או לצאת דרך ג'בארה עד שאנחנו נתפזר.

 לפני שהתפזרנו אמרנו לקהל שההפצגה תתקיים אחת לחודש ושאנחנו נצעד על כביש האפרטהייד, שפלסטינים עוד יסעו בו.

חלק מהפלסטינים שהגיעו להפגנה גרים בטול כרם. הדרך הקצרה לטול כרם היא דרך עיזבת שופא, החלק הגבוה של הכפר. בלתי אפשרי לפלסטינים להגיע עם רכב לעיזבת שופא מכיוון שהכביש שבין שני חלקי הכפר הוא כביש אפרטהייד כאמור. ביקשנו מהחיילים לרדת דרך הכביש וללוות את הפלסטינים לאוטובוס שלהם, שחיכה סמוך לחסימה התחתונה. החיילים והשוטרים עמדו ולא אפשרו לנו לעבור, לטענתם הוצא צו שטח צבאי סגור על האזור. את הצו הזה הפרו מתנחלים מאבני חפץ, התנחלות שנמצאת בסמוך לשופא ואת תושביה משמש כביש ההפרדה. בצו הזה, שהוצא רק בשל ההפגנה השקטה שלנו, ואותו כמובן לא ראינו, נפנפו החיילים ובשמו אסרו עלינו לצעוד בכביש. גם כשאמרנו להם שזוהי אינה צעדה מחאתית, שהפלסטינים נאלצים ללכת על הכביש כדי להגיע לאוטובוס שמחכה להם למטה ואינו רשאי לעלות מפני שכך החליט הריבון הישראלי, נאסרה עלינו ההליכה עליו. הויכוחים עם החיילים לא הניבו פרי ונאלצנו לשוב להסעות שלנו.

אולי אין תאטרון באיו"ש, אדוני הקצין, אבל בפלסטין יש ויש.


נכתב ע"י צחי אבינועם, חבר בתנועת לוחמים לשלום


יום שבת, 3 ביולי 2010

מי מפעיל אותך, מר ניר ברקת? (או- שלשה חברים יצאו לדרך, בים בם בום)


שלשה אנשים מצולמים בתמונה:
דוד בארי, מנכ"ל עמותת אלע"ד, אריה קינג, פעיל בתנועה, וניר ברקת, ראש העיר ירושלים. (התמונה צולמה ע"י "שלום עכשיו" וינון קדרי)

מה אנחנו יודעים על שלושתם?

הנה דברים שנכתבו על עמותת אלע"ד, באתר ynet:
"מי שעומד מאחורי המגמתיות בסיור בעיר דוד היא עמותת אלע"ד אשר מתקיימת מתרומות בעיקר, ופועלת לייהד את הכפר הערבי סילוואן שבשטחו נמצא הגן הלאומי. במהלך שני העשורים האחרונים הצליחה העמותה להשתלט על מספר בתים בכפר וליישב בהם משפחות יהודיות. על אף שנציגי העמותה מדגישים שהבתים נקנו בכסף מלא ובאופן חוקי, לבית המשפט ולוועדת קלוגמן (ועדה ממלכתית שבדקה בשנות התשעים את רכישת הקרקעות בשכונות ערביות במזרח ירושלים) היתה דעה אחרת, לפיה היה ניצול לרעה של חוק נכסי נפקדים, שימוש שיטתי בתצהירים כוזבים ועוד".


מיהו אריה קינג? לפי עיתון הארץ, קינג מתגורר בראס אל-עמוד, בשכונה יהודית שהקים המיליונר היהודי-האמריקאי ארווין מוסקוביץ' בלב השכונות הצפופות של ירושלים הערבית. אותו מוסקוביץ' שקינג נחשב לאיש שלו בירושלים, אם כי הוא עצמו מסייג את ההגדרה. "אתה יכול להגיד שאני עובד עם מוסקוביץ' כמו עם עוד הרבה אחרים", אומר קינג.


ומיהו דוד בארי? האיש, הידוע בשם דוידל'ה הוא איש רב פעלים ויצירתי (בעיקר בדרכים בהן הוא משתלט על בתים בשכונת סילוואן, לפי דבריו ודברי אשתו), חבר קרוב של אנשי המחתרת היהודית.

אבל מה אנחנו יודעים על ניר ברקת?
מי שבחרו בו חשבו שהם בוחרים בראש עיר חילוני, שמעוניין לקדם את החינוך, הדיור לצעירים והתרבות בירושלים.
מתוך כל המטרות שסימן נראה שברקת להוט לבצע מטרה אחת במיוחד- הריסת בתים בסילוואן והבערת ירושלים, בחסות חבריו, עליהם כבר הרחבנו למעלה.

כל כך להוט עד שהעביר במהירות את תכנית הבניה של גן המלך בעירייה כשהיא סובלת מ- 250 ליקויים.

חינוך? ברקת קומם עליו רבים ממנהלי בתי הספר בירושלים שצוטטו כאומרים כי "תכניתו של ברקת (לפתוח את אזורי הרישום בעיר) תביא לקריסת בתי הספר בעיר ולביסוס מעמדם של קומץ בתי ספר כאליטיסטיים, שאליהם יעברו כל תלמידי העיר החזקים, הלומדים כיום בבתי ספר אחרים". בישיבה שהיתה לו עם מנהלי בתי הספר בעיר, הוא נשאל ע"י מנהלים "איך יכול להיות שאנו שומעים על כך בדיעבד ושלא הייתה שקיפות ושותפות באשר לכוונותיך?" את השאלה הזו יכולים היום לשאול את עצמם רבים, ולא רק בהתייחס לחינוך בעיר. 

בנוסף, הוגשה נגדו עתירה ע"י המרכז לפלורליזם, שגם ניצח בעתירתו, על כך שבחר להעדיף בתקצוב מוסדות חינוך חרדיים על פני חילוניים.

דיור לצעירים? בעבר התבטא ברקת ברצונו למצא פתרונות דיור לסטודנטים צעירים. עד כה לא נמצא פתרון, אולם שימו לב לניסוח הדברים הבאים: על פי האתר "כיכר השבת", נאמר ע"י ניר ברקת: "דיור בר השגה בא להתמודד עם הקושי של אוכלוסיות במגזר החילוני והחרדי שעוזבים את העיר בגלל שאין פתרונות".
בכלל, במהלך כהונתו הקצרה עד כה, מהר מאד למד ברקת כיצד להתחבב על חברי המועצה החרדים.  על פי האתר ynet, באוגוסט האחרון, אחרי שהעירייה אישרה סבסוד של 100% למוסדות חינוך מוכרים שאינם רשמיים, (קריטריון שהוכנס להצעה שאושרה קובע למעשה כי המימון העירוני יינתן לחרדים בלבד), אלי שמחיוף, סגן ראש העיר לשעבר מטעם סיעת ש"ס וכיום חבר מועצה, אמר לברקת במהלך ישיבת מועצת העיר: "אדוני ראש העיר, אני רוצה להגיד שלא תמכתי בך בבחירות, אבל אתה ללא ספק מראשי העיר המוצלחים שנראו בירושלים"". ללא ספק. אותו שמחיוף שגם נחשד ונחקר בפרשת הולילנד, הוא היום המועמד המוביל להחליף את פפה אללו, סגן ראש העיר חבר תנועת מרצ, שפוטר לאחר שסירב להצביע בעד הריסת הבתים בסילוואן.

מסיבות בעיר? בזה עומד מר ברקת. יש הרבה, כן. מצד שני, אפשר לוותר עליהן, בין כה וכה, העיר הולכת לבעור הקיץ.

אנחנו קוראים לכם להצטרף אלינו:
ביום שלישי 6.7.10 נפגש בשעה 18:00,
תושבי בית הכרם ופעילי שייח' ג'ראח, ונקים "גן ארכיאולוגי" ברוח תוכנית "גן המלך" מול ביתו של ניר ברקת. נדרוש ממנו להוות דוגמא ולפנות את ביתו לטובת המדע. אם אפשר לפנות את תושבי אל בוסתאן מביתם לטובת ה"ארכיאולוגיה", אפשר לעשות את זה גם לברקת.

נפגשים ברחוב המייסדים פינת שדרות הרצל.

בואו נבהיר לברקת שאין מאחוריו אף אחד, חוץ מקיצוני הימין, אותם הוא משרת נאמנה
מבית הכרם לסילואן- לעצור את הפירומן!