סיפורים אישיים באוורסט

לאחר תקופה קצרה של פסק זמן, נפגשו חברי קבוצת ירושלים - בית לחם שוב. אנו הישראלים הגענו למלון אוורסט בבית ג'אלה לאחר שהחברים הפלסטינים בקבוצה קיימו מפגש פנים-פלסטיני. מצאנו אותם יושבים מסביב לתנור, מנסים לשאוב ממנו כל טיפת חום ומוקפים בקישוטים לחג המולד המתרגש עלינו.

הקדשנו את הפגישה לסיפור אישי מכל צד, דיון בעניין הסיפורים, התחלת גיבוש תוכנית לפרוייקט עבור הקבוצה ועדכונים לגבי ההפגנה בוואלג'ה ביום שישי של חג המולד.

אני זכיתי להיות הישראלי אשר סיפר את סיפורו. דיברתי על ההיסטוריה שלנו כעם יהודי וכיצד היא השפיעה עלי באופן אישי וכן מעט מהחוויות כילד בירושלים בשנות ה-90 (פיגועי דקירה, מלחמת המפרץ, אוטובסים מתפוצצים ועוד) ולאחר מכן עברתי לדבר מעט על התקופה שלי בצבא כחייל קרבי אשר היה לו "התענוג" להכנס לבתים של משפחות פלסטיניות באמצע הלילה. למרות קשיים בתרגום, היה עניין מצד הפלסטינאים ואחד החברים במיוחד העלה כל מיני שאלות והשמיע את דעתו בעניינים שונים. על חלק מהדברים הסכמנו (למשל שהפלסטינאים אינם אחראים לשואה) ועל חלק מהדברים לא, אבל בכל מקרה היה מעניין לשתף ולראות את התגובות מהצד השני.

אחרי היה זה עימאד אשר שיתף אותנו בסיפור שלו. הוא סיפר על כך שהיה משתתף בידויי אבנים כילד וכי אף לאחר הסכמי אוסלו לא הייתה מחשבה של הליכה בכיוון של שלום, אלא שהולכים אחרי ההנהגה בלי להאמין בדרך. הוא סיפר על 3 שנים בכלא (הוא ועוד רבים ממשפחתו). הוא סיפר שאנשים אשר הכירו אותו כנער ורואים אותו היום מופתעים מאד על השינוי שהתחולל בו לכיוון השלום והמאבק הלא אלים. הוא אף סיפר לנו כי אחד מבניו איננו מסכים איתו והדבר העלה שאלות מקרב הישראלים.

אחד מהחברים הישראלים ציין שהבחין דמיון רב בין הסיפור של עימאד, הסיפור שלי והסיפור של אותו חבר עצמו. כולנו היינו פעם נחושים להלחם בצד השני ולהיות בחזית הלחימה וכולנו עברנו שינוי גדול.

בהמשך התחלקנו לקבוצות חשיבה ועבודה בעניין גיבוש פרוייקט קבוצתי. עלו כל מיני רעיונות ועלינו להמשיך ולדון בהם, אבל רעיון אחד קטן וחביב היה לעשות Flash mob ישראלי-פלסטינאי משני צידי מחסום.

מחשבה אישית שלי בהשראת המפגש היא שעלינו לתת אף יותר מקום לסיפורים האישים ולניסיון לראות ולהבין עד כמה שניתן את הדברים דרך העיניים העומדות מצידו השני של המתרס.

נכתב ע"י יוני קלאי, חבר בקבוצת 'יירושלים - בית לחם' של "לוחמים לשלום".

תנועה למען התנועה

בשבת, בשעה חמש בערב, במהלכו של סוף שבוע המלווה ברוחות, ברקים וסערת רוחות, נסענו לשופא כדי לנסות ולהביא את הרוח התנועתית שלנו לידי ביטוי תזזיתי משהו.. משהו בחווית החורף המתחיל יצר קבוצה אינטימית יחסית ששמה פעמיה בתחושה של מבוכה, לפחות אצל חלקנו ובעיקר בהתחלה, אל עבר הטירה.

אחרי אירוע מעצבן במחסום, ועיכוב בגלל שטות של אחד החיילים, אספנו את הפלסטינים בחסימה, כשהם קופאים מקור, ועלינו עם סימני שאלה לקראת מה שאנחנו הולכים לעבור.

מאחד הרכבים יצאו, היישר מאנגליה, או יותר נכון היישר מסדנה של ארבעה ימים רצופים שכבר עברו בנתיב הל"ה - בן, ויעקב דרלינג קהן עם שתי עוזרות/אסיסטנטיות, רגע קצר לפני שהם צריכים לנסוע חזרה לשדה התעופה.

יעקב דרלינג קהן, מנהל שותף של בית הספר לתנועה-Movement Medicine, הגיע לארץ מאנגליה בעיקר כדי להעביר סדנה של ארבעה ימים בנוכחותו, סדנה שקוראת למשתתפים לצאת מהקופסאות שיצרו לעצמם ולעולמם ולהתבונן דרך תנועה וריקוד במעגלי החיים. כאשר שיא הסדנה הייתה ביום שישי בריקוד שנמשך כל הלילה, כך שלמרות העייפות והעומס של העשייה האינטנסיבית, יעקב התרגש להגיע להעביר לנו סדנה פרטית.

התחלנו בישיבה המנסה לחבר אותנו לכלי עצמו, ליכולת לחוש נוח וחופשי להביע את עצמך ורגשותיך דרך הגוף. לראות כיצד הביטוי של השיח הן ביננו לבין עצמנו והן ביננו לשאר החברים בקבוצה יכול להתנהל באמצעי לא מילולי אבל עם כל כך הרבה אמירות בתוכו. התנועה עצמה הייתה תהליכית - ראשית מחיבור לגוף דרך פירוקו לחלקיו ומתן דגש כל פעם לחלק אחר להיות המוביל של תנועות הגוף ולאינטגרציה של כל חלקינו אחרי התהליך הזה. הכתפיים, עמוד השדרה, הירכיים, הברכיים, הידיים, הרגליים והראש היו לרגע עצמים העומדים בפני עצמם ולאחר מכן הפכו להיות חלקים התלויים זה בזה בתנועות שלהם. במקביל ארע תהליך קבוצתי דומה היות ולאחר חיבור של כל אחד לגופו הוא הייתה אפשרות לנוע בחדר באופן הדורש עירנות ורגישות לתנועותיו של האחר, ראשית ממקום של השפעת התנועה או העצירה על ידי אחד מחברי הקבוצה ולאחר מכן ממקום של שמירת המרחב האישי שכל אחד יצר לריקוד האישי שלו. פתאום המבוכה עזבה את הגוף והרשינו לעצמנו להשתחרר הן מתחושות העומס והמתח האישיות והן מהמתח הקבוצתי.

את התנועה ליוו קולות של תופים עדינים, חצי אינדיאנים, שיעקב הביא עמו. וקולו היה עדין ומדויק בהנחיותיו, המשך התרגום מאנגלית לעברית ולערבית הדהד את הרב גוניות הקיימת בחדר.

בעיבוד שעשינו לחוויה עלו נקודות מעניינות רבות - היה תיאור של ההתעסקות בחשש שמא הריקוד והתנועה בין החברים הפלסטינים לבין הנשים הישראליות מהווה בעיה וקושי עבורם, האם חשים בנוח באופן זה? היה זכרון שהתנועה הובילה אצל אחד החברים הפלסטינים מחקירתו על ידי המשטרה וההדהוד של נקישות יעקב על התוף העלו מחדש את הקולות של התקרה המטפטפת בחדר, היה תיאור מרגש של היכולת להרגיש חופשי ברגע של התנועה בחדר לעומת החוויה של הקושי ואי החירות הקיימת במציאות היומיומית עצמה, והייתה הבנה נעימה לאיך ניתן כל פעם להעמיק את ההיכרות והקשרים הנבנים ביננו בקבוצה.

אין ספק שבחוץ המשיכו עוד שעות ארוכות אחר כך להתנהל סערות אבל בפנים היה חם ונעים, חופשי ומשוחרר.

נכתב ע"י מיה חסקל, חברה בקבוצת 'יתל אביב - טול כרם' של "לוחמים לשלום".

מספר הרהורים על "נוהל ילד" וגם נתן אלתרמן

כידוע, חיילי גבעתי קיבלו עונשים פעוטים על "נוהל ילד" - מאסר על תנאי, והורדה בדרגה (http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1199685.html). הדיסוננס בין חומרת המעשים וקלות העונש מעלה מספר הרהורים.

1.

לעומת "נוהל חניבעל" על שמו של המצביא (ובזכות אי קיומו גלעד שליט עדיין חי), בשנים האחרונות שומעים יותר ויותר על השימוש ב"נוהל שכן" ועכשיו "נוהל ילד". שימו לב שעברנו משמות פרטיים לשמות כלליים. כמו כן, בגלל המגבלה של צה"ל על אורך השמות, שלא יהיו ארוכים כמו "נוהל פרש תורכי", לא קוראים לנהלי קרב אלו בשמם המלא: "נוהל שכן פלסטיני", או "נוהל שכן פלסטיני שלא מעורב בלחימה", ולא "נוהל ילד פלסטיני" וכיוב'.

2.

דווקא השימוש במושג "נוהל ילד", אמור להיות מתאים ומספיק שכן אמור להיות ברור לכל שילד ולחימה אינם שייכים אחד לשני. למשל הגיוני הוא שמה שיסתתר מאחורי המושג "נוהל ילד" הוא שכאשר נצפה ילד באזור לחימה, באחריות הלוחמים לוודא שהילד לא יפגע. אגב טוב היה אם היה מיושם נוהל כזה גם אצל החיזבאללה והחמאס בבואם לירות טילים, או למפגע המתאבד בקו 37 בחיפה למשל, וגם למשל ללוחמי מג"ב שירו כדורים מצופים בגומי ליד בית הספר של עביר עראמין ז"ל.

3.

מה בדיוק החיילים חשבו שיקרה בהפעילם "נוהל ילד"? מותר להניח שלא היה להם חשוב כלכך מהמזוודות, אז למה לא לירות בתיקים ולראות אם הם מתפוצצים? ואם לא היה ילד בסביבה, מה הם היו עושים? מתיישבים על הקרקע ומחכים? או אולי מתקשרים לחבר טלפוני?

4.

אם "נוהל ילד" הוא חלק מתורת הלחימה הצה"לית מול תיקים חשודים, מה תהה תורת הלחימה מול השיריון הסורי? גן ילדים שיצעד לפני החטיבה?

5.

מה שברור מפסק הדין, שסירוב פקודה שהיא פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס עליה דגל שחור הוא לא אופציה. העונש שהיו מקבלים החיילים אם לא היו מסכימים לבצע את "נוהל הילד" היה חמור הרבה יותר כנראה.

6.

בשנת 1959 כתב נתן אלתרמן ב"החנינה":

אחרוני הנידונים של פרשת כפר-קאסם עתידים לצאת בקרוב לחפשי בתוקף חנינה שניתנה להם.... אלא שלחנינה הזאת, בהתחשב עם טיב המעשה שאת ענשו היא באה להעביר, אורבת סכנה של סילוף-משמעות עקרוני... לכאורע קשה להתנגד להחלטה שמקורה החסד והרחמים... אלא שיש לשאול את השאלה המציקה, אם אמנם פעלה הפעם מידת הרחמים בהיקף הנכון ובעיניין הנכון. התשובה לשאלה זו אינה יכולה להיות מוטלת בספק. אין להימנע מלומר כי מידת הרחמים נתעוררה ופעלה הפעם, בשם המדינה והעם, לגבי מעשה אשר סימנו העיקרי, סימנו המחריד, הוא בכך שהדבר האחד שנעדר ממנו, במשך כל זמן ביצועו, היה זיק אחד של רחמים, נצנוץ אחד, רגע אחד של רחמים. הנידונים המקבלים עכשיו חנינה מלוא חפניים ומקבלים אותה ודאי בנכונות רבה וכדבר המגיע להם,נמנעו בשעתם מלתת ולו רק פירור אחד של חנינה לאנשין ולנשים ולילדים שביקשו אותה מידיהם.

נכתב ע"י איתמר פייגנבאום, המתאם הישראלי של 'לוחמים לשלום' וחבר בקבוצת 'תל אביב - טול כרם'.

כל מה שרצית לדעת על הכיבוש ומעולם לא העזת לשאול

ב-11.11.10 התקיימה באוניברסיטת ת"א במסגרת פרויקט הרצאה ודיון של 'לוחמים לשלום', הרצאתו של דרור אטקס "עובר אורח – מבט מקרוב על תרכובת החיים בגדה המערבית".

בהרצאה מרתקת זו העניק דרור פריסה כללית ורחבה של ההיבטים המדיניים, הגיאוגרפיים, הדמוגרפיים והתרבותיים המרכיבים את התמונה המורכבת של הגדה המערבית מימי אוסלו ועד לימינו. המידע התמציתי והחשוב אשר נדון בהרצאה יאפשר לנו במפגשי ההמשך שיערכו במסגרת הפרויקט לרדת לעומקה של המציאות המתקיימת בשטחים הכבושים, על הסוגיות המורכבות שהיא מגלמת בתוכה.

כבסיס לדיון שימשה מפת דגם השליטה הטריטוריאלית בגדה המערבית אשר משקפת את החלוקה לשטחי אחריות על פי הסכמי אוסלו.

• שטח A שבו שליטה פלסטינית מלאה (דהיינו ביטחונית ואזרחית), הוא השטח הצבוע כתום.
• שטח B שבו שליטה פלסטינית אזרחית ושליטה ישראלית ביטחונית הוא השטח הצבוע צהוב.
• ושטח C שבו שליטה ישראלית מלאה, הוא השטח שצבוע בתכלת.

ההתנחלויות נמצאות כולן בשטחי C. רובה המוחלט של האוכלוסייה הפלסטינית נמצאת בשטחי A ו-B. ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית מסומנים בעיגולים אדומים וריכוזי האוכלוסייה הישראלית מסומנים בעיגולים כחולים.

ההיגיון שהמפה משקפת בבירור הנו שריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית הועברו לשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית, תוך שמירת השליטה הישראלית על הצירים המרכזיים המחברים בין המחוזות והערים המרכזיות של הגדה וכן על המעטפת של הגדה המערבית כולה הן ממזרח עם ירדן והן מכל שאר הצדדים לכיוון הגבול עם ישראל.

הכבישים המרכזיים

כביש 60 – למעשה סעיף של "דרך הים" ההיסטורית הקדומה, מחבר בין הגליל, דרך ג'נין, שכם, צומת תפוח, רמאללה, ירושלים, בית לחם, חברון ועד באר שבע. חלקים נרחבים מכביש זה נמצאים בשטחי C. כבישי אורך נוספים כמו "דרך אלון", שחלקים גדולים ממנה נפרצו ונסללו על ידי הבריטים וכביש הבקעה נמצאים בשליטה ישראלית מלאה.

כבישי הרוחב כולם (כביש בקה על ג'רביה-ג'נין, טול כרם-שכם (57), קלקיליה – שכם (55), חוצה שומרון (5), בית לחם-עמק האלה) נמצאים אף הם במלואם בשליטה ישראלית. ההיגיון שעלה מאוסלו משקף הבנה שרציונאל השליטה שקדם לאוסלו אינו רלוונטי עוד, ובמסגרת זו על ישראל לצאת ממרכזי הערים והכפרים הפלסטיניים הגדולים. במקום זאת על ישראל להמשיך לשלוט במעטפת של המרחב ובצירים המרכזיים שמקיימים את המרחב.

שטחים

הגדה המערבית נפרסת על כ-5,800 קמ"ר מתוכם 5,600 קמ"ר יבשתיים. שטחה של ישראל – 22,072 קמ"ר כולל מזרח ירושלים והגולן שסופחו לישראל אם כי אין הכרה בינ"ל בכך. עזה – כ 360 קמ"ר.

עזה והגדה המערבית מהוות כ-22% משטח פלסטין המנדטורית (חמישית מהשטח היבשתי שנמצא ממערב לירדן, למעט הגולן). בצד המזרחי של הגדה (מכביש אלון מזרחה) יש מעט ישובי קבע פלסטינים – זהו אזור מדברי וצחיח ולכן הסטורית לא יושב (למעט יריחו ועוד כמה ישובים בודדים שהתקיימו תודות לאספקת מים מקומית שאיפשרה חקלאות ומחייה. ההתנחלויות שקיימות בשטח זה כיום הן תוצר של התפתחויות טכנולוגיות המאפשרות את העברת המים.

דמוגרפיה

כ-2.5 מליון פלסטינים חיים בגדה, כולל מזרח ירושלים. כ-500,000 ישראלים חיים ממזרח לקו הירוק (כולל מזרח ירושלים). 200,000 מתוכם חיים בשטחים שישראל סיפחה באופן חד צדדי (הכוונה היא למזרח ירושלים). זו הסיבה שבשיח הישראלי הכלל-ציבורי נוטים לדבר על כ-300,000 ישראלים שחיים בגדה המערבית. החוק ההבינלאומי לא מכיר בסיפוח חד צדדי של שטחים על ידי מדינות כובשות (לפיכך גם רמת הגולן נמצאת בקטגוריה הזו).

סוציולוגיה של מתנחלים

באופן סכמטי וגס ניתן לאתר 3 קבוצות של מתנחלים:

• מתנחלי "איכות חיים" – מהווים כשליש מכלל המתנחלים. הם חיים בגדה משיקולים של נוחות כלכלית.
• ציונים דתיים - קבוצה שמהווה כשליש מהמתנחלים ושאינה הומוגנית כלל כיום, מפוצלת וחלוקה בסוגיות רבות. זהו השליש שמרוכז בעיקר לאורך כביש 60 ("שדרת ההר")- 10 ק"מ ממערבה וממזרחה לו, ויש בכך הרבה הגיון – זהו האזור שמגדיר את השליטה.
• חרדים - הסקטור החרדי מהווה את הקבוצה השלישית. זהו הסקטור שתורם יותר מכל לגידול הכולל של האוכלוסיה הישראלית בגדה המערבית (כ-70% מהילדים היהודים שנולדים מדי שנה שייכים לסקטור הזה).

הגידול השנתי הכולל של האוכלוסיה הישראלית בגדה המערבית הינו 5.5%. הגידול הפלסטיני – 3.8% (יש כאן לקחת בחשבון שאין הגירה פלסטינית לגדה אלא רק מהגדה החוצה). הגורם המרכזי בעשור האחרון מאז פרוץ אינתיפאדת אל אקצה, שתורם כשני שלישים מכל הגידול הכולל של האוכלוסייה הישראלית החיה בגדה, הוא ילודה (בניגוד לגידול כתוצאה מהגירה שהיה הדומיננטי בין השנים 1990 ל-2001). בשנת 1993 השנה שבה החל הליך אוסלו, היו בגדה כ-110,000 מתנחלים. לעומת זאת בסוף 2000 היו בגדה כ-210,000 מתנחלים. אלו היו השנים בהן שיעורי גידול אוכלוסיית המתנחלים היה הגבוה ביותר אי פעם.

במהלכן של 7 שנים הוכפל בגדה מספר המתנחלים, ובמקביל ישראל ניצלה את הזמן לשם יצירת שינוי עמוק ונרחב בגיאוגרפיה של הגדה המערבית – כבישים עוקפים חדשים רבים נבנו וכן התנחלויות חדשות.

גדר ההפרדה

החל מ-2002 ישראל בונה את "גדר ההפרדה" שהינה למעשה סדרה של מכשולים שמפרידים פיסית בין חלקים בגדה לבין חלקים אחרים. מדובר בסדרה של תוואים, שעברו 4-5 שינויים. נכון להיום: אורך תוואי הגדר המאושר הוא כ-790 ק"מ, אל מול 360 ק"מ של הקו הירוק. 84% מהגדר לא בנויה על הקו הירוק.

הרציונאל המגולם בתוואי הגדר הנו הרצון להכניס כמה שיותר מתנחלים לשטח שנמצא ממערב לגדה. קצת למעלה מ60% מהגדר בנויה. רוב החלקים שלא נבנו עד כה נמצאים יחסית בעומק הגדה וספק אם הם יבנו כיוון שהם נתונים לביקורת ולחץ בינלאומיים. הגדר משקפת גם ניסיון לתקן את גבולות 48' וכן את "הנזקים הדמוגרפיים" של מפעל ההתנחלויות, שחידדו בסופו של דבר את ההכרח למצוא מענה לעניין הפלסטיני.

מפאת קוצר הזמן, לא התקיים דיון מעמיק בתום ההרצאה. דיון שהיה מציף בוודאי מורכבויות נוספות.

אנו מבקשים להביע את הערכתנו העמוקה לעבודתו של דרור אטקס, וגוף הידע ("האסור") המרשים שצבר במסירות ובדרכי חתחתים וכן להודות על שהקדיש מזמנו ומרצו ואפשר לנו את מבט העל החשוב הזה, שאנו חווים הלכה למעשה בפעילויות השטח שאנו מקיימים.

נכתב ע"י עינת גוטמן, חברה בקבוצת 'תל אביב - שכם' של 'לוחמים לשלום'.

השרה לבנת וגמישותה של הדמוקרטיה הישראלית

דמוקרטיה היא מונח גמיש; את זאת יודעת ללא ספק השרה לימור לבנת שהצהירה אתמול בעת חנוכת היכל התרבות באריאל כי האמנים שהצהירו על סירובם להופיע שם עשו מעשה "אנטי דמוקרטי." לבנת אינה רואה כמובן כל בעיה בעובדה שהיכל התרבות באריאל מצוי בשטח שבו אין דמוקרטיה, שהרי הדמוקרטיה שבה היא מתהדרת לא חצתה מעולם את הקו הירוק.

האמנים בסרובם מתעקשים להזכיר שהקו הירוק הוא ממשי מאוד, לא בשל מעמדו בזירה הבין-לאומית דווקא, אלא מכיוון שהוא משרטט את גבולותיה הפיזיים של הדמוקרטיה הישראלית. מעברו המזרחי של קו זה, שאת דבר קיומו מבקשת לבנת להשכיח, משתרע שטח שבו דרות בכפיפה אחת שתי מערכות חוק לשתי קבוצות אוכלוסיה. בעוד שהישראלים החיים שם נהנים מזכויות דמוקרטיות ובראש ובראשונה, מזכות הצבעה, הפלסטינים כפופים לחוק הצבאי ואינם מורשים לקחת חלק בתהליך הפוליטי. הם אינם יכולים לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות שמעצבות את חייהם ואינם נהנים משורה של זכויות הנתפסות כזכויות יסוד בכל דמוקרטיה ליברלית. כך, בעוד שעל הבמה מוצג מחזה דמוקרטי, מאחורי הקלעים מופעל מנגנון גדול ויקר שתכליתו למנוע ממיליוני בני אדם לקחת חלק במשחק. לימור לבנת הרי יודעת שאנשים אלה לעולם לא יורשו לבחור לכנסת, בדיוק כפי שלא יוכלו אף פעם להיכנס להיכל התרבות באריאל. אז מה בין מצב זה לדמוקרטיה?

אכן, מפעל ההתנחלות בשטחים הוא מפעל אנטי-דמוקרטי מיסודו, שהרי הדרך היחידה להבטיח דמוקרטיה מעבר לקו הירוק היא אזרוח של התושבים הפלסטינים בגדה, רעיון שרובו המכריע של הימין יתנגד לו בכל תוקף. אין כל דרך אחרת לישב בין משטר הכיבוש בשטחים לבין העקרונות הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית. כל שנותר הוא למתוח את גבולותיו של המונח ולקוות שאף אחד לא יבחין בסתירה; כל שנותר הוא להקים מערך שיווק והסברה שיחזור שוב ושוב על מונחים דוגמת 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון' עד שגבולותיה הגאוגרפיים הברורים של דמוקרטיה זו ישתכחו מלב. אבל מספיק לרדת לכמה דקות מהכבישים לישראלים בלבד אל כבישי "מרקם החיים" הנפרדים שנועדו לקלוט את עיקר התנועה הפלסטינית; מספיק להתרחק מעט מן ההיכלות הנוצצים באריאל ומעלה אדומים על מנת להיווכח בטיבו האנטי-דמוקרטי של הכיבוש הישראלי בשטחים. הסירוב להופיע על במה שנועדה להכשיר את המערכת הזו ולנרמל אותה הוא אפוא בחירה דמוקרטית מן המעלה הראשונה.

כדרך אגב מתבררת גם בעיה מהותית נוספת באותה פיסת חקיקה המכונה "חוק הנאמנות," בעיה שבדרך כלל אינה זוכה להתייחסות: כיצד תדרוש מדינת ישראל מהמבקשים להתאזרח שיישבעו לה אמונים כמדינה יהודית ודמוקרטית, בעוד חלק גדול משריה מחוייבים להמשך ההתנחלות והכיבוש? כיצד יוכלו להישבע אמונים, בלב שלם, לדמוקרטיה?

נכתב ע"י אבנר וישניצר, חבר ב'לוחמים לשלום'.

מתרגשים לשלום

פעם, לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי חיית הייטק מלאת בצע וריקת לב, יצא לי לארגן ולהשתתף בלא מעט אירועים כמו האירוע שהרמנו היום לגיוס הכספים ללוחמים לשלום.

גם שם היו מאמצים קדחתניים להביא כמה שיותר אנשים, גם שם היה חשש פרנואידי שהם לא יגיעו, גם שם הייתה קפיצת אדרנלין כשהתברר שהאירוע הולך להיות הצלחה גדולה, גם שם שרו זמרים על הבמה, וגם שם מחא הקהל כפיים.

אבל שם לא הייתה דמעה.

לא הייתה שם דמעה שבצבצה למשמע דבריו של בסאם על המרקע הגדול,

שבצבצה בהבחנה שהזמרים לא סתם באו לשיר בעוד הופעה,

שבצבצה בהבנה שאנחנו לא לבד,

שיש עוד אנשים מתרגשים כמונו,

שכנראה אנחנו עושים משהו מאוד נכון,

שאין סיבה לאבד תקווה.

פעם, לפני הרבה שנים, כשעוד הייתי חייל מורעל בצבא ההגנה, הייתה לי גאוות יחידה.

היא הייתה אותה גאווה, אבל לא הייתה בה דמעה.

*מוקדש ליעל בר-און המופלאה.

נכתב ע"י ארז קריספין, חבר בקבוצת 'תל אביב - שכם' של 'לוחמים לשלום'.