יום ראשון, 10 באפריל 2011

כולנו ג'וליאנו מר חמיס


שבת, 14:30 כפר שופא שבשומרון, עשרות "לוחמים לשלום", ישראלים ופלסטינים הגיעו לכפר על מנת להשתתף באירוע תאטרון לזכרו של לוחם החופש, השחקן הישראלי פלסטיני ג'וליאנו מר ח'מיס.
כזכור, לפני כשבוע, ג'וליאנו נרצח בדם קר, כאשר ישב ברכבו סמוך לתאטרון החופש אותו הקים יחד עם זכריה זביידי בשנת 2006, במחנה הפליטים ג'נין.
ג'וליאנו מר ח'מיס סימל במהותו את הדו קיום עליו נאבק: בישראל הוא נחשב ליהודי בשל היותו בן לאם יהודיה ומעבר לקו הירוק הוא היה פלסטיני. ג'וליאנו נשא על כתפיו את נטל המאבק על הדו קיום בנפשו, בנשמתו, בעצם קיומו. ללא ספק נטל כבד מנשוא לאיש שנאלץ לשאת את שני הדגלים, לכאוב את הכאב והתסכול של שני העמים. ג'וליאנו בחר להביא לידי ביטוי את המטען הכבד אותו נשא, בדרך אותה הכיר יותר מכל, דרך המשחק. שם בג'נין הוא הקים את התאטרון האקטיביסטי אותו ניהל ובו לימד בני נוער וילדים שהמשחק הנו כלי חזק מאוד להעברת מסרים ללא אלימות, כלי שבאמצעותו ניתן להציב ראי ולשקף לכולם את המציאות, כלי שבאמצעותו ניתן לזעוק את כאבם של הנדכאים ולחשוף את האטימות של המדכאים, כלי שבאמצעותו ניתן להעיר את המודעות ולשנות את המציאות.

חלקו הראשון של האירוע לזכרו של מר, נערך במבנה מרהיב ביופיו אל מול נוף הרי השומרון המרהיבים לא פחות. השומרון, מקושט בפרחים ובצמחיית האביב, מנותקים וחסרי יכולת להבין את הסכסוך הישראלי פלסטיני, על אף הדם הרב אשר נספג באדמה שלא מבדילה בין דם לדם, בין יהודי לפלסטיני, בין זקן לילד, כך, הררי המריבה, שבשומרון, קידמו את פני האוטובוס שהתקדם באטיות בין הסמטאות הצרות של הכפר.

בכניסה למבנה, קדמו את פנינו בני המקום בחיוך ובלחיצת יד. במעבר בין הכניסה למבנה לבין היציאה לחצר בה התכנסנו, הונחו תמונות של ג'וליאנו, מוקפות בנרות לזכרו.
נור שחאדה ואיתמר פייגנבוים המתאמים הפלסטיני והישראלי של "לוחמים לשלום" ולצידם המתורגמן ואיש הרדיו מוחמד עווידה, קדמו את פנינו ופתחו את האירוע המרשים בדברים לזכרו של ג'וליאנו ובהבטחה כי המפגש יהיה ברוח פועלו ויכלול פעילות תאטרון אקטיבי בשיתוף הקהל, הבטחה אשר קוימה במלואה והותירה ללא ספק רושם עז על כל המשתתפים.
בעזרת הבמאי חן אלון מ"לוחמים לשלום" נערכה הפעילות הראשונה בשיתוף הקהל, בה נתבקשנו לעצום עיניים וכל אחד על פי רצונו, מחא כף, רקע ברגליו, תופף על ברכיו, על מנת "לפתוח את השמיים ולהביא את הגשם לזכרו של ג'וליאנו", כך נור שחאדה, ואכן הצלילים שבקעו הזכירו והמחישו את הצלילים הנשמעים בעת שהשמיים נפתחים וטיפות הגשם מתופפות בערב רב של צלילים בהתאם למשטח בו הן נוחתות.

בהמשך, נתבקשו שני מתנדבים, גבר ואישה, לנסות להעביר מסר כלשהו באמצעות תנועה קפואה אחת ויחידה, קשה לתאר במילים את עוצמת המסרים שהועברו על ידי המשתתפים אשר התחלפו בזה אחר זה והצליחו באמצעות יציבה קפואה, ללא מילים וללא תנועה להעבירו מסרים בעלי עומק ומשמעות, טעונים בעצמה אדירה שהסעירו את הרגש ואת הנשמה. על מנת לאפשר למי שלא היה שם ולא חווה את החוויה, אנסה לתאר את התמונה האחרונה של הפעילות המרשימה הזאת: אישה ניצבת וידה מושטת לשלום, גבר ניצב מאחוריה ונראה כאילו הוא עומד להכות בראשה במוט, או אבן, אישה נוספת מצטרפת וידיה מושטות קדימה מביעות דחייה, הדיפה, הבא בתור אוחז ברובה דמיוני ומכוון אותו לראשה של אחת הנשים, זה היה רגע שבו המראות הציפו אותי, האלימות שהדמויות הביעו ביציבתן הקפואה אמנם, הקפיצו אותי, היה לי קשה להכיל את המסר, דחף פתאומי וצורך לשנות את התמונה ואת המסר הקשה שנוצר הריץ אותי אל עבר החבורה הקפואה עם מסר משלי, קפאתי מולם כששתי ידי מונפות אל על ואצבעות שתי ידי יוצרות את האות V.

בסיום חלקו הראשון של האירוע, נור שחאדה סיכם ואמר כי מי שרצח את ג'וליאנו התכוון להפסיק את פעילתו למען החופש והשלום והכריז שאת המטרה הזאת הרוצח לא יוכל להשיג, חן סיכם במשפט מרגש ומצמרר: "כולנו ג'וליאנו מר ח'מיס".

החלק השני של האירוע נערך בחוץ, בשטח הפתוח, צעדה קצרה במורד הרחוב הביאה אותנו אל גבעה המשקיפה בין היתר, על התנחלות קטנה בשם אבני חפץ. בין הסלעים שעל הגבעה תחת כיפת השמיים המעוננים קמעה, באוויר הצח שאותו ניתן לנשום רק במקומות כאלה, התיישבנו כולנו, ישראלים ופלסטינים כאחד, סמוכים זה לזה, אוחזים בידינו פוסטר של ג'וליאנו, שהוענק לנו למזכרת ביציאה מהמבנה.
על בימת הטבע המאולתרת הוצגה בפנינו סצנה שהתרחשה במציאות הבלתי נתפסת, בחיי היום יום של הפלסטינים החיים בין גדרות החוצצות כפרים, כבישים סגורים, מחסומים ונוכחות צבאית מתמדת. הסצנה: אל המחסום מגיעים זוג אחים התומכים באביהם החולה אשר אינו מסוגל ללכת בכוחות עצמו ומבקשים מחיילי צה"ל להגיע אל ביתם, אשר נמצא מטרים ספורים בלבד מהמחסום. החיילים מסרבים בתוקף לאפשר למשפחה לעבור בטענה כי יש סגר. לא תחינות, לא בקשות, לא המראה של האב החולה ולא המרחק הקצר מהמחסום אל הבית משנים את עמדת החיילים או מרככים את ליבם, החיילים שולחים את שני האחים אשר נושאים את האב החולה לבצע עיקוף של כ- 15 ק"מ על מנת להגיע אל הבית הסמוך למחסום...
סצנה שהיא ללא ספק תולדה של אטימות הנובעת כתוצאה מהכיבוש המתמשך וממדיניות שמסרבת להבין ולהפנים.

בסיום הסצנה הקצרה נתבקשנו להעלות רעיונות ולנסות לענות על השאלה: האם מישהי מהדמויות בסצנה יכולה הייתה לשנות את גזרת החייל אשר שלח את האחים לעקוף את הכפר עם אביהם החולה. בעודנו יושבים ודנים, הגיח ג'יפ ונעצר על הכביש הצר מתחת לגבעה עליה ישבנו, שלושה חיילים יצאו מתוך הג'יפ ורצו לתפוס מחסה כאילו אנחנו מהווים סכנה, לאחר מספר דקות שניים מהחיילים "הסתכנו", טיפסו על הגבעה ופסעו לעברנו על מנת לברר מה פשר מעשינו במקום, בעודם משוחחים עם אחד ממארגני האירוע, הגיח מן העבר השני של הכביש ג'יפ צבאי, למרבה המזל האירוע הסתיים ללא תקריות יוצאות דופן והחיילים עזבו את המקום לאחר שהשתכנעו שאין מקום לחשש מפנינו.

העיתוי שבו הופיעו החיילים בשטח והאופן בו הם נהגו, נתנו חיזוק למסקנות שהסקנו בדיון שהתנהל. לאחר שהועלו והוצגו מספר רעיונות, כמו לדבר אל ליבו ואנושיותו של החייל, לתת לו פרחים, להתעקש ולנסות לפרוץ את המחסום בכוח הגענו למסקנה שהכוח והיכולת להביא לשינוי, נמצא למעשה בידי החייל, כלומר בידינו, הישראלים. החיילים שהגיעו למקום הוכיחו שהפעלת שיקול דעת וכבוד הדדי מונעים חיכוכים מיותרים וכי המאבק נגד הכיבוש חייב להיות עקבי, מאוחד ולא אלים.

כך כולנו, מאוחדים בצער על אבדן של איש אחד שהיה של כולנו, ישובים על אדמת המריבה הכבושה כאחים, מזדהים וחולקים את הכאב המשותף, על מותו של ג'וליאנו, חוויתי חוויה שלעולם לא אשכח, חוויה שהמחישה את גדולתו של איש אחד אשר מכורח הנסיבות והמציאות של חייו, הווה גשר מקשר בין כולנו, כי מי יותר מג'וליאנו מר ח'מיס יכול לסמל ולייצג הן את הפלסטיני, את היהודי, את אי הצדק והכמיהה לשלום ואחווה, מי יותר ממנו יכול להתייצב בפנינו ולהתריס: כולנו קודם כל בני אדם, אין שווים יותר או שווים פחות, לכולנו מגיע להיות חופשיים ולחיות בשלום.

יהי זכרך ברוך, ג'וליאנו מר ח'מיס, מי ייתן ומותך לא היה לשווא, מי ייתן ונשכיל לחבור כולנו כאחד כדי לסיים את המלאכה שבה אתה התחלת.

נכתב על ידי ג'ובאנה קליימרמן. התמונות צולמו על ידי עינת גוטמן.

‏אין תגובות: