בדרך חזרה מחוג הבית הראשון שלי באירלנד. מבלפסט לדרי, 22 נובמבר 2011

בכל חוג בית יש את הרגע הזה שאתה נכנס לחדר ומחפש לפענח את התדר האנושי - הם בעדנו או נגדנו, באו לשמוע או להפריע. כשנכנסתי לאולם המרופד והחמים של אוניברסיטת קווינס שבבלפסט לא היה ספק שקיימת התרגשות באוויר. אחרי דקות ספורות של הקרנת הסרטון שלנו היה לי ברור - "הקהילה לסולידריות עם פלסטין" שהזמינה אותי לדבר, איתנו! טוב, חכמה לשכנע את המשוכנעים, ועוד באירלנד, המדינה שהוכרזה על ידי השגרירות הישראלית כפרו-פלסטינית ביותר מכל מדינות אירופה. רק שמכאן האתגר הוא פחות לשכנע משוכנעים כמו להבין איך לפעול ומה אפשר לעשות חכם, משמעותי ומדויק.

להיטלטל בדרכים כמעט ארבע שעות לבד לחוג בית או "חוג אוניברסיטה" זה לא היה פשוט. בארץ חוג הבית הרחוק ביותר אליו נסעתי היה שעתיים עם וואהל לאיזה מחסן של תנועת הנוער העובד והלומד בטבעון, אבל כאן ארבע שעות זה שגרתי. היה מוזר להיכנס לחדר האולם בלי נור, מחמוד או מוניר, אבל כבר בהקרנת הסרטון של התנועה כאשר הקולות המוכרים של חן, אורן, סימה ובסאם בוקעים מהמקרן הרגשתי שאני לא לבד, כולם איתי כאן.

לפעמים חששות מתרגמים למכשולים קטנים שלעיתים נראה שאני בעצמי זורע לעצמי. כשהגעתי לתחנה המרכזית בדרי, העיר השנייה בגודלה בצפון אירלנד והראשונה המופצצת, ידעתי שכל מה שעלי לעשות הוא להוציא כסף מהבנק ולעלות על האוטובוס לבלפסט. פשוט, אבל כשהגעתי לתחנת האוטובוס, כרטיס האשראי שלי מישראל נחסם. מה הסיבה? אלוהים יודע, אני עדיין לא, האפשרות להמשיך את הנסיעה ברכב עד לבלפסט נגנזה לאור העובדה שהרכב כבר בחניון ורק שטרלינג בריטי יכול להוציא אותו משם מה שאני לא מצליח משום מה להוציא מהבנק. למזלי האיריים אנשים נחמדים ולכן הסכימו בתחנת האוטובוס לקבל תשלום באשראי דרך הטלפון מהמצילה האישית שלי כאן באירלנד... וכך ניצלתי גם מבושה ואי נעימות גדולה לעצמי וללוחמים לשלום. עליתי על האוטובוס הבא, באיחור של כחצי שעה אך בסופו של דבר הגעתי לבלפסט בזמן. בדיעבד מסתבר שעבריין מחשבים טרוריסט במיניאפוליס זייף את הכרטיס שלי ולכן הבנק שעלה על העניין בזמן חסם את שנינו לאלתר.

חוג הבית התנהל ברוב קשב ועניין, הרגשתי את החום, התמיכה והפרגון על העשייה שלנו. העובדה שהתחלתי לעבוד על ההצגה של בסאם יום קודם עם שחקן התאטרון האירי צ'ארלי בונאר, החזירה אותי לעומק הסיפור של בסאם, מה שרקח את הסיפור האישי שלי עם הסיפור של בסאם ואת הסיפור של בסאם בסיפור שלי עד לכדי אשליה ששנינו כמעט והיינו שם, אך לצערי לא באמת, ומי שמכיר את בסאם יודע שאין תחליף לנוכחות שלו. ההצגה "אל תעשה לי מסכן פה" שהופקה לפסטיבל תאטרונטו על ידי הקאמרי ב-2008 לפני תקופת ההתקרנפות ההתנחלותית, תורגמה לאחרונה לאנגלית ונקראת כיום Bassam. צ'ארלי בונאר האירי המבצע את בסאם עושה זאת בחן בעצמה ובעדינות מרגשת ביותר.

כאשר ירדתי מהאוטובוס בדרי גיליתי שהחניון בו הנחתי את הרכב סגור. זה לא כל כך נעים לראות חניון סגור, במיוחד כשהרכב שלך בפנים. נכנסתי לבאר הקרוב, וכתבתי SMS למצילה שלי: "החניון סגור, הרכב בפנים, מצאתי הומלס שמוכן לאמץ אותי לספסל שלו עד הבוקר". דרי, או כפי שהנאמנים למלכה קוראים לה לונדון – דרי, או לג'נד-דרי Legenderry, הכינוי שאני מעדיף, היא אחת הערים המרתקות והאגדתיות שבצפון אירלנד. כל פינת רחוב מספרת באמצעות ציורי ענק שעל קירות הבתים את המאבק של הקהילה הקתולית לשוויון ולזכויות אדם כמו גם לשחרור מהעול הבריטי. ציורי הקיר מנציחים את הגיבורים הלאומיים, את הקורבנות ואת הרגעים ההיסטוריים החשובים, כמו שביתת הרעב המפורסמת של עשרת הצעירים בשנת 1981 או את אירועי ה-"Bloody Sunday" הארור כמו "יום שישי הטוב" בו נחתם ההסכם עם הממשלה הבריטית. מכל הציורים מצאתי את עצמי המום למול ציור הילדה אנט מק'גאויגן Annette McGavigan שנורתה על ידי חייל בריטי ב – 1971 - "מות התמימות", "Death of innocence”.

"האבנים הצבעוניות הזרוקות לצידה" מספרת התמונה, "הן אבני נחל מנהר הפוייל, החוצה את העיר לרוחבה, אותן אספה לפרויקט בבית הספר, הנשק השבור הוא קריאה להפסקת האלימות והפרפר הוא סמל לתמימות וללידה מחדש, ליציאת הנפש מהגוף ולשחרור מהעול. אנט מייצגת את הילדים שמתו בסכסוך ואת כל הקורבנות התמימים. בגבה הריסות הבתים והכאוס של העיר דרי ההרוסה והמופצצת, פניה אל הצופה הן כתקווה למציאת עתיד חדש".

כאשר נעמדתי מול התמונה העצומה של אנט, עברה בי צמרמורת. מיד חשבתי על עביר ערמין, על סמדר אלחנן ועל כל הקורבנות התמימים של הסכסוך שלנו, אבל בעיקר ריגש אותי רעיון ההנצחה היצירתי, האותנטי והעצמתי. אי אפשר להתעלם מציור הקיר הזה כשצועדים ברחוב, כשנוסעים בכביש וכשמטיילים על החומות מהצד השני של העיר.

"מות התמימות " או הייתי אומר "מות התמימה". כמה הייתי רוצה לראות ציור קיר שכזה בכניסה לענתא, במזרח ירושלים, על הקיר הפונה לרחוב שבו נהרגה עביר ערמין התמימה.

דרי וגם בלפסט במקום אחר היום. קשה להגיד שצפון אירלנד משגשגת לאור ההאטה הכלכלית שכל אירופה סובלת ממנה, אבל הערים הללו, שהיו מוכות במשך שנים, הפכו מערי רפאים למרכזי תיירות, תרבות ועשייה אומנותית. החינוך לסבלנות בערים הללו ומאמצי הפיוס אדירים. חלק מהשכונות עדיין מחולקות ב"חומת השלום" כפי שמכנים אותה כאן. לוחמים ואנשי משטרה בריטים נפגשים עם אסירי המחתרות האיריות לשעבר לסדנאות שלום ופיוס, מיליוני יורו ושטרלינג מושקעים מדי שנה באיחוי הקרעים ובעבודה קהילתית. דרי הוכרזה כ"עיר התרבות של בריטניה ל 2013", העיר שלא ניתן היה לחצות אותה מבלי לספוג מהלומה. לפני זמן לא רב התנצלה הממשלה הבריטית בפני משפחות ההרוגים מ"יום ראשון הארור" והודתה בכך שלא נהגה בדרך הראויה בפתרון הסכסוך בצפון אירלנד. ההצהרה לא הקימה את המתים אך ההכרה בעוול, הקלה במעט על תהליך הסליחה והפיוס.

שלט מרגש נוסף בדרי, הוא אותו השלט שהצטלמנו תחתיו, קבוצת טול כרם – תל אביב בימי הזוהר בהם בילינו כעשרה ימים בדאונינגס שבמחוז דוניגל בתמיכת "מרכזי השלום האיריים" וידידינו פאדי לואג הבלתי נשכח. "אתם נכנסים עכשיו לדרי המשוחררת" כתוב שחור על גבי לבן. כמה פשוט לקבוע מציאות, כמה יצירתי לשנות תודעה ולקבוע עובדה חדשה. הכתובת על הקיר הייתה שם שנים לפני שחרור העיר מהאחיזה החונקת של המשטרה והצבא בריטי. האם הסכם "יום שישי הטוב" הוא שהביא להפיכת הכתובת שעל הקיר למציאות, או שמא הכתובת היא שיצרה את המהפכה? שינוי קטן בתודעה, במחשבה, שינוי גדול למציאות. אומנות היא חותמת גומי בנשמה של הצופה, ככל שזה צורב עמוק יותר הסיכוי ליצור שינוי גדול יותר. אז מי יצר את מי? השלט את התודעה או התודעה המשוחררת את השלט? מה שבטוח זה שמשהו שם ראה לעתיד וחלם חלום, שנים טרם המציאות השתנה בשטח.

"אתם נכנסים עכשיו לפלסטין המשוחררת", בכניסה לכל עיר, בכניסה לכל כפר, לכל חלקה שלטי ענק בערבית, בעברית ובאנגלית : "You are now entering free Palestine" תיוג מחודש לחברון, לטול כרם, לשופא, לרמאללה, לבית לחם, בכל סמטה, רחוב או שכונה מהם נכנסים לעיר או לישוב בפלסטין יש לצקת את אותו השלט, שחור על גבי לבן בשלוש שפות כדי שכולם יבינו יהודים ערבים ונוצרים: "אתם נכנסים עכשיו לפלסטין המשוחררת"- "You are now entering free Palestine", "אתם נכנסים עכשיו לפלסטין המשוחררת".

כששאלו אותי ב"חוג היחיד" באוניברסיטה בבלפסט, איך אנחנו יכולים לעזור ולתמוך מכאן, היה לי קשה למצוא תשובה קונקרטית. עכשיו כשאני חושב על זה מחדש, לצידו של החבר החדש שלי ללילה מהספסל, אני תוהה אם להציע לקהילה לסולידריות למען פלסטין לאמץ את הרעיון של ציורי הקיר, או לזרוק את הרעיון קודם לועדת ההיגוי של לוחמים לשלום. אירלנד, זה המקום למצוא תורם משוגע שיהיה מוכן לממן לכמה פעילים מאירלנד, מישראל ומפלסטין שיצבעו על דלתות וקירות הבתים בערים ובכפרים על מנת ליצור מציאות חדשה: "אתם נכנסים עכשיו לפלסטין המשוחררת", "You are now entering free Palestine".

נכתב וצולם על ידי עידן מאיר, חבר תנועת 'לוחמים לשלום' וחבר קבוצת טול כרם - תל אביב - אירלנד