צהרי שבת, השמש זורחת, וקבוצת תל אביב – טול כרם נפגשת לפעילות דו – לאומית. לישראלים הצטרפו חברים חדשים (וגם כמה אורחים). תחושה של התחדשות ממלאה את האוויר, ואנחנו עולים לגג להראות לחדשים את הנוף המרהיב הנשקף מה"טירה" של שופא.
מתחילים את הפעילות במשחק היכרות תיאטרוני. חן מסביר "אנחנו מתחילים במשחק ובפעולה כטקס, כדי להזכיר לנו מי אנחנו", כל אחד ואחת מאיתנו אומר את שמו ומוסיף ג'סטה וכולנו חוזרים אחריו. המשחק מפשיר את האווירה, חיוכים רבים עולים על פנינו וקולות צחוק נשמעים כאשר אנחנו חוזרים אחרי הג'סטות היחודייות, שכל אחד ואחת מאיתנו המציא. אנחנו נזכרים מי אנחנו ולומדים להכיר אחד את השני במשחק, בפעולה.
עכשיו זה תורו של מחמוד ללמד אותנו משחק חדש, הוא מחזיק את מקל במאונך וקורא בשם של אחד מהעומדים במעגל. המטרה של מי שקראו בשמו לרוץ ולתפוס את המקל לפני שייגע בקרקע. "ומה קורה למי שלא מספיק?" אנחנו שואלים, "הוא יוצא מהמעגל", אומר מחמוד. לאחר מכן הוא חוזר בו: "הפעם, בגלל שיש חדשים בקבוצה, לא נוציא אף אחד מהמעגל". כולם דרוכים במקומותיהם ומחכים לזנק ולתפוס את המקל. אני נזכר בתחרויות האתלטיקה באולימפיאדה וברגעים הטרגיים של נבחרות שליחים, שהפילו את המקל בהחלפה (לארה"ב זה קורה הרבה במיוחד). רגעים של אכזבה אישית וקבוצתית, כאשר בגלל חוסר תיאום ותזמון שגוי הולכות לאיבוד שנים של הכנות, של יזע ושל דמעות... המשחק ממשיך והמשתתפים מזנקים ומרחפים באוויר כדי להספיק ולתפוס את המקל. קולות הצחוק מתחזקים והחיוכים על פנינו מתרחבים. הקבוצה נמצאת כבר כמעט חצי שנה בתהליך של החלפה, והמפגש הנו עוד נקודה בדרך לביצועה. את הפעילות העיקרית של היום יזם אסף שהצטרף לקבוצה ולתנועה רק לפני שנה וחצי, אבל כבר יוזם רבות גם ברמה התנועתית עם מפגשי "לומדים לשלום".
הפעילות העיקרית הפעם היא צפייה בסרט "בודרוס" ושיחה עם המפיקות של הסרט מארגון JUST VISION (http://www.justvision.org/budrus). הסרט מספר בחוכמה את סיפורו המרתק של הכפר בודרוס והמאבק הלא האלים שהפעילו תושביו, גברים נשים ונוער, ומתנדבים שבאו לתמוך בהם, נגד תוואי גדר ההפרדה והפקעת אדמותיהם.
השיחה שלאחר הסרט נעה בין שיחה על התכנים בסרט, לבין ההשוואה המתבקשת לפעילותה של הקבוצה במאבק לא אלים בכיבוש. לבודרוס, כמו כל סרט וכמו לכל אירוע אחר, יש פרספקטיבות שונות ומגוונות כמספר הצופים בו. ובהתאם לפרספקטיבות השונות עולות בדיון ההבחנות והשאלות השונות של המשתתפים הפלסטינים והישראלים.
מועלות שאלות על אי אלימות והמשמעות שלה אצל פלסטינים וישראלים, על השתתפות נשים בהפגנות ובמאבק עממי, על מצבם של חיילים וחיילות בסיטואציות האבסורדיות שיוצר הכיבוש. אנחנו דנים במסקנות שאפשר להסיק וליישם בפעילות שלנו, בהישגי העבר ובהישגי העתיד של מאבקנו המשותף והלא אלים. הזמן (כהרגלו) חולף לו במהירות. לינה, האישה הפלסטינית היחידה בקבוצה נראית חסרת מנוחה, "אני בת יחידה, אני לא יכולה לחזור מאוחר מידי למחנה", היא אומרת. רצון ומעצור כמו בכל מחזה טוב. המפגש מגיע לסיומו הבלתי נמנע ומחשבותינו עליו ועל הפעילות הקרובה נשארות בחלל "הטירה". האם יעבור המקל? האם נמשיך קדימה כמו בבודרוס להאמין שהכיבוש וההפרדה הן אינם "גזרות גורל" ושיש ביכולתנו לפעול ולשנות? אני מקווה שכן.
מתחילים את הפעילות במשחק היכרות תיאטרוני. חן מסביר "אנחנו מתחילים במשחק ובפעולה כטקס, כדי להזכיר לנו מי אנחנו", כל אחד ואחת מאיתנו אומר את שמו ומוסיף ג'סטה וכולנו חוזרים אחריו. המשחק מפשיר את האווירה, חיוכים רבים עולים על פנינו וקולות צחוק נשמעים כאשר אנחנו חוזרים אחרי הג'סטות היחודייות, שכל אחד ואחת מאיתנו המציא. אנחנו נזכרים מי אנחנו ולומדים להכיר אחד את השני במשחק, בפעולה.
עכשיו זה תורו של מחמוד ללמד אותנו משחק חדש, הוא מחזיק את מקל במאונך וקורא בשם של אחד מהעומדים במעגל. המטרה של מי שקראו בשמו לרוץ ולתפוס את המקל לפני שייגע בקרקע. "ומה קורה למי שלא מספיק?" אנחנו שואלים, "הוא יוצא מהמעגל", אומר מחמוד. לאחר מכן הוא חוזר בו: "הפעם, בגלל שיש חדשים בקבוצה, לא נוציא אף אחד מהמעגל". כולם דרוכים במקומותיהם ומחכים לזנק ולתפוס את המקל. אני נזכר בתחרויות האתלטיקה באולימפיאדה וברגעים הטרגיים של נבחרות שליחים, שהפילו את המקל בהחלפה (לארה"ב זה קורה הרבה במיוחד). רגעים של אכזבה אישית וקבוצתית, כאשר בגלל חוסר תיאום ותזמון שגוי הולכות לאיבוד שנים של הכנות, של יזע ושל דמעות... המשחק ממשיך והמשתתפים מזנקים ומרחפים באוויר כדי להספיק ולתפוס את המקל. קולות הצחוק מתחזקים והחיוכים על פנינו מתרחבים. הקבוצה נמצאת כבר כמעט חצי שנה בתהליך של החלפה, והמפגש הנו עוד נקודה בדרך לביצועה. את הפעילות העיקרית של היום יזם אסף שהצטרף לקבוצה ולתנועה רק לפני שנה וחצי, אבל כבר יוזם רבות גם ברמה התנועתית עם מפגשי "לומדים לשלום".
הפעילות העיקרית הפעם היא צפייה בסרט "בודרוס" ושיחה עם המפיקות של הסרט מארגון JUST VISION (http://www.justvision.org/budrus). הסרט מספר בחוכמה את סיפורו המרתק של הכפר בודרוס והמאבק הלא האלים שהפעילו תושביו, גברים נשים ונוער, ומתנדבים שבאו לתמוך בהם, נגד תוואי גדר ההפרדה והפקעת אדמותיהם.
השיחה שלאחר הסרט נעה בין שיחה על התכנים בסרט, לבין ההשוואה המתבקשת לפעילותה של הקבוצה במאבק לא אלים בכיבוש. לבודרוס, כמו כל סרט וכמו לכל אירוע אחר, יש פרספקטיבות שונות ומגוונות כמספר הצופים בו. ובהתאם לפרספקטיבות השונות עולות בדיון ההבחנות והשאלות השונות של המשתתפים הפלסטינים והישראלים.
מועלות שאלות על אי אלימות והמשמעות שלה אצל פלסטינים וישראלים, על השתתפות נשים בהפגנות ובמאבק עממי, על מצבם של חיילים וחיילות בסיטואציות האבסורדיות שיוצר הכיבוש. אנחנו דנים במסקנות שאפשר להסיק וליישם בפעילות שלנו, בהישגי העבר ובהישגי העתיד של מאבקנו המשותף והלא אלים. הזמן (כהרגלו) חולף לו במהירות. לינה, האישה הפלסטינית היחידה בקבוצה נראית חסרת מנוחה, "אני בת יחידה, אני לא יכולה לחזור מאוחר מידי למחנה", היא אומרת. רצון ומעצור כמו בכל מחזה טוב. המפגש מגיע לסיומו הבלתי נמנע ומחשבותינו עליו ועל הפעילות הקרובה נשארות בחלל "הטירה". האם יעבור המקל? האם נמשיך קדימה כמו בבודרוס להאמין שהכיבוש וההפרדה הן אינם "גזרות גורל" ושיש ביכולתנו לפעול ולשנות? אני מקווה שכן.
נכתב וצולם על ידי אורי נוי - מאיר, מקבוצת תל אביב - טול כרם.
