"ברוכים הבאים לישראל," אומר אודי, מדריך סיור לוחמים לשלום לאזור הכפרי של בית לחם, כאשר אנחנו חוצים את המחסום הסמוך לכביש המנהרות ושכונת גילה. בראשי עולות התמונות והרגעים מעבר למראה, שם נבנית גדר ההפרדה וצומח לו מפעל ההתנחלויות.
מתוך חומת הבטון רצופת מגדלי השמירה בצפונה של בית לחם יוצאת לשון בטון ארוכה שעוטפת את קבר רחל, "את המראה המפורסם של הקבר עם עץ הזית כבר לא ניתן לראות היום," אומר אודי, ומראה לנו תמונה שצולמה לפני שנים ספורות. ציורים עתיקים מעידים שהקבר המפורסם ניצב בשולי בית לחם מאות בשנים, כבאותה תמונה, עד שהגדר שינתה את הנוף ואת המציאות וקרעה אותו מהנוף והסביבה שבה שכן. זו התמונה של מה שהיה שם וכבר איננו.
אנחנו נוסעים באוטובוס לעבר שכונת חומת שמואל המוכרת יותר בשם "הר חומה", ולא בכדי. שכן כך היא נראית וזה גם ייעודה. השכונה שהוקמה בין בית לחם למזרח ירושלים נראית כחומה בצורה המורכבת מכוורת דירות קטנות עד בינוניות. כאן טורחת המדינה ויזמיה להקים דיור בר השגה. בנייתה התאפשרה לאחר שהאמריקאים עצמו עין בזמן כהונת ביבי הראשונה, "יריחו תחילה" ואחרי זה הר חומה. מבין רבי הקומות אפשר עדיין לראות כמה פחונים ובתים קטנים של בדואים פלסטינים, תושבי הכפר נועמן, שהשטח מסביבם סופח לשטח המוניציפלי של ירושלים בעוד הם עצמם מעולם לא הוכרו כתושבי מזרח העיר, וכך הפכו לשוהים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם.
אנחנו ממשיכים הלאה בכביש חדש בין גבעות סֶמי- מדבריות, זהו הכביש המכונה "כביש ליברמן", כי הוא נבנה כדי לקצר את זמן הנסיעה בין ירושלים לאזור ההרודיון וההתנחלות נוקדים, שם מתגורר ראש מפלגת "ישראל ביתנו" ושר החוץ הנוכחי של ישראל. האוטובוס עוצר בנקודת תצפית סחופת רוח על האזור מדרום לבית לחם, אפשר לראות את נוקדים והתנחלויות אחרות פזורות על הגבעות הצחיחות מסביב לכפרים הפלסטינים, חלקן אינן חוקיות גם על פי החוק הישראלי.
אנחנו ממשיכים לנסוע בכביש העובר בין הכפרים הפלסטינים בדרך לגוש עציון, חולפים ליד מחצבה, רמי לוי בצומת גוש עציון, ועוצרים לתצפית על הכפר נחלין והתנחלויות המקיפות אותו. לנחלין יש את התענוג המפוקפק להיות מוקף בהתנחלויות ותיקות כמו ראש צורים וביתר עלית וחדשות כמו נווה דניאל. תושבי נחלין איבדו את הזכות לנסוע על רוב הכבישים היוצאים מכפרם, והמעיין של הכפר מזוהם במי השופכין של ביתר עילית. אודי מספר לנו על הפעילות האחרונה של פעילי לוחמים לשלום מקבוצת ירושלים - בית לחם, בה ניקו את המעיין.
התחנה האחרונה בסיור היא הכפר וואלג'ה, שם נבנת גדר ההפרדה מסביב לכפר כולו. בעוד כשנה רק מנהרה תחבר את הכפר לעיר בית לחם. אין ספק שהכפר וואלג'ה והשיחה עם שירין, תושבת הכפר, היו רגעי השיא וגם השפל של הסיור מסביב לבית לחם. בטון כואב ואירוני היא מספרת סיפורים, שקשה למי שחושב את עצמו כישראלי במדינה דמוקרטית להכיל אותם או להאמין שהם מתרחשים מתחת לאפנו: ממש מתחת לבית נסלל כביש, אבל לתושבי הבית אסור ללכת עליו. מצדה היהודי-ישראלי מחופה גדר ההפרדה אבן ירושלמית, ומצדה הפונה לפלסטינים היא בטון חשוף. "השארנו לכם, שתהיו יצירתיים," אמרו לשירין במנהל האזרחי. גדר חשמלית בגובה ארבעה מטרים נבנית מסביב לבית, ורק מנהרה תחבר אותו לשאר שטחי הכפר – מאסר בית לחפים מפשע, שירין מספרת גם על הסכנה הנשקפת לאחד מעצי הזית העתיקים בעולם (גילו מתוארך בין 3,600 ל 4,000 שנה) ויימצא מעבר לחומת בטון. בתשובה לעתירה שהוגשה לבית המשפט לשינוי תוואי הגדר, נענו התושבים שבניית הגדר קרוב מדי לגן החיות הירושלמי הנשקף מנגד מעוררת בעיה. " איך תפריע עוד גדר לחיות?" שואלת שירין, " האם עדיף לבנות את הגדר סביב בני אדם?". אנחנו שותקים ומשפילים מבטנו. "שישים שנה אנחנו חיים כאן במרחק עשרים וחמש דקות הליכה מהכנסת ומעולם לא היה תושב אחד שהיה מעורב בפיגוע חבלני. אז למה לבנות את הגדר ככה, על אדמתנו, צמודה לבתינו?"
בתום הסיור אנחנו חוזרים לישראל, ובראשינו מהדהדת קריאתה של שירין: "זה תלוי בכם, עוד אפשר לשנות".
נכתב וצולם על ידי אורי נוי - מאיר, מקבוצת תל אביב - טול כרם של 'לוחמים לשלום'.
